סגולותיה הנאות

נעליים סגולות! לא מתאימות לכלום אבל מתאימות להכל, עם טוויסט נאה של חורפיות מקסימה.



סגולות של מוסקינו מהפוסט הקודם. 190$.
סגולות של Naughty Monkey במחיר צנוע של 90$. יאמי.
ד"ר מרטנס החרושים עם הטייק שלהם על סגול. 120$.
ואחרונים חביבים: מגפיים בסגול כהה של סרג'יו רוסי.

שיהיה יום סגול :)
אוהבת,
נ.

נעליים של מוסקינו לעבור איתן לסתיו

אומרים שהסתיו בדרך, אפילו שלי עדיין חם, מחניק ומגעיל. אחרי שתיקה ארוכה (מחשב מקולקל, עומס עבודה, לימודים ואחיינים וסתם אנרגיות נמוכות), אני מתכבדת להציג לכם נעליים של מוסקינו שנמכרות עכשיו בזיל-הזול (הכל יחסי) ב-OutNet, ויכולות להתקדם איתנו בכבוד לעונות פחות חמות. הנה הן לפניכם:



שחורות מפונפנות עם דוגמה מפותלת של העור. היו: 700$. היום: 210$.
פלץ בשחור-ורוד. היו: 605$. היום: 242$.
אדומות סקסיות בוהקות וסגורת לחלוטין. היו: 535$ (מה זה? פשוט חילקו אותן ככה באלפיים ש"ח?). היום: 214$.
שמרתי את האהובות עליי לסוף: משהו סבנטיזי כזה, עם עקב שנראה נוח ביותר. היו: 765$. היום: 230$. נשאר זוג במידה שלי!

מקווה שנהניתם מהקאמבק הקטן שלי,
נ.

פוסט אורח: בלוגרים, שורדים ונאבקים לשרוד

חברתי שרון, מנהלת פורום סלבס בתפוז וסתם בחורה טובה, הוזמנה לאירוע הבלוגרים של ערוץ 10 בשלישי האחרון ומכיוון שאני בחורה טובה, נתתי לה לכתוב פה כמה מילים. הבמה שלך, מותק.



לא היה פשוט לקבל הזמנה לאירוע של ערוץ 10. למה? כי אין לי בלוג. אמנם אני מנהלת פורום צהבהב ודי פופולרי בתפוז, אבל אני לא בלוגרית. בצר לי הבטחתי (אחרי תיאום מראש) שנעלולה תהיה נחמדה ותרשה לי לפרסם פה את רשמיי מהאירוע, מהעונה החדשה של הישרדות וכו', מה שהוביל את הקשוחים ממחלקת האינטראקטיב של נענע 10 להסכים בחוסר רצון להגעתי לאירוע.

ההודעות המוקדמות דיברו על אירוע ענק ומפתיע (ונא לא לשכוח להביא בגד ים). הצטיידתי במיטב מחלצותיי (ג'ינס) והבאתי גם כפכפים, כי מה שבטוח - בטוח.

התכנסנו - צבי מאישים, אני ועוד כמה בלוגרים שאת חלקם ראיתי במפגש קודם (שלקראתו לא היה צריך להביא תעודת "יש לי בלוג ואני הולכת לכתוב עליכם") ואת חלקם הכרתי במקום. זכיתי לטיפ מצוין מדפנה לגבי המצלמה הנהדרת שהייתה ברשותה ואפשרה לה לצלם תמונות יפות של כמעט כל מי שהיה שם. אבל אני מקדימה את המאוחר. ההתכנסות נקבעה לשעה חמש, במשרדי ערוץ 10. כמו ייקים טובים התייצבנו בחמישה לחמש, אך האוטובוס (שנהגו היה גרוע בניווטים אפילו יותר ממני במהלך קורס קצינות) התניע רק בעשרים לשש. אחר כך היו יותר מדי תחנות ביניים ובשלב זה כבר התחלתי לחשוב על הילדים שתקועים בבית בלי אוכל ועם סבא, על אבא שלהם, שבוודאי יחזור מהעבודה מאוחר כרגיל ועל העובדה שאני ממש, אבל ממש, לא מתגעגעת לתקופה שבה נסעתי באוטובוסים, אפילו לטיולים שנתיים.

כדי לחסוך במילים ובכאב הראש של הקוראים נדלג על השלב שבו ציוו עלינו לכסות את העיניים בסרט שחור (זה לא מגרה, רק עושה כאב ראש), הובילו אותנו ל"מקום הסודי" (התנגשתי במיצובישי שחנתה במעוקם), כמעט שברתי את הראש עקב נפילה מהעקבים ולבסוף הרשו לנו להסיר את כיסוי העיניים ולגלות שאנחנו בספא "פסיפס" החמוד באבן יהודה. בעלי הבית - אישה צעירה ויפה ובן זוגה החביב - וכן צוות של מסז'יסטים כבר המתינו לנו, כמו גם שולחן מלא אוכל טעים למדי ושתייה לרוב.

ועכשיו לדבר המעניין באמת, כלומר לפרק הראשון של הישרדות הפיליפינים. כיוון שלא צפיתי בעונות הקודמות ולא בסדרה האמריקאית אין לי מושג איך זה "צריך" להיראות. היו שם הסטריאוטיפים הרגילים שיש בכל ריאליטי שמבוסס על יכולות גופניות (תחמנים, עו"ד חתיך, רווקה נואשת, נכה שיש לו מה להוכיח וכדומה), כמעט כולם נראים ומרגישים כמו "טאלנטים" ואם לא, אז דוגמנים. די נמאס לראות תכניות שהן לא "הדוגמניות" שמורכבות רק מדוגמנים. אגב, העורך וייצמן, שבא לעשות כבוד לבלוגרים ולענות על שאלות, אמר שיש שם "מישהי לא רזה" (אחת מתוך 25!). אם היא במידה יותר מ-40 אני צנצנת! היה שם גם גיא זוארץ, כנראה המנחה ששובר משפטים בצורה הגרועה ביותר בטלוויזיה עם פאוזות במקומות בלתי טבעיים שהזכירו לי את האופן שבו שחקני טלנובלות שוברים משפטים.

היה בסדר, רק מעט ארוך מדי. המנחה הסביר הרבה יותר מדי פעמים ש"למתמודדת X מאוד קשה, היא כבר רועדת, מה יהיה?", עניין שעליו העיר אחד הבלוגרים שנכחו בהקרנה ש"אפילו קיקו ומורין הבינו מהפעם הראשונה". אחת המתמודדות התעקשה להפוך את כל העניין לטלנובלה רומנטית ("אבל אבי הבטיח שנישן כפיות!", מיררה בבכי בעודה יושבת על החוף באישון לילה במקום לישון. טוב, גם אני הייתי הופכת לסוג של פוסטמה אילו הייתי מגיעה לאמצע שומקום על רפסודה ואז רצה לעבר חנית או דגל). בסך הכל, היה די מותח ודי מפתיע. אמנם ספק רב אם אשב לצפות בתכנית בקביעות, אבל סביר להניח שגם לא אברח בהפסקות הפרסומות כדי להקיא. האורך היה מעט בעוכרי הפרק, אבל זה עניין שהוא בגדר טעם וריח.

לסיום: הישרדות תשודר החל מיום שבת בערוץ 10, צפו בהמוניכם.

ואני רק רוצה להוסיף, בגלל שזה בכל זאת הבלוג שלי, שבזמן שערוץ 10 עוסק בהישרדות הפיליפינים, גלעד שליט שם בחוץ נאבק באמת כדי לשרוד. אצלו זו לא הצגה ולא עונה חדשה, אלה החיים שלו בארבע השנים האחרונות. יום הולדת שמח, גלעד. מחכה שתחזור כבר הביתה.

הדילמות האלה של החיים

לרוע המזל יצא לי להריח היום שני בשמים של שאנל, שניהם גרסאות חדשות (יחסית) לבשמים הוותיקים של שאנל שאף פעם לא אהבתי.
מימין, Chanel N°5 Eau Premiere, גרסה עדינה של השאנל 5 המקורי שאף פעם לא אהבתי.
משמאל, Cristalle Eau Verte, גרסה יותר קלילה ומודרנית לקריסטל המקורי שהוא מדי "רציני" לטעמי.

אז מה הדילמה, אתם שואלים. ובכן, את המחירים של שאנל כולנו מכירים (600 ש"ח לבקבוק!). האו פרמייר מריח עליי נחמד, אחר כך מסריח - ואחרי שעה של "התבשלות" על העור שלי, הניחוח הופך למשהו עדין וקסום. האו ורט מריח עליי טוב ולא משתנה יותר מדי.
אז מה קונים? הרי זו שחיתות להוציא 1,200 שקל על שני בקבוקי בושם! אם כבר להתפרע, מספיק עם אחד, אבל איזה אחד זה יהיה? האחד שמריח טוב או האחד שלוקח לו שעה להריח אלוהי?

דרושים

כבר הרבה זמן שרשימת הדרושים שלי לא מצטמצמת. פתאום חשבתי: אולי אתייעץ פה בבלוג ואנסה לקבל כמה המלצות טובות ממי שמבקר בו? אז הכדור אצלכם (ואצלכן), וכל המלצה תיבדק בהקפדה.

דרוש: תיק. לא גדול, בצבע רגוע ועם חלוקה מצוינת. לא אוברסייזד, לא קטן מדי. דרוש תיק שיכיל נרתיק ענק של משקפי שמש, מפתחות, טלפון נייד, עט ופנקס קטן. הוא יכול להיות בעל צורה מוגדרת או יותר נוזלית, אבל רצועה ארוכה (לנשיאה באלכסון) היא חובה. אם זו נשמעת כמו דרישה לתיק די פשוט (וכמות הדוגמאות שהבאתי למעלה אמורה להמחיש זאת. אפילו לא מפריע לי שיהיו לו שוונצים ופרנזים ואיך שלא קוראים לדברים האלה שמתנפנפים ממנו), למדתי בשלושת החודשים האחרונים שזה ממש לא פשוט.

דרוש: חוט "עור" שחור עם תליון אדום. אני יכולה לקנות את החוט לבד ולהצמיד לו סוגר - אבל איפה משיגים תליון נחמד? משהו שלא יהיה "חרוזי" מדי ולא סברובסקי נדוש?

דרושה: שרשרת שחורה ארוכה. בחנויות למיניהן יש קילומטרים של "פנינים" מפלסטיק, אבל בשום מקום לא מצאתי אותן טיפה יותר קטנות - ובשחור. בסך הכל, צריכה שרשרת שתהיה מספיק ארוכה כדי לא לרבוץ על הצוואר.

יש למישהו רעיונות?
תודה וסופ"ש נפלא,
נ.

מגפיים עם חורים

החורף מתקרב. טוב, לא בארץ אלא על פסי הייצור של חברות הנעליים. אבל למה שזה יעצור אותי מפוסט סתווי בחום הזה? ומה יותר סתווי ממגפיים שלא עמידים בכלל בפני חדירת מים? כלומר, מה יותר סתווי ממגפיים עם חורים בצבעים כהים? זה קצת כמו סריג עבה עם שרוול קצר: בקיץ חם מדי, בחורף הוא שוכח להגן על הזרועות מפני הגשם. אפשר ללבוש אותו רק בסתיו, וגם אז לא כל כך ברור מדוע נקנה. אבל אנחנו הרי פה כדי לדסקס נעליים, לא סריגים, אז לפניכם מקבץ מענג של מגפיים עם חורים:



מגפונים עם חור של ניין ווסט. דגם נחמד בגוון נחמד (לטעמי הכי נחמד משלושת הגוונים שהם מייצרים - ניטרלי, כחול ושחור), ואני מקווה יביאו אותו לארץ. 170$.
מגפיים גבוהים בגזרת T-Strap עם פתח בצד הרגל, של Report Signatue ב-280$.
מגפונים עם חרך הצצה ודוגמה שמזכירה לי עננים של BCBGirls במחיר מתוק: 130$.
מגפיים ממש מוצלחים עם עור "תניני" שכזה של מרסיאנו. 240$.

היה כיף, לא? כל הרומנטיקה הסתווית הזו? אז הגיע הזמן לחזור למציאות הישראלית המיוזעת עם המזגנים שבקושי סוחבים.
שיהיה המשך קיץ קל,
נ.

יש קרוקס חדשים וכל זה

לפני שבוע חברה שלי שרון הוזמנה למסיבת עיתונאים של קרוקס וחזרה משם עם מתנה בשבילי: תיק חמוד לבית החדש.
הטיול שלה גרם לי להיזכר בקרוקס, שהבטחתי לעולם לא לנעול, והלכתי לבדוק באתר הישראלי מה חדש אצלם.



כמו שכולם כבר יודעים, קרוקס ממש מתקשים עם נעלי הנשים שלהם. מישהו שם לא מבין מה זה עקבים ואיך הם צריכים להיראות. אמנם יש שיפור מסוים, כי במס' 4 אפשר לראות סנדל פשוט וסביר לגמרי עם עקב רוקי, אבל זה גם לא מצדיק 300 שקל וגם לא ממש הברקה עיצובית מדהימה.
עם הילדים קרוקס יותר טובים - תראו את מס' 3: אלה כפכפים עם הפרצוף של סקובי דו! מגניב לגמרי, אני רק לא יודעת עד כמה סקובי תפס בקרב הילדים של היום. ניסיתי לשאול את האחיינים שלי אבל הם לא ידעו על מה אני מדברת כל כך. אחותי אמרה שבשום אופן היא לא תשלם 150 שקל על כפכפים לילדים וגם שנגמר לה התקציב למלתחה של הילדים.
אצל הגברים זה כבר סיפור אחר לגמרי. קרוקס משום מה מגדירים בטעות את הנעליים המעולות שיש להם במס' 1 ו-2 כנעלי גברים, אפילו שאני לגמרי רואה את עצמי הולכת עם כאלה, ולעזאזל העקבים. החאקי המקסימות עולות 250 שקל, החומות - 280 שקל.
לגבי התיקים, שעולים 100 שקל, הם מדליקים ואני הולכת לאחסן בתיק שלי כל מיני דברים מתגלגלים (דפים, מצגות וכו').

טוב, נו, חייבת לחזור לעבודה,
אוהבת,
נ.

הופרדו בייצורם

משמאל, תיק ערב קטן וחמוד של גולף מהקולקציה החדשה (קרדיט צילום: המצלמה הפרימיטיבית שבפלאפון שלי, 2MP וללא פלאש, בסניף גולף בקניון איילון). מימין, תיק ערב סגלגל של המותג המאוד מאוד אהוב עליי Etam שמחירו קצת יותר גבוה: 20 אירו (+כרטיס טיסה). חייבת להגיד שגולף עשו את זה לא רע בכלל, וחבל שלא רואים את דוגמת הכאילו-עור היפה של התיק. החום קצת צפוי, אבל התיק מיוצר גם בירוק-יער עמוק וממש סימפטי. הייאוש די נוח: 89 שקל, ו-5% הנחה לחברי מועדון כמוני. עכשיו רק נשאר להבין לאן הולכים עם זה, כי התיק כל כך קטן שאפילו הארנק שלי לבדו לא ייכנס לשם. תיק קלאסי לרשיון נהיגה ושטר של 100 שקל.

לאהוב או לשנוא?

נעליים עם הדפס שטרות או עם שטרות מצורפים (בתמונה הקטנה) של מרג'יאלה. מצד אחד, משעשע. מצד שני, אידיוטי. מצד שלישי, 142 אירו לנעליים עם השטרות ו-160 אירו לאלה עם ההדפס די מכבים לי את החשק. וגם אתר האינטרנט של מרג'יאלה מתחכם ומעצבן.

הקלות הבלתי נסבלת של כרטיס האשראי של הרמטכ"ל

בכל הפרשה המטופשת של כרטיס האשראי הגנוב של גבי אשכנזי, רק שאלה אחת מציקה לי ולא מרפה: איך לעזאזל נכנס בנאדם ללשכת הרמטכ"ל, מה שאמור להיות המקום הכי מאובטח בצה"ל, מוצא בקלות יחסית ובלי הפרעה את כרטיס האשראי של החייל מס' 1, שאמור להיות בחדר שלו, ליד שולחן העבודה שלו, בתוך תיקו המאובטח - ויוצא עם ה"סחורה" החוצה?

בלהט הדיווחים על גניבת כרטיס האשראי של מר אשכנזי, שזו בעיה בפני עצמה, מעט מאוד תשומת לב מוקדשת לדבר השני שנגנב מלשכתו: אקדח עתיק. אני מנסה להבין למה האיש לא מחזיק את האקדח העתיק בכספת בבית או בבנק אלא בלשכתו ואין לי תשובה טובה. כנראה שזה קישוט נאה, ולעזאזל על זה שצריך רישיון כדי לשאת אקדח. לגבי - יש, אז הוא מקשט איתו את הקירות. אז תרשו לי לשאול אתכם: איך אפשר לישון בשקט כשאנחנו יודעים כמה קל לעבור את עמדות הפקידה והרל"ש, להיכנס לחדרו האישי של הרמטכ"ל ופשוט לבזוז אותו? מישהו הבין איפה היו כל אנשי האבטחה וכל המנגנונים שאמורים לשמור על הרמטכ"ל? אם לשכת הרטמכ"ל פרוצה בצורה כזו, מה המצב ביחידות אחרות? מה המצב ביחידות מודיעין? אם נתחבר לרגע לפוסט של אתמול, משהו שאני לא מתלהבת לעשות (פוסטים על אקטואליה, יום אחרי יום? לא לעניין בבלוג נעליים), התחזית לגבי אבטחת המידע של הפרטים הכי אישיים שלנו די עגומה.

בא לי בא לי בא לי

דאם יו, מייקל קורס, על התיק המושלם הזה, עם הגוון החורפי הכי חמוד ועם הצורה הרכה והאסרטיבית שלו ועם המחיר המעצבן שלו: 348$. דאם יו, מייקל קורס, שאי אפשר לקנות את זה בארץ במחיר סביר. וואו, כמה בא לי עליו עכשיו.

הירוק היום ירוק מאוד

הקקטוס שלי מת. זה היה העציץ היחיד שהחזיק אצלי מעמד יותר משבוע. הרבה יותר, היינו יחד שנתיים וחצי, עברנו מדירה לדירה, החלפתי לו פעמיים את העציץ ופעם את האדמה - והיום קברתי אותו בתחתית פח הזבל שליד הבית. סיבת המוות: מכת חום עקב השבתת מזגן ממושכת. אם נדמה לכם שמדובר בקקטוס מפונק במיוחד, כנראה הצדק איתכם. לפחות הוא לא אכל לי את האוכל.

אז ממש היה חסר לי ירוק בעיניים. לא ירוק חאקי, גוון סולידי וקצת חורפי שרוב יצרני הנעליים אוהבים לברוח אליו בתואנה שהוא "מתאים להכל", אלא ירוק חי, עסיסי, בועט, משעשע, צווחני. ב-YOOX מצאתי כמה אקזמפלרים, אבל אני בטוחה שאם נחפש מספיק - נצליח למצוא עוד. והנה הם לפניכם:



סנדלים ירוקים מנצחים של פראדה, עם ירוק חי במינון לא גבוה אבל איכוצ'י. זוג אחרון במידה שלי! 235 אירו, סופעונה, אתם יודעים.
דיאדורה, בדרך כלל יצרני נעלי ספורט שאני לא מסוגלת להתעמל בהן, עם זוג ירוק-ורוד שעושה שיר בלב וצ'ק ביד. 42 אירו בלבד.
בלנסיאגה בורחים לחאקי אבל עושים את זה בסטייל ועם גורמט חמוד. לא סתם הסנדלים האלה עולים 215 אירו בסופעונה.
סטלה מקרטני עם גוון ירוק דשא ודגם חסר ייחוד מכל בחינה אחרת. תכל'ס אם לא היו אומרים לכם שזו סטלה אלא נעליים איכותיות מאוד אך פחות ממותגות - הייתם משלמים 119 אירו בסוף עונה?

עד כאן שידורינו להפעם,
שיהיה לכולם יום ירוק,
אוהבת,
נ.

מאגר ביומטרי זה רעיון גרוע

אני רוצה לכתוב כמה מילים רעות על חוק המאגר הביומטרי עוד מאז ששמעתי את מאיר שטרית מתראיין ומודיע בגאווה רבה שהוא עומד מאחורי ההצעה הזו, וגאה על כך שהוא הוביל וקידם אותה.
מאיר שטרית מעולם לא עניין אותי ברמה האישית חוץ מעכשיו, כשהוא מקדם רעיון שבעיניי נראה כמו להעביר את כולנו לבית האח הגדול, מינוס הפרסום.

על כל הנימוקים הרגילים נגד איסוף המידע הכי אישי והרגיש, כמו העובדה שמרשם האוכלוסין דלף לאינטרנט, אני רוצה להוסיף את הדאגות והחששות שלי. קודם כל בואו נסגור את פינת דליפת המידע: מדינת ישראל חלשה באבטחת המידע שלה מכיוון שהטכנולוגיה מתקדמת בקצב מהיר מדי. זה לא שהמדינה לא יעילה (ז"א, היא באמת לא יעילה, רק שהיא לא אשמה בזה), אלה האנשים הרעים שמתקדמים בקצב מאוד מאוד מהיר. קיומו של מאגר ביומטרי, הראשון בתולדות האנושות לפי מיטב ידיעתי, יאיץ פיתוח של טכנולוגיות לגניבת זהות. נהדר אם רוצים לחיות בסרט מרגלים, עם עדשות שמחקות עין של מישהו ומדבקות של טביעת אצבע של מישהו אחר. מה שראינו בסרטים עשוי להפוך לזמין בשוק השחור. זה ישרת בעיקר את השוק השחור עצמו ולא את המדינה, כי כמו שאנחנו יודעים: א'. השוק השחור לא מקפיד לשלם מיסים בזמן וב'. זה ידרוש עוד כוח אדם משטרתי.

הדבר שהכי מטריד אותי הוא שעם המאגר הביומטרי המדינה תקבל לידיה הרבה מאוד מידע שאין לה מה לעשות איתו ויהיה לה יקר מאוד לנהל אותו. כמו שכולנו ראינו, הדרך של מדינתנו האהובה לטפל בדברים כאלה הופכת, בשלב מסוים, להפרטה של השירות. שנייה אחרי שהמדינה תסיים להפריט את בתי הכלא - היא תלך להפריט את המאגר הביומטרי לידי חברה שאמורה לדעת מה היא עושה מבחינת ניהול המידע ואבטחתו. הטיעון: אבטחת מידע. התוצאה: מיליוני נתונים רגישים ביותר יעברו לידי חברה שלא מחויבת לאזרחים בשום צורה, גוף למטרות רווח שיוכל לעשות שימוש במאגר ככל העולה על רוחו. אם קודם דיברתי על חשש משוק שחור של דליפת מידע, הפעם מדובר במכירה מכוונת של כל המאגר במחיר ששם את כל העסקאות מהפיסקה הקודמת בכיס הקטן. האם מדינת ישראל התחייבה איפשהו בהצעת החוק לא להפריט את המאגר? לא ככל הידוע לי. וממילא גם להתחייבויות של המדינה יש ערך נקודתי, כי המדיניות משתנה ברגע שהממשלה מתחלפת.

אני יודעת שהמאגר עשוי לפשט מאוד את תהליך חקירת הפשעים. מצד שני, הוא לא מבטל אותו לחלוטין, פשוט כי מישהו עדיין יצטרך לשבת ולהחליט אילו מבין טביעות האצבעות, למשל, שנמצאו בזירת הפשע, הן הרלוונטיות למקרה. בקיצור, חוקרי משטרה זה לא תפקיד שנעלם מהעולם. ואם התפקיד הזה לא נעלם - אין שום סיבה לקחת מכולנו פרטים למקרה של פשיעה עתידית.

מאוד מטרידה אותי הקלות שבה הצעות חוק המאגר הביומטרי עולות לדיון ומאושרות. אני מאוד חוששת שנבחרינו מתייחסים להצעה הזו כאל "סתם" עוד הצעה, שיש בה תועלת רבה (שלפי מיטב הבנתי בכלל לא הוכחה), ולא שמים לב, או לא מקדישים תשומת לב, לחסרונות ולחששות שההצעה הזו מעלה. אני, בכל אופן, רוצה הרבה יותר פרטים והתחייבויות על אופי המאגר ודרכי הניהול שלו, לפני שבכלל אשקול לתת לרשויות המדינה לרמוס את זכותי לפרטיות ולאסוף עליי מידע רגיש, רק למקרה שיום אחד לא אשים לב לשלט ואתפס בצילומי מצלמת תנועה.

קיבלתי במתנה

אחרי שבמשך שבוע וחצי הייתי הבייביסיטר פול-טיים של האחיינית החמודה שלי, היום הגיעה אמא שלה לאסוף אותה והביאה לי במתנה את הצמיד המקסים הזה שהיא קנתה באיזה שוק (איפה היה לה זמן, אם לשלושה שכמוה?) תמורה 3 שקלים בלבד. אני לא ממש יודעת מה אעשה איתו, אבל הוא חמוד מאוד ומצטלם יפה (קרדיט לצילום ולעבודת הפוטושופ העלובות: נעלולה והמצלמה המחורבנת שלה).

TFS חוזרים לבית הספר

לכבוד החזרה לבית הספר השיקו ב-TwentyFourSeven קולקציה מוזרה למדי של אביזרים שחלקם גורמים לי ריגושים בלתי נשלטים וחלקם לא לגמרי ברורים לי.

העוגייה והשוקולד המרגשים הם למעשה פנקסים. בגלל שיש לי חולשה לפנקסים ואני מנהלת את החיים שלי מפנקס אחד לאחר (אני כותבת בהם הערות, הארות, פגישות צפויות ופתקים). יש לי גם חולשה לעטים, אבל TFS עוד לא השיקו אותם. פנקס עולה 25 שקלים, לא המון אבל למי שזוכר את הפוסט על מחירי החזרה לבית הספר - זה מעבר לכל פרופורציה.

מברשת הצבע היא פתקי memo (פתקיות נדבקות). נחמד מאוד למי שאוהב את העניין. אני לא באמת יודעת כמה תלמידות שחוזרות לספסל הלימודים משתמשות בפתקי ממו. אני אף פעם לא הבנתי את השימוש שלהם. גם המחיר שלהם נראה לי גבוה: 30 שקל.

המוצר הכי תמוה שהושק בקולקציה הוא משקפיים עם זכוכית שקופה. אני יודעת שיש ילדות שמוצאות את זה חינני ואביזר אופנה לכל דבר, אני עצמי לא מבינה למה שמישהי שרואה מצוין תרצה לקשט את האף במסגרת, אפילו שהמסגרות האלה חמודות מאוד. יחסית למסגרות הן גם לא יקרות: 50 שקל.

שופינג איפור

פתאום התחשק לי לרענן את מלאי האיפור המאוד דליל שלי. בגלל שאני אוהבת להיות יפה אבל אין לי כוח להתאפר, החלטתי לקנות כמה גלוסים, אודם וכמות מצומצמת של איפור לעיניים שיהיה לי לימים שיש לי חשק. ההתחדשויות: 3 גלוסים של גרלן מסדרת טרקוטה (מאפריל), שפתון אדום כהה קלאסי של YSL (מהתות), אייליינר וצללית קרם של MAC.

אני מאוד אוהבת את האיפור של גרלן. יש בחברה הזאת משהו שמשדר סולידיות. הם לא מותג איפור בועט כמו ש-MAC מתיימרים להיות. הצבעים של הגלוסים רגועים ומתונים. לקחתי אחד שקוף עם ריכוז גבוה של נצנצים צהובים, שיש לו מראה מאוד מלכותי על השפתיים, אחד חום-ניוד-ניטרלי עם פחות נצנצים ואחד סגול-ורוד עם נצנצים. שלושת הגלוסים הם היפים והעמידים ביותר שאני מכירה.

את האיפור של YSL אני לא מכירה במיוחד, אבל היה להם מבחר מעולה של אדומים שהתאימו לגוון העור והשיניים שלי.

מ-MAC לקחתי צללית קרם י הן מאוד עמידות, בגוון ניטרלי אבל מאוד מוצלח ועם נצנצים קטנים וחמודים, וגם אייליינר בצבע ירוק כהה עם נצנצים, שמתאים לגוון העיניים שלי. בדרך כלל אני לא אוהבת את הסניפים שלהם, יש בהם תחושה של מועדון חברים סגור.

יום של שופינג מופרע, אף פעם לא קניתי כל כך הרבה מוצרי איפור ופתאום הבנתי למה חברה שלי אמרה לי שאפשר בקלות לקנות ב-900 שקל באיל מקיאג'... אצלי יצא פחות, אבל הסכום בכל זאת די הלחיץ אותי. אני מתנחמת בזה שקצת העלו לי את המשכורת, אז בחודשיים זה יתקזז...

שלכם באהבה,
נ.

ממתק

נעליים עם פרח וניצן ענוג מבית Anthropologie, יותר סתוויות לטעמי מאשר קיציות, במחיר צנוע יחסית, 138$.

חפירה אחת בשבוע: כמות או מחיר?

תקופת הסיילים מביאה איתה את ההתלבטות הנצחית, ומשנה לשנה זה לא נעשה קל יותר: מה עדיף, מוצר אחד במחיר נמוך, או שניים במחיר אחד? במילים אחרות: נכון שהמחיר ליחידה הוא אותו דבר, אבל האם כדאי להתחייב על שתיים (או ארבע), או שאמשיך להיות הארד טו גט?

הדילמה מחמירה כשמדובר בנעליים. מה עדיף? שני זוגות סנדלים ביד, מזוג מוזל אחד ועוד זוג על העץ של העונה הבאה?

בדרך כלל במקרים האלה התשובה שלי ברורה: תמיד לקנות אחד, אבל היום מצאתי את עצמי אשכרה מתלבטת: האם לקנות או לא לקנות שני זוגות סנדלים מוצלחים שאין דברים כאלה בספרינג? הרבה ההתלבטות היתה קשה, ובסופה נפלה הכרעה קשה יותר: לא לקנות כלום. להיגמל קולד טרקי מהחיבה הזו לסיילים וסופי עונה. העיקר שלא נפלתי קורבן למגיפת הנעליים השטוחות. רק זה היה חסר לי.

שיהיה ערב מלא כיף לכולם!
אוהבת,
נ.

אני לגיטימית!

שנייה אחרי שגמרתי לייבב על בלוגים של אחרים ולפתוח משתמש בתפוז כדי שהבלוג שלי יופיע שם בחתימה, בא אתר במודה, שנראה לי תמיד כמו אחלה אתר אופנה, והכניס אותי למדור הבלוגים שלו.

תשמעו, אני לא רוצה להתנפח, אבל ממש כיף לקרוא על עצמך דברים טובים. אז, תודה רבה ל'במודה'. ממש יפה מצידכם, תבואו כל יום. תשלחו לי לינקים מעניינים, ויהיה כיף כיף כיף. וואו! אני לגיטימית.

נ.ב
ממש הצחיק אותי שהפרסומת שליד מדור הבלוגים היתה "רוצה להיראות רזה יותר"? לא, ממש לא.

נ.נ.ב
איפה בבלוג כתוב שאני אמא? טוב, ביקשתי שיתקנו. אמא זו עבודה קשה ואני עוד לא שם. טוב, הם תיקנו ואני טמבלית כי כתבתי על האחיינים כמו שאני מדברת עליהם - במונח "הילדים", ושכחתי מזה לגמרי. אז לא, הם לא שלי ואני יצאתי גם נעלולה וגם מעצבנת. סליחה, מכם ומ'במודה' (שיצאו הכי גדולים ותיקנו לבקשתי, ותודתי להם על כך).

שלכם,
נ. הלגיטימית

סוף סוף שלי

אחרי כל ההמתנה המייסרת הזו לירידה משמעותית יותר במחירי הנעליים בזארה, סוף סוף מחירם של הסנדלים האהובים שלי צנח ל-130 ש"ח ויכולתי לקנות אותם בלב קמצן ושקט. איך שאני מרוצה עכשיו!

מה זה, לעזאזל, "בלוג חזק"?

כבר כמה ימים שאני מנהלת קרב מאסף עיקש ואידיוטי נגד עינת מירון, שיצאה נגד הבלוגרים שדורשים מוצרים חינם תמורת הפוסטים שלהם. כמובן שהעובדה שאני לא מקבלת אפילו גרב חינם, לא הפריעה לי בכלל לצאת בתגובות חוצבות להבות מדוע זה אחלה יופי ולגיטימי שמתייחסים לבלוגרים שרוצים ומעוניינים בכך, כעיתונאים לכל דבר.

כמובן שכל הסיפור הזה הוא לא יותר מאנקדוטה משעשעת, אחת מיני רבות, בניסיון שלי, בחורה א-טרנדית, חובבת עקבים ומאוד לא פשיוניסטית במהותה, למצוא לעצמי נישה. כשאני גולשת בבלוגי האופנה המומלצים או הנתפסים כחזקים ומוצלחים, מאוד בולט לעין שהבלוגריות מתייחסות זו לזו על בסיס שמות פרטיים. יעני, כולנו ביצה אחת גדולה, מה שהופך את מלאכת איתורן בידי החברות המסחריות לקלה מתמיד: בגלל שכולנו ביצה, אם נתנו לבלוגרית איקס, גם גברת וואי תרצה, ואם היא קצת אסרטיבית - היא גם לא תתבייש לבקש.
מכיוון שרובן תל אביביות (לא כולל אפונה ועוד בלוגרית או מקסימום שתיים), מה נשאר לנו, הבחורות מפריפריית גוש דן שאצבען לא קלה על ההדק הטרנדי? בקיצור, לאן הולכת בחורה שלא רוצה להיראות כאילו נגזרה ממגזין אופנה מיושן ומאובק, אבל מצד שני לא מעוניינת להחליף או אפילו לעבות את המלתחה כל עונה בפריטים שיחזיקו בדיוק עד העונה הבאה? אני חושבת שזה קצת מרחיק אותנו מהבלוגים ה"חזקים", מה גם שרובם מנוהלים בידי בחורות צעירות, יפהפיות, דקיקות - ורווקות. וכמעט תמיד תלאביביות. בקיצור, כיף, מאוד מאוד כיף, לגלוש בהם, אבל לי ולשכמותי קצת קשה ליישם. מצד שלישי, יכול להיות שהכל מתחיל ונגמר בזה שלא כל כך מובן לי איך טיפוס חנוני ומעצבן כמוני, לא משוגעת גדולה על מגזיני אופנה ועם ידיים מזעזעות שכל דבר שוברות הן, הגיע למצב שנוח לו לדסקס נעליים עם אומה שלמה, גם אם יש לו קורא וחצי.

הפינה לשיפוטכם,
נ., בכיינית עלובה

לאהוב או לשנוא?

מה שאנחנו רואים כאן הוא נעל שהיא תוצאה של שיתוף פעולה בין Bernhard Willhelm לבין מותג הנעליים קמפר. פשוט מטר של חבל עשוי עור על סוליה חומה באווירת סנדלים תנ"כיות. אני נוטה לוותר.

אחד מול השני

למעלה טבעת "רומנטית" של אקססורייז. 6 ליש"ט - בערך 40 שקל.
למטה טבעת רומנטית/וינטאג' עם תחרה שממש בא לי עליה של Carlee Santarelli המדהימה, 70 ליש"ט - בערך 450 שקל.

בבלגן: ארבעה זוגות שמוצאים חן בעיניי

בגלל שאין לי כוח לחפש ולחטט, הפעם אני זורקת בכיף ארבעה זוגות נעליים שממש מצאו חן בעיניי בשיטוטים השונים במהלך היום. אין שום קשר בין הסגנונות, וזה רק מראה לכם כמה אני נעלולה מגוונת :)



בטסי אהובתי עם T-Strap ניוד בעל טקסטורה מלבבת. 110$.
אדון אמיליו פוצ'י עם כפכף פלטפורמה פרחי בדוגמה גאומטרית שעושה לי מדגדג בבטן. 300$.
ועוד בטסי אהובתי אחד, בפסים. 225$.
בלמיין עם אופן-טואו שחור מעוטר בתחכום בניטים הורסים. 700 אירו שאין לי.

לאופרד שלי (קיטי קורבן אופנה)

מאז הפוסט הזה אני באטרף של מנומרים. הבעיה היא שבגלל שאני לא אוהבת קשקושים, אני מחפשת מנומר מעודן ודי קשה לי למצוא.

בקיצור, סוף סוף הכנתי לי מנומר משלי בפוטושופ. זה היה די קל, ואמנם לא יצא הכי יפה או מהוקצע, אבל אולי אפשר לנצל את זה ליצירת הדפסי חולצות או משהו. בינתיים, הלבשתי בזה את קיטי החמודה.

בא לי בא לי בא לי

שרשרת ענקית עם פרחים של coach שמצאתי בפוליוור. 248$.

לאהוב או לשנוא?

מה שאנחנו רואים כאן הוא נעל של Diego Dolcini שמשום מה קישטו אותה במיני-שבשבת של ילדים. כרגע אני נוטה ממש לאהוב אותה, היא מצחיקה אותי.

קיצור החופש לילדים?

קואליציה מקיר לקיר (מישראל ביתנו ועד רע"ם תע"ל) התגבשה כדי לקצר את החופש הגדול של הילדים.
בצד ההתעלמות העיתונאית הצפויה ומטחי בוז מכמה פובליציסטים (עירית וקובי, שמעתי אתכם), יש איזו הסכמה גורפת שהח"כים רוצים לקצר את החופשה של הילדים כי הם לא מסתדרים, ושבעצם, להסתדר עם הילד זה התפקיד של ההורה.

אבל היומיים האחרונים שבהם מתארחת אצלי האחיינית האהובה שלי (3 וחצי) הביאו אותי להרהורים נוספים בעניין. קודם כל, כי לטפל במשך 3 שבועות בילדה אחת זה עניין אחד ולטפל במשך אותו פרק זמן בשני ילדים ומעלה זה כבר הרבה יותר קשה.
סבתות ודודים לא תמיד זמינים, נגישים או מעוניינים. חופש אי אפשר לקחת כי כל העובדים מעוניינים לצאת לחופש באותו זמן. אז מה עושים?

קיצור החופש זה פתרון אחד מאוד לגיטימי. נכון שבאמצע אוגוסט ממש לא כיף ללמוד, אבל מצד שני, לפי מיטב ידיעתי היום רוב בתי הספר ממוזגים ככה שהקיטורים על החום הנוראי לא רלוונטיים כל כך.
אפשר גם להחזיר "בתשלומים" את השבועיים האלה על פני שנת הלימודים כולה. עשרה ימי לימודים זה בסך הכל עוד יום אחד בחודש או או שלושה ימים על פני 3 חודשים - והרבה יותר קל להסתדר עם הילדים יום פה ויום שם מאשר בשבועיים מאסיביים ומייגעים שלכל הצדדים כבר ממש נמאס מהשני.

בקיצור, אני בעד.
אני בעד קיצור החופש הגדול.
אני בעד פיצול החופש הגדול.
אני בעד קייטנות מסובסדות של משרד החינוך עד סוף אוגוסט.
אני בעד כל דבר שיקל קצת על ההורים ויאפשר להם לעבוד, כי עבודה זו פרנסה וזה מה שמממן את כל החופשות, הקייטנות, הבגדים והשטויות, וגם את מיסי המדינה, דרך אגב.
ומי שלא מתאים לו, לא חייב להשתמש.

צבעים, בבקשה

אחד הדברים ששמתי לב אליהם הוא שבקיץ הזה יש טפטוף של צבעים חזקים לחנויות הנעליים, כזה ששובר את הטריכרומטיות המשעממת של השחור-חום-ניוד ששולטת בדרך כלל על מדפי חנויות הנעליים. אז יש צבעים, וכמה חבל שרובם די דהויים ועמומים: ורוד עתיק במקום ורוד זורח, צהוב חרדל במקום צהוב בוהק, חום-כתום במקום כתום אורנג'דה ואני יכולה להמשיך ככה שעה. אז ככה עושים את זה במקומות אחרים, לראות וליהנות:



הכי כחולות בגוון הפרפקט בלו של לאנווין. 247 אירו.
תכלת זרחני של ניקולס קירקווד. 344 אירו.
אדום חזק של טופשופ ורק 65 ליש"ט.
עוד טופשופ: רצועות צבעוניות מצטלבות. ראיתי דווקא משהו דומה בגזית, נראה לי. 60 ליש"ט.
עוד כחול מושלם וחזק, הפעם מבית Beartix Ong שעולות 274 אירו.
אחרון חביב: ורוד-בזוקה מבית אלכסנדר מקווין התותח. 230 אירו בלבד.

ט"ו באב שמח

מי ייתן ויהיה לכולנו ט"ו באב שמח.
יום שבו לא נעסוק בקניות אלא נביע אהבה באמת, מכל הלב, בחיוך, בחיבוק, במגע, במחשבה, ברוך ובחום.
יום שיזכיר לכולנו שאהבה צריכה להניע את העולם.

אוהבת,
נ.

לאהוב או לשנוא?

מה שאנחנו רואים כאן הוא נעל אדומה של Roger Vivier ש"הולבשה" בציפוי זמש שחור עם חורים שדרכם מבצבצת הנעל האדומה... כרגע אני נוטה יותר לא לאהוב, אבל אולי אשנה את דעתי.

לב אל לב

נכון שבט"ו באב מציפים אותנו בלבבות קיטשיים? אז גם אני. מקבץ נחמד של נעליים לבביות מהרשת, לא משהו שתביאו במתנה (או תקנו לעצמכן), אבל ללא ספק ממתק שכיף להסתכל עליו.



קונברס עם סניקרס עם הדפס פרפרים ולבבות. 59$.
נוטי מאנקי עם נעל קלאסית עם דוגמת לב מלבבת במיוחד. 71$.
Irregular Choice עם נעל משובצת, לב ובתוכו תמונת בובה. נורא, לא? 44.5 ליש"ט.
גוצ'י עם נעל שחורה קלאסית ובחזיתה לב זהב סולידי. 476$.

התכשיטים של בטסי ג'ונסון, Etsy, טרינה טרנטינו.

נשיקות לכולם!

היה ציד מוצלח

אחותי מתחתנת. התאריך עדיין לא נקבע, ההזמנות עדיין לא יצאו ואנחנו עוד לא נסענו לראות אולמות, אבל מרגישים כבר חתונה באוויר.

ברוח החתונה השורה עליה, אחותי גררה את אמא שלנו לסבב קניונים. המטרה: שיבזבזו כסף עליה (אוהבת אותך, יפה שלי). אמא לא התנגדה כי היא היתה מצוננת ולא היה לה כוח לריב איתנו. אז הנה מה שהן קנו:



שעון מ-ע-ל-ף של Alfex ב-ה. שטרן. אמא שילמה (כי אחותי חכמה) 1,342 שקל. יחסית לה. שטרן, הן עוד יצאו בזול.
שרשרת מטריפה של אסנת (בדוכן בקניון עזריאלי), עם טבעות קטנטנות בגוון זהב אדום. 110 שקלים.
צמיד שחור עם עיטורי פרחים בצבע זהב בדיוה (איך היא תמיד מוצאת?) ב-19.90.
ועוד צמיד מתכת עם קשר גדול, גם כן בדיוה, גם כן ב-19.90 - בשבילי. יאיי! אולי היא תביא לי את השעון? לא? מגעילה.

בא לי בא לי בא לי

בא לי שעון חדדדדדדדדדדדדדדדש!



או פרחוני מהמם של בטסי ג'ונסון, 95$, כאן.
או רציני של ניקסון, 190$, מכאן.
הכי בא לי את הצבעוני של טיימקס שאזל במלאי של כל האתרים, 50 ליש"ט (300 וקצת שקל), כאן.
ועוד ניקסון נחמד שאני לא לגמרי סגורה עליו בגלל שהוא מאוד "של בנות" כזה, 80 אירו, כאן.

נ.ב: משהו קטן וטוב

משהו נחמד שמצאתי במהלך שיטוטיי בזבוב הכחול כשכתבתי את הפוסט הקודם. הן לא פשוט חמודות בטירוף, המתוקות האלה של קייט ספייד שעולות 181$?

הנעליים נעלי מעצבים, התכשיטים מדיוה

טוב, היום הייתי בדיוה.
לפני שאתם מתנפלים עליי, ובצדק, מה היה לי לחפש שם ומאיפה יש לי זמן לשרוץ כל יום בקניון אחר, אני אגן על עצמי בקושי ואגיד שצריך זמן לתחביבים, בעיקר הם אם מכונים בטעות "הפסקת צהריים".

אז הייתי היום בדיוה בניסיון נואש לנצל את המבצע ולקנות תכשיט אופנתי ומעוצב ב-19.90 בלבד. לצערי לא התחברתי לקולקציה, אבל קלטתי שהתכשיטים שם מזכירים לי כל מיני דגמי נעליים שראיתי בעבר. אז ברור שישבתי לחפש בזבוב הכחול, והתוצאה לפניכם:



פלץ עם "כדורי" זהב של גוצ'י, 373$, ושרשרת של דיוה (לא יודעת אם מהקולקציה החדשה במחיר מלא או הקודמת ב-19.90).
סנדל עם שרשר אימתני של Guillaume Hinfray במחיר 402$, וצמיד המכונה "גורמט" של דיוה שאני כמעט בטוחה שראיתי ב-19.90.
כפכף עם עיגולים של אדון סטיוארט ויצמן שעולה רק 124$, ושרשרת עיגולים שנדמה לי שראיתי בדיוה בסוף העונה גם כן.
אחרון ודי כי יש לי ממש תעוקת לב-חזה מהפוסט הזה: סנדל לבן עם משפך כתום של פנדי אהוביי הבלתי נשכחים (גם להם יש יציאות תמוהות), 376$, וטבעת עם אבן כתומה גדולה שאני לא בטוחה אבל נדמה לי שגם היא משתתפת בסוף העונה. רק אל תגידו לי קורל.

עד כאן יקיריי,
שיהיה לילה טוב לכולנו,
אוהבת,
נ.

וווווווווווואווווווווווווווווווו!

נעליים עם פתיתי זהב של מיו מיו. 570$ ושוות כל פני :)

מה שאמא שלי לימדה אותי על תכנון תקציב המלתחה (או: איך אקססוריז משנים לגמרי את המראה)

אמא שלי לימדה את כולנו שבגדים קונים בתבונה וברוגע. היא לימדה אותנו שלא קונים כל דבר שרואים, אלא עושים "רשימת מצאי" בארון (שלנו ושל כל האחיות), מאתרים פריטים ומנסים להתאים את מה שיש למה שאנחנו אוהבות.
היא לימדה אותנו שחשוב מאוד לומר לעצמנו כמה מתוך הכסף שיש לנו אנחנו עומדות להוציא כל חודש על בגדים, כי אחרת אולי יהיו לנו בגדים יפים בארון אבל נסתבך כהוגן עם הלוואות בשוק האפור של האחיות כדי לממן את היציאות שיאפשרו לנו להציג את הבגדים היפים האלה...

גם היום, כשכבר יש לי משכורת, כרטיס אשראי, מסגרת אשראי וחשבון בנק זוגי, אני מגדירה "תקציב אופנה" לפני כל עונה ואז מבזבזת אותו לאורך החודשים שאחרי זה. זה צריך להיות משהו סביר (מה שאומר ש-600 שקל זה קצת מעט אם 300 מתוכם ייצאו על זוג מכנסיים ועוד אפילו 150 על זוג נעליים/סנדלים), אז אני עושה מתמטיקה של בערך 300 שקל כפול 4 חודשים + 100-200 שקל לחריגות וחגיגות.

החודש יצא שהוצאתי 200 שקל על החולצות המקסימות של יעל אורגד, אז החלטתי לשדרג את המראה עם אקססוריז ואני מביאה לפניכם שתי פרשנויות שונות לאותם בגדים: טוניקה אפורה מתכפתרת, חצאית לבנה ותיק נחמד. אפשרות אחת: נעליים ואקססוריז חומים כהים למראה טיפה יותר קשוח. ראיתי סנדלים דומים בזארה. אפשרות שנייה: נעליים ואקססוריז בצבע זהב. הנעליים יכולות להיות נעליים זהובות ופשוטות. כתם צבע קטן ומאוד נשי יש בשרשרת הוורודה (בנוסף על הפפיון הזהוב), והמראה בסך הכל מאוד מאוד נשי.



מקווה שנהניתם ולילה טוב,
נ.

ממתק

טבעת תפוח אדומה לוהטת, ורק 7 ליש"ט.

קולומביין זה כאן

מילים לא מצליחות לתאר את זה. אפילו תמונות בקושי. בצד הפגנות זעזוע מן השפה ולחוץ, עושה רושם שההתרגשות הגדולה מהפיגוע בבר הנוער של הקהילה הגאה נשארה איפשהו בין כתלי הקהילה (פלוס עוד שניים-שלושה, וליתר דיוק שתיים-שלוש בלוגריות שמזועזעות מזה).

מתי הפכנו לחברה שפותרת חילוקי דעות באלימות? אני יודעת שהיתה התדרדרות חמורה במשך השנים האחרונות ויעידו על כך כל מקרי תקיפת המורים והרופאים, אבל באיזה שלב התחלנו לפתור סכסוכים בדרכי סכסוך?

הטבח של אתמול בלילה, כמו רצח רבין לפניו, הוא נקודת ציון ביחסי הכוחות בישראל. זאת הנקודה שבה אנחנו מצביעים ברגליים, כמו ב-1995, כנגד ההתבהמות החברתית שלנו. ב-1996, תנו לי להזכיר לכם, זה לא קרה. אותו אדם שנאם לצד ארון קבורה הוא האדם שזכה בראשות הממשלה. בצירוף מקרים מוזר (ואני מאמינה שזה צירוף מקרים), אותו אדם הוא ראש ממשלתנו גם היום. הוא "מזועזע", אבל הזעזוע שלו נראה רפה, מן השפה ולחוץ.

בלי להיגרר לוויכוח פוליטי, הגיע הזמן שנבחר. או שאנחנו חברה פלורליסטית שבה יש זכות קיום לכולם, או שאנחנו חברה כוחנית שבה החזקים שורדים והחלשים נרמסים. עבור מי שרוצה לחיות בחברה פלורליסטית, זה הזמן לטקבק (לא אצלי, באתרים הגדולים), לצאת לרחובות, לכתוב מכתבים למערכת ולעשות הכל כדי לשרטט בצורה ברורה מאוד את הגבול בין מחאה לאלימות, בין חוסר שביעות רצון מבחירה לבין חוסר סובלנות כלפי אותה בחירה.

זה בידיים שלנו, הגיע הזמן.

מתכננים ארונות (OFF מוחלט, בלימון)

בעוד כמה חודשים (אני לא יכולה כבר לחכות!) אנחנו עוזבים את הדירה השכורה המתוקה שלנו ועוברים, בפעם הראשונה בחיינו, לדירה משלנו. הסיבות למעבר מגוונות אבל בעיקר בגלל שאנחנו צריכים יותר "מרחב עבודה" לכל אחד מאיתנו (ככה זה כשיש שני סטודנטים בבית?), וגם טומי צריך איזו פינה משלו ולא לכרסם לנו את הקלסרים של הסמינריונים.

הנקודה הכי חלשה בבית שלנו עכשיו היא האחסון. יש לנו ארון אחד גדול, מלא מדפים ומבולגן, שמשמש גם כארון לאחסון צרכי לימודים לעת מצוא. המטרה: דירה יותר גדולה. הקונספט: ארון בכל חדר וסוף סוף יהיה ארון משרדי או חצי-משרדי בחדרי העבודה.

בינתיים ציירתי למעלה את הארון שהייתי רוצה בחדר השינה (ציור חינם באתר הזה). בגלל שכל פעם שאנחנו מקפלים חולצות זה מבזבז לנו המון זמן, הרעיון העיקרי הוא: תלייה, תלייה, תלייה. לתלות חולצות, ז'קטים, מכנסיים - לתלות הכל! יש כמה מדפים לצרכים הבסיסיים (לא יודעת מה הם עדיין), מדף ארוך אחד (אפילו שהוא נראה מפוצל. הוא לא יהיה) עבור הפוך הגדול ויחידת מגירות גדולה. יש גם שני מדפים נשלפים לנעליים, סימנתי בצהוב.

אני ממש מקווה שזה לא יהיה יקר מדי ונוכל להרשות לעצמנו.

שיהיה שבוע טוב :)
אוהבת,
נ.

*You Make The Rockin' World Go Round

מגיע יום בחייה של כל בחורה כבדת משקל משהו ועבת בשר במקצת, כזו שנמצאת בחלקה העליון של סקאלת המידות של הרשתות הנפוצות (קסטרו-זארה-רנואר-נו ניים-מנגו ודומיהן), שהיא מבינה שזה מה שיש ועם זה צריך לעבוד.

מה טעם בבגדים שחורים, היא שואלת את עצמה בעודה בוהה בבבואתה במראת מעלית של קניון עלום שם. החולצה השחורה בנוף הקיצי כה מכבידה על העין וכלל לא בטוח שהיא יוצרת את אפקט הדקיקות הנחשק. זאת, מן הטעם הפשוט (ואין דרך קלה לבשר זאת), שלובשת הפריט השחור משחור אינה דקיקה ולו במעט.
מה טעם בג'ינס חורפי כבד, ארוך ומחמיא בימות הגשם, ממשיכה העלמה במסע ההלקאה העצמית הקט שלה, שכה חם ולא נוח בו, והוא נדבק לגופה בחום העז עם אלפיים אחוזי הלחות שבאוויר.

או אז נופלת ההכרעה והעלמה צועדת לחנותה של המעצבת יעל אורגד, שמבטיחה מצידה מבצע של שתי חולצות במאתיים שקלים. האחת ורודה ופתיינית, האחרת אפורה ומשפחתית.



את הראשונה שולפת העלמה במידה 1 ותוהה בכמה קשיי כניסה תיתקל. להפתעתה, בד הטריקו הנעים מחליק על גופה בקלילות יחסית. אין לטעות בחולצה זו. שעה שהבד הפרחוני הוורוד עושה רושם תמים ביותר על הקולב, אי אפשר להחמיץ את השובבות המופקרת המתפרצת ממנו בעודו מונח על גופה של העלמה. הגזרה מבליטת חזה, המחשוף עמוק, תיפור החגורה שמתחת לקו החזה מהדק ומותח מה שיש להדק ולמתוח, וכל אלה יוצרים חולצה ממזרית להדהים. הבד התמים לכאורה, מצידו, מקנה ללובשת מראה מפתה וקיצי עד אין קץ.

החולצה השנייה היא חולצת כפתורים אפרפרה עם דוגמת פרחים עדינה באזור הכפתורים. העלמה מודדת אותה במידה 6 והיא גדולה מכפי מידותיה בשתי מידות לפחות. היא מקפלת את השרוולים, נעמדת מול המראה, ושלווה מקסימה נוחתת עליה. איזו חולצת בויפרנד מקסימה! רק הדוגמה הקטנה מסגירה שאין מדובר בחולצה גברית שעברה הסבה מקצועית אלא בחולצה נשית לכל דבר. העלמה מודדת את אותה חולצה במידה 4 ומחליטה שהגזרה מעט מרבעת אותה ופוגעת בקימוריה הנאים. אל חשש, היא אומרת לעצמה בקול בוטח, עם החגורה הנכונה וחצאית חושפת קרסולי מיס פיגי, אי אפשר יהיה לפספס את הלוק המושלם.

סיכום אירועי היום: שתי חולצות חדשות מבית יעל אורגד, 200 שקלים בלבד, האחת במידה 1, השנייה במידה 6. מצטערת על התמונה העלובה ועל כך שלא דגמנתי את הרכישות בעצמי; לכשיימצא הצלם המתנדב שיאפשר לי להפוך לבלוגרית אופנה מהשורה, סביר להניח שהתמונות יהיו נלעגות פחות.

* גם הפעם הכותרת מתייחסת לשיר מפואר מעברי, הפעם זהו כמובן Fat Bottomed Girls של להקת Queen. אני מניחה שבשלב מסוים ייגמר לי מלאי השירים והכותרות יחזרו לעברית.