לקנות או לשנוא?

היום הרשיתי לעצמי להיות חולה. אחרי בוקר שהתחיל בצורה הרגילה (עפה מהמיטה, מתיישבת מול המחשב ומתחברת לעבודה), הגעתי למסקנה שאני לא אבריא ככה. במקום זה סגרתי את המחשב (כאב לב, אני אומרת לכם), ניתקתי את שני הטלפונים - והלכתי לישון. הפולני היה מזועזע והבטיח שיחזור עם טבליות אבץ. הוא הביא גם דובוני ויטמין C, החמוד. אז נכון שחזרתי לסורי ואני שוב מול המחשב, אבל בערב זה לא נחשב, נכון?

אחותי הקשוחה הרשתה לי לדבר בטלפון עם הילדים, ואיזה כיף היה לשמוע את האחייניק הפוחח שלי, אדון חמש וחצי, אומר לי "דודה נ., אני הכי אוהב אותך בעולם". בינתיים, לפחות. עוד מעט תשים לב שהעור שלי אפור ובמרקם של זמש (note to self: נעליים מזמש אפור דווקא יכולות לבוא בחשבון), השיער שלי נושר מדיאטה של סטרפסילס ונורופן במשך שלושה ימים והשיניים שלי תיכף יתחילו ליפול אחת אחת כי אני לא מצליחה לישון רצוף בלילה וכל התעוררות מגיעה עם מנה של סטרפסילס. אבל כל עוד אתה קטן וחמוד, אתה שלי.

על כל פנים, על השיפוד הפעם מסגרת משקפיים שאני כמעט בטוחה שראיתי באופטיקה הלפרין פה בסביבה, ואפילו במחיר סביר (500 ש"ח, לדעתי). מצד אחד, אי אפשר להחמיץ את הגזר הזה על הפנים, והוא גם של ויויאן המלכה. מצד שני, בכל זאת יש לי קריירה ואנשים שיסתכלו עליי מוזר. אז מה, שווה ת'כסף?

ארץ הייאוש הנוח

בלונדון הייאוש נעשה יותר נוח וחווה אלברשטיין היתה הראשונה להגיד את זה בקול רם. מכיוון ש: א. עכשיו סתיו (העונה הכי טובה בלונדון); ב. מצאתי אי שם במעמקי הארון דיסק של חווה שעוד לא חרשתי; וג. הנסיעה של נ. ללונדון פתאום הזכירה לי כמה מתוק הצליל של השם הזה, שמתגלגל על הלשון בכזו רכות (לונ-דון, תנסו). ובכן, בגלל כל אלו הלכתי לענות את עצמי עם האתרים הבריטיים האלה, שאילו רק הייתי נשארת לגור שם הייתי יכולה לקנות בהם חופשי חופשי.

אז הנה מקבץ לא מחייב של דברים שאהבתי, אין מקום לכולם והחלטתי מראש לא להעלות לכאן בגדים אחרת אורך הפוסט היה מגיע ל-2,567,785 מילים לפני מע"מ. תיהנו :]



נעליים עם תחרה (30 ליש"ט) ותיק פלומתי עם ניטים (14 ליש"ט) של New Look, החביב כל כך על סטפני מ-Le Blog de Big Beauty
מגפונים לבנים של פיטר ג'נסן לטופשופ. 130 ליש"ט. חושבים שהביאו לארץ?
כמה דברים קטנים ומתוקים מהרוד'ס: עגילי לב כחול של לליק ב-125 ליש"ט, עגילי תפוח של אלכס מונרו ב-119 ליש"ט והבייבי: צמיד חוליות גסות של אמפוריו ארמאני ב-150 ליש"ט. אם סוף סוף מישהו מתנדב להיות ספונסר לבלוג הזה, אני מזמינה את הצמיד. תודה.
אחרון ודי: מגפון של דורותי פרקינס שנמכר תמורת 38 ליש"ט בלבד. הוא לא מדהים, אבל נראה כמו תמורה הוגנת למחיר.

ממש זקוקה לחופשה, אפילו כמה ימים בארץ, אחרת אמשיך לרייר כמו מטורפת על מגפונים ב-40 ליש"ט, יותר פתטי מזה קשה להגיע.
אוהבת,
נ.

קצת רשעות של אחרי הצום

מכיוון שהיינו כל כך טהורים בימים האחרונים, אני חשה שהגיע הזמן לכמה מפגני רשעות בלתי מתפשרת. אם שרדנו את יום כיפור, יש לנו שנה שלמה להיות טובים ולא חייבים כרגע.

בריטני מציגה: געגועים לדיויד לי רות'



ממש חסר לכם בשנים האחרונות דיויד לי רות'? סיי נו מור! הנה בריטני במה שנראה כמו הומאז' מצער ללוק המוכר שלו מהשנים האפלות ועתירות השיער ההן: טייטס אדומים בוהקים מעל גרביונים, טונות של חוסר מודעות עצמית ואפיל כללי מוטל בספק. אכן שואו.

ראלף לורן מציג: אני מתעלל גם בקלי ברוק



מסיבה שלא הבנתי קלי ברוק הצטלמה בעירום פרחוני לראלף לורן. שימו לב שהוא ממשיך להתעלל גם בכפות הרגליים שלה: הנעליים אמנם לא קטנות עליה, אבל הן קשורות לא טוב והסיכויים שלה ללכת בהן שואפים לאפס. שאפו לראלף על ההתעללות העקבית בדוגמניות שלו. איכס.

ריצ'י ריץ' מציג: כשהקולקציה מטופשת מביאים דוגמנית יותר מטופשת



הנה פאם אנדרסון מדגמנת מה שנראה כמו קפוצ'ון מגבת עם ציור מכוער, בתצוגה של ריצ'י ריץ' בשבוע האופנה של ניו זילנד. כדי שיהיה מעניין, פאם שכחה ללבוש חזיה.
שימו לב שלמרות שהברכיים של פאם נראות זוועה, כפות הרגליים שלה לא נראות כאילו הן שייכות ליכנע בת 87 וחצי מהשוק. שאפו לגברת שלא חשה צורך להרוס לעצמה את הרגליים. אה, הלק מכוער אש.

גוון סטפאני מציגה: שופו את הבוטס של הילד המאגניב בלחץ שלי



גוון האהובה הפגיזה, אמנם, בלוק "שופו ת'בטן השטוחה שלי בגיל 40 ואחרי שתי לידות" (מניאקית), אבל שכחה להתאבזר בכפות רגליים שנראות שמחות ומאושרות.
מי שכן התאבזר ברגליים מאושרות ובמגפי פרנזים שהיו מסבים אושר לכל ילד מצוי הוא הבן שלה, ותראו כמה חמוד זה יכול להיות. כפיים.

נעלולה מציגה: זוכרים את ניו קידס און דה בלוק? הם כבר לא קידס



אוקיי, מי מודה שהוא זוכר (או היא זוכרת) את ניו קידס און דה בלוק, האבות הרוחניים של הבקסטריט בויז ובערך כל להקת בנים-מתלקקים שנתקלנו בה מאז?
אני לא זוכרת כמה חברים היו בה, מה גם שהכוכב היחיד שיצא ממנה היה מארקי מארק (סליחה, היום הוא מתעקש על מארק וולברג), וגם זה מכיוון שלא התחשק לו להקליט איתם והוא פרש בגיל 13 או משהו כזה.

ובכן, להקת המופת הנ"ל (מי זוכר את שמות הסינגלים שלהם? יש רמז?) יוצאת מהנפטלין בימים אלה (תסמונת "נמאס לי לגור בחניון קרוואנים" הנודעת), ותראו את מי מצאתי עבורכם: ג'ואי מקינטייר, פעם הבייבי בלו אייז של הלהקה והיום קורבן אופנה שלא רק מעוטר בלק, אלא, כמצוות הנייליסטות האמיתיות, בצבע שונה לכל ציפורן (שלא לומר, בייבי בלו ניילז. אח, אני שופעת תחכום היום). כן, זה לא נעשה הרבה יותר פתטי מזה.

לאהוב או לשנוא?

מצד אחד, נעלי אוקספורד בשחור-לבן זו חולשה ידועה. שימו לב גם לגימור בצורת לב בקצה השרוך, פשוט לאכול אותו. מצד שני, החרטום הלבבי והעיצוב בכללי קצת מזכירים לי נעלי סטפס, ולא מהסוג המעניין. הדילמה בעיצומה, בעיקר כשחתומה על הליין הגב' גוון סטפאני, שאותה אני נוטה לאהוב, בדרך כלל. גם המחיר סביר: 100$.

הרצועות עוד פה

למרות פעמי הסתיו אנחנו עוד לא נפטרים לגמרי מהגלדיאטורים, שמגיעים עכשיו בגרסה חורפית. כן, זה בדיוק מה שחשבתם, ולא, הייאוש לא נעשה יותר נוח כשהטמפרטורות צונחות.



אדון לובוטין עם הדגם המופלא של הפוסט. 750 ליש"ט, ב-Browns.
בלמיין ממשיכים במסורת שהחלו, של דגמים עם פוטנציאל טחינה גבוה. 1,215 אירו.
Ash עושים גרסה הזויה לאולסטאר. 145אירו.
Bottega Veneta עם מה שנראה כמו מגף שכיסו אותו בגלדיאטור. 1,390$.

המממ... נעצור כאן.
שיהיה לכולנו סוף שבוע נהדר!
אוהבת,
נ.

לאהוב או לשנוא?

מגף ארוך נטול חרטום באדיבות ג'יין מ-Sea of Shoes. מצד אחד, באמת מגף מתוק. מצד שני, מגף כל כך ארוך נטול חרטום זו בערך הקנייה הכי טיפשית באקלים הארצישראלי. שורה תחתונה: לאהוב מרחוק. 158$.

צער לי וצער לי

אתמול קניתי בושם, מה שהעמיד את כמות הבשמים שיש לי על חמישה בשמים. המספר הזה מזעזע אותי, כי אין לי מושג איך אני הולכת לסיים אותם או מתי. המשמעות מבחינתי היא שחלקם יימסרו/ייתרמו/ייזרקו בדמי ימיהם.
בגלל שבד"כ העור שלי עושה בלגן מבשמים מוצלחים, לא ציפיתי להתאהב כל כך מהר אחרי הקראש הקודם, אבל היום, כששוטטתי בניסיון להריח את לולה של מארק ג'ייקובס, גיליתי את ה-Lemon של אותו ג'ייקובס ונכבשתי. למה? כי יש לו ריח של נוזל ניקוי לרצפה, וזו אחת השריטות שלי (בשמים בריח תרופות ונוזלי ניקוי או אבקות כביסה הם שריטה ידועה אצלי). אבל לא מספיק שהג'ייקובס יצר ניחוח כל כך נפלא, הוא מוכר אותו בחצי גרוש: 200 ש"ח ל-300 מ"ל. זה לא רק המחיר, זה גודל הבקבוק: לוקח לי שנה לסיים 100 מ"ל, איך אפשר לצפות ממני להתחייב לשלוש שנים לבושם הזה? אז לצערי הרב ויתרתי. בקרוב סרט בעניין בכיכובו של אבי ביטר.

תמצאו לי דחוף את האחראי על האינטרנט*

אני קוראת בכל מיני בלוגים ושאר ירקות על הבושם שהשיקו במאק, זה שיוצר ב-1999 וייצורו הופסק וחודש רק עכשיו עם תווי ריח שונים במקצת ועם אותו שם.
שיהיה ברור: אין לי ציפיות גבוהות מדי מהבושם הזה. מאק אמורים להתמחות באיפור, לא בבשמים. אבל יש לו כמה יתרונות בולטים. קודם כל, האריזה מטמטמת ביופייה. שנית, הוא מגיע ברולר! גלגלת! שזה הרבה יותר נוח מהמתז הרגיל, וכנראה גם קטן יותר משמעותית ואפשר לזרוק בתיק בנוחות (בניגוד, למשל, לבודי מיסט החביב שלי מללין שמגיע באריזת ענק של 100 מ"ל וצריך להשתרך איתה ממקום למקום. כן, אני יודעת שללין השיקו את הבודי מיסט גם בספריי קטן לתיק, אבל הוא מספיק לי לשלושה ימים בדיוק). שלישית, זאת מהדורה מוגבלת ואני חייבת לעצמי לפחות להריח אותו.

הבעיה היא שגם אחרי שאזרתי אומץ להיכנס לאחד הסניפים של מאק ולתחקר איזו מוכרת/דיילת/מאפרת (מחק את המיותר), מתברר שהמקומיות לא שמעו עליו בכלל. לפחות, היא ספציפית לא הבינה מה אני רוצה ממנה. אז תשיגו לי את הגאון שהעביר את המידע לבלוגים הישראליים בנושאי טיפוח ויופי (במיוחד הבלוג של לבנת סדן) ושייתן לאלתר תשובות לגבי איפה משיגים את הפלא.

* ותודה לרזי ברקאי על השורה המופלאה.

לאהוב או לשנוא?

מה אפשר לומר על הדגם הזה של רופרט סנדרסון, חוץ מזה שהוא עכשיו בסייל? נדמה לי שהוא כל כך מכוער שהוא יפה, ועדיין לא בטוח שהייתי ממהרת לצרף אותו לארון הנעליים שלי.

לפעמים לצאת קצת מהשגרה עוזר לחזור אליה

אחרי יום שהתחיל בצורה איומה (בעיות מחשוב ואני זוחלת בחדר שרתים ומזיעה כמו נהג המשאית הצ'כונתי, מה שגרם לי להחליף ארבע חולצות וכמעט גם מקום עבודה) ואחרי תיאומים ממושכים ב-SMS-ים, לקחתי הפסקת צהריים ארוכה ונסעתי לעזריאלי לפגוש את לובה מהבלוג. יש לציין שנראיתי מרוטה וחיוורת יותר מבדרך כלל, כי זחילה בתוך האבק לא בדיוק תורמת ללוק אנד פיל.

חמישה דברים שלא ידעתי על לובה (אגב, תתחדשי על הנעליים! מהממות!) וגיליתי רק היום:
1. תנאי התאורה בדירה שלה הופכים כל תמונה לאפרפרה והיא הרבה יותר יפה במציאות.
2. היא סופר פוטוגנית.
3. גם לה, כמו לפשוטי עם כמוני, כואבות לפעמים הרגליים אחרי הליכה ממושכת בעקבים.
4. היא נורא נורא רזה.
5. ממש קל לדבר איתה.



הטיול הזה תפקד כנקודת מפנה ביום שלי. קודם כל, יצאתי עם בושם חדש של לוליטה למפיקה. כל מי שקצת קלט אותי יודע שרכישות ספונטניות במאות שקלים זה לא הקטע שלי ושיש לי פילוסופיה שטוענת שלא צריך הרבה מכל דבר. אבל הבושם הזה היה כל כך שובה לב! משהו באופן שבו הוא התחבר עם העור שלי והותיר עליו ניחוח חמים, קל ומסקרן שהסתיים בתו חד של פלפל. שופו, אגב, על הפרסומת שגב' למפיקה עשתה לבושם הזה ותגידו לי ברצינות שלא הייתם קונים אותו (ואני עוד קניתי בלי לראות את הפרסומת!).
שנית, חזרתי למשרד הרבה יותר רגוע (רוב הבנים ההיסטריים הלכו לבלבל את המוח לנשותיהם האומללות). ללא ספק נשארה לי הרבה עבודה, כי אני עדיין במשרד, אבל בסך הכל החיים נראים טוב יותר כשהמשבר מאחוריי ועליי מרחף לו ניחוח משובח של בושם שכל כך כיף להסניף אותו.

ועכשיו אולי כדאי שאלך הביתה? הבויפרנד כבר הודיע שאין מה לאכול.

נ.ב
תראו את הלק החדש שלי, ירוק עם נצנצים! לובה ביאסה אותי כהוגן כשגררה אותי למאק להראות לי שגם להם יש ירוק מאוד דומה, אבל כמה נרגעתי כשגיליתי שאצלי יש נצנצים ואצלם - לא. המברשת שלי יותר עבה מהמברשת שלהם או משו :)

בא לי בא לי בא לי

שרשרת ניקל ועור קלוע של ברברי. 750$. לשנה הבאה, אינשאללה.

שבוע האופנה בניו יורק - סיכום גזרת הנעליים שלי

אני האחרונה שזכאית לסכם שבועות אופנה למיניהם (ככה זה, בתור אייקון אופנה אני שוות ערך לדבר הקטן הזה על הדסקטופ שלכם). אמנם זה רחוק מלהיות סיכום שמחייב מישהו (היה לי משעמם נורא לדפדף בהררי התמונות ונשבר לי הגב כשניסיתי ליצור את הקולאז'ים המופלאים שלפניכם), אבל אחרי חריש עמוק בתמונות מאותו שבוע אופנה של אביב 2010, תרשו לי לומר לכם שהאביב הולך להיות כואב ברגליים. כמות הדוגמניות שנחנטו בנעליים שנראו כואבות, לוחצות ולחוצות היתה פשוט אסטרונומית. גם המצאות גלגל לא היו. הדברים שראינו בקיץ הזה חוזרים גם בקיץ הבא, לפעמים בגרסאות מעט יותר מעודנות/מעודכנות אבל בסך הכל, במערב אין כל חדש.

אני מתנצלת מראש על האורך של הפוסט, תאמינו לי שאני התעייפתי לכתוב אותו יותר ממה שאתם מתעייפים לקרוא אותו... :)

צבעוניים במיוחד
מכיוון שהרבה העדיפו צבעים מטאליים או שחור לבן, חשתי צורך מיוחד לציין את אלה שחושבים, כמוני, שלאביב מגיעים צבעים של אביב ולא של העל-חלל.


הצלבות סימטריות


גאומטריה למתחילים
צל"ש לדיאן פון פורסטנבורג על הדגם הגאומטרי הנאה. ציון לגנאי לראלף לורן על כאבי הרגליים שגרם לדוגמנית האומללה.


מגפון אופן טואו
אלכסנדר וונג לא מסוגל להיפרד מהריצ'רצ'ים, לקוסט בשיק קום המדינה עם סוג של סנדלים וגרביים ואנה סואי לגמרי שיחקה אותה עם הגוונים המטאליים. היו גם הרבה אופן טואו שלא היו מגפונים (Proenza Schouler, למשל).


פיפ טואו
הפיפ טואו'ז הם ממש חרכי הצצה קטנטנים.


רצועות
המון כבוד לדונה קארן שלחלוטין שיחקה אותה מבחינת נעליים הפעם.


א סימטרי
הרבה הצטלבויות א סימטריות, בעיקר על הקרסול. דרק לאם ואוסקר דה לה רנטה שלחו אל המסלול את אותו דגם בדיוק, פדיחה. שימו לב, אגב, לחרטומים הסגורים, בעיקר בצורת שפיץ, שחזרו בצורה כזו או אחרת אצל רוב המעצבים. כמה מדכא, אבל תראו איזה יופי דונה קארן הוציאה מזה. לא אמרתי כבר שהיא ממש הרשימה אותי הפעם?


פרגון מיוחד
אוסקר דה לה רנטה עם הסנדלים הכי יאמי שראיתי, אלי טהארי (שאגב, גם אצלו היו דוגמניות עם נעליים קטנות מדי ולוחצות) עם סנדלי סבתא/נוחות משודרגים שעושים כיף בעיניים וסינתיה רוולי עם פפיונים.

לאהוב או לשנוא?

על השיפוד הפעם משקפי השמש ההזויים של מרג'יאלה. כן, אני חושבת שעמדתי ברורה, במיוחד בהתחשב באייקוניות האופנה והאיטליגנציה האדירות שמלוות את הפוסט הזה: הגב' פאריס הילטון וליידי אמבר רוז (לבית קניה ווסט). לא הייתי רוצה אפילו להיקבר בהם. הנה, אמרתי את זה, ואתם יכולים להרגיש חופשי לקרוא לי פחדנית, חסרת תעוזה וחוט שדרה ונטולת הרפתקנות אופנתית. אני רוצה שהמשקפיים שלי איכשהו ישמרו על צורת הפנים ולא יעוותו אותה במתכוון. התמונות מכאן וכאן.

המעצבים - הפנים מאחורי הנעליים: כריסטיאן לובוטין

אם גם אתם, כמוני, תמיד תהיתם איך נראים מעצבי הנעליים שאנחנו יכולים רק להזיל על יצירותיהם המופלאות, אולי תאהבו את הפינה הזו.
אוקיי, אדון לובוטין תמיד נראה לי כמו אדם אכזרי במיוחד, עם העקבים הבלתי אפשריים לחלוטין שלו. אני מבקשת שתבינו שאני לא נגד עקבים, ממש לא, אני רק נגד נזק בריאותי, שיכול להיגרם יפה מאוד בגלל הנעל הלא נכונה בתזמון הלא נכון. בקיצור, איך אפשר לא לרצות לדעת איך הבחור נראה? גאד דאם איט, זה מסקרן.
מה דמיינתי? את רלף פיינס ברשימת שינדלר (בחיי). בשנות הארבעים לחייו, ארי למראה, עצבני, אחד שלקח ברצינות גמורה את התווית "גאון" שהודבקה לו.
מה קיבלנו? סבא טוב עם עיני עגל ולוק כללי רך וחביב. הכי לא ג'וזפה זאנוטי מפינת המעצבים הקודמת.


התמונה מכאן. שימו לב שבכל התמונות שלו הוא נראה איש סימפטי, שרק בטעות מעצב נעליים שזה עינוי סיני ללכת בהן.

איך לא חשבו על זה קודם?

שופו יחד איתי על הפטנט הגאוני הזה לתליית כפכפים, שנמכר כמובן רק בארה"ב (אבל ממש בזול יחסית: 14$). מדובר בסרט שעליו "יושבים" מתלים, ועל כל מתלה כזה מתלבש בצורה מצוינת כפכף. חסכוני במקום וממש מעולה לדעתי. להשיג כאן.

מה אקנה לי לשנה החדשה (בא לי בא לי בא לי)

בשנה הזו לא אקנה נעליים כאילו אין מחר (לא שבשנה החולפת קניתי, אבל הרכב מנצח לא מחליפים). בשנה הזו אקנה קצת יותר אקססוריז עם חוש הומור (קלבה, שומעת?). בשנה הזו הייתי קונה את השרשרת המצחיקולה של טרינה טרנטינו, אילו רק מישהו היה מתנדב לנסוע לארה"ב לאסוף אותה, כי Zappos כבר לא רוצים לעשות משלוחים בינ"ל במחיר המופרז שהם גבו עליהם. שנה טובה!

אוף טופיק: מי יקבע מי מקבל תעודת עיתונאי?

NRG דיווח הבוקר על היוזמה התמוהה לחלק תעודות עיתונאי לבלוגרים "מובילים". אני אצטט, ברשותכם, קטע מהכתבה ואז נדבר על מה שמפריע לי: "'צריך לאתר כמה בלוגרים רציניים וטובים, ולהעניק להם תעודת עיתונאי', אמר דרמר. במהלך השנה הקרובה מתכוון דרמר לעשות תחקיר מעמיק על בלוגים ובלוגרים מובילים, ולבחור מי הם אלו שיקבלו לראשונה תעודת עיתונאי". דרמר, למי שתהה, הוא ראש מטה ההסברה בלשכת ראש הממשלה.

אז בואו תסבירו לי:
איך זה הולך לעבוד? מי יחליט מיהו בלוגר רציני ומי לא? האמנם דרמר ואנשי לשכתו מסוגלים להבין את כל הנושאים המכוסים ע"י בלוגים, או שמא מדובר רק בבלוגים בנושאי אקטואליה? ואם כן, מדוע האקטואלים כן זוכים לכבוד המפוקפק של תעודת עיתונאי ופשוטי עם שכמונו - לא? ומה יקרה עם בלוגרים שהם ממילא עיתונאים? איך יצ'פרו אותם ויראו להם שמעריכים את רצינותם ואת מובילותם?
מה עם בלוגרים חדשים? בחלוקת תעודות לבלוגרים "מובילים ורציניים" זורקים מכל המדרגות את הבלוגרים החדשים. אלה שעוד לא הספיקו לגבש קהל גדול מספיק, אבל בהחלט יכול להיות שהם רציניים מאוד. איך מתכוון דרמר לעודד בלוגרים חדשים?
הרבה בלוגרים נחשבים מוזמנים ממילא לאירועים לעיתונאים בלבד, ודווקא בלוגרים חדשים זקוקים לצ'אנס להתפתח. הבלוגוספירה עמוסה מספיק כדי שיהיה קשה להתבלט, והנה בא דרמר והופך את זה לאפילו קשה יותר. שלא לדבר על זה שיש פה סוג של דירוג ומדרוג, פיתוח תחרות נושאת פרסים במקום שאמור להיות משוחרר מהממסד.
אז מה בעצם התענוג בלהיות עיתונאי? אם מחר כל בלוגר שצובר תאוצה מקבל תעודת עיתונאי ללא הכשרה רשמית, מה יהיה הצעד הבא? לחלק תעודת "בלוגר מוביל" לעיתונאים רציניים ומובילים? עד איפה תמשיך הפארסה?
בשביל מה זה טוב? אני אשמע מעט מיושנת כשאגיד שהרבה מהעניין בבלוגים נובע מכך שהם לא חלק שנתפס כמיושן ומקובע של התקשורת הממוסדת. מה שדרמר מציע הוא למסד את הבלוגים, ובכך לעקר אותם מהממד הביקורתי והבועט שהם חופשיים לטפח.
האם זו תעודה לבלוגר או לבלוג? נניח שיש בלוגר שמתנסח נהדר, מקצוען לעילא - אבל בעל קשיים בקידום הבלוג שלו. האם יהיה זכאי לתעודה? ונניח שיש בלוגר עילג שמחזיק באחד הבלוגים הכי פופולריים ברשת - מה אז? פופולריות ואיכות - לא תמיד דרים יחד.
איפה יימצאו אותם בלוגרים רציניים ונחשקים? האם מי שהצליח להשתחל לרשימות הוא בלוגר נחשב יותר מזה שפתח את הבלוג שלו על פלטפורמה חופשית (או, רחמנא לצלן, קנה דומיין ואיחסון משלו)?
מה המדד למובילות? לפי מה נקבע מיהו בלוגר "מוביל"? איזה בלוגר מודה בכמויות הגולשים שלו? ומה הכלים שיש לו לשם כך, אם אין לו סטטיסטיקות על אתר משלו?
מי ירצה בזה? שאלה שנראית לי עקרונית. מה המשמעות של בלוגר שמוותר על הכבוד, לעומת בלוגר שמקבל אותו?

אם יהיו לי עוד שאלות, אני לא אתבייש. בינתיים שתהיה לנו שנה טובה.

גבריות לנשים

כמו בחורף הקודם, גם השנה יהיו הרבה נעליים כאילו-גבריות בחנויות הנעליים.
אני אוהבת נעליים גבריות-עם-עקבים מאז שהייתי קטנה, אז למה לא להקדיש להן פוסט? מקווה שתיהנו :)



לאנווין עם דגם מנצח בכל פרמטר, מהצבע המדויק ועד המינימליזם העיצובי הנכון. 625 ליש"ט.
ACNE עם מה שהזכיר לי נעליים צבאיות (נעלי גולדה). חמוד, וכנראה יותר נוח. 415 ליש"ט.
גוצ'י עם דגם מקושקש ועמוס מדי. 680$.
DSQUARED2 עם דגם שלקח רחוק מדי את עניין הניטים והאבזמים. חמוד, אבל מהם הייתי מצפה ליותר. המחיר מעלף: 1,046$!!!

שיהיה יום נפלא, ובקרוב ברכה לשנה החדשה! :)
נ .

בייבי

ניסאן מיקרה.

לאהוב או לשנוא?

מגפון עם כיווצים של Lovely People במחיר 140$. לא יקר, די חמוד. מצד שני, קצת חסר ייחוד. בסך הכל - פרווה.

קניות לחג - גרסת הקמצנית

הסיבובים של לפני החג עשו לי כאבי רגליים והעשירו אותי בלא מעט פריטים. אלה התובנות שלי, הן לא מחייבות אף אחד ויכול להיות ששכחתי מישהו. אם כן, אני מתנצלת מראש.

בשמים וקוסמטיקה:
ממה שראיתי, מחירי הבשמים הכי טובים מוצעים לחברי מועדון המשביר לצרכן.
באפריל יש מבצע לא כ"כ אטרקטיבי על הבשמים, אבל יש קופונים די אטרקטיביים. למשל, ג'ל ניקוי לפנים של קריטה ב-100 ש"ח, שזה די זול ביחס למוצרים שלהם, על קנייה מעל 99 ש"ח (כלומר על בושם בודד ובמבצע). אז נראה לי שאפשר להסתדר.
בסופר פארם יש בשמים באריזות קטנות יחסית (עד 50 מ"ל בד"כ), ב-79/99 ש"ח. יותר זול מהמשביר לפעמים, אבל רק בגדלים האלה. לבקבוקים גדולים יותר, עד כמה שראיתי המשביר יותר אטרקטיבי.

בגדים:
ראיתי שקסטרו וגם רנואר, מנגו, הוניגמן ו-TNT כבר סילקו את כל סופי העונה מהחנויות, מה שמשאיר אותנו עם אאוטלטים.
תמנון עדיין עמוק בסופעונה עם מבצעים סופר-אטרקטיביים לבגדי הבייסיק שלהם (4 פריטים ב-100, 3 פריטים ב-50, והשיא: פריטים ב-30 ש"ח - חלקם ממש מתאימים גם לסתיו!). חיטוט זהיר עשוי להניב מתנות משובחות לחג לכל מי שאתם לא מתכוונים להשקיע בו, או בה.
בזארה, שהעיפו כבר את קולקציית הקיץ המוזלת, יש טי-שרטים מהקולקציה החדשה במחיר נינוח של 30 ש"ח.

נעליים:
אלדו ממשיכים למכור את מה שנשאר בסניפים במחירים נוחים, שמתחילים ב-90 ש"ח. אם מוצאים דגם קלאסי, זה כדאי. כרגיל אצלם הקולקציה החדשה כבר נמצאת בחנויות והיא מוכת טרנדיות ויקרה כמו שאתם חושבים.
שמעתי דברים טובים גם על ספרינג, האחות הקטנה של אלדו, שגם היא ממשיכה למכור בסופעונה את כל מה שנשאר במחסן. לא התחברתי לקולקציה, אבל מי שהתחברה אולי עוד יכולה להספיק.
ניין ווסט עדיין במבצע של עד 70%, אבל מעט מאוד פריטים הם באמת ב-70% וממילא כל מה שיפה מזמן כבר לא בנמצא.
נעלי מרקו וגזית מחסלים, עם זוגות ב-100-150 ש"ח, ולעומתם סקופ ו-TO GO מוכרים נעליים במחירים מצחיקים, אבל הקנייה שם היא על אחריותכם.

טוף, נראה לי שכיסיתי את רוב החנויות שמעטרות כל קניון סביר. שיהיה בהצלחה - ושנה טובה ונפלאה!

וווווווווווואווווווווווווווווווו!

מגפון עם רוכסן שבקצהו גולגולת של אדון אלכסנדר מקווין. 565 אירו.

אסף

רע לי, עצוב וכואב. לבי עם משפחת רמון, ומילים פשוט לא מספיקות כדי להביע את הכאב.

המעצבים - הפנים מאחורי הנעליים: ג'וזפה זאנוטי

אם גם אתם, כמוני, תמיד תהיתם איך נראים מעצבי הנעליים שאנחנו יכולים רק להזיל על יצירותיהם המופלאות, אולי תאהבו את הפינה הזו.
מכיוון שלא מזמן הגעתי למסקנה שאדון זאנוטי שולתתת, חשבתי שיהיה נחמד להתחיל איתו.
מה דמיינתי? את כריסטופר לויד בבחזרה לעתיד. שיער לבן ענק ופרוע, מבט מטורף בעיניים ואלף רעיונות טובים שנדלקים וכבים במוחו בשנייה אחת.
מה קיבלנו? את זה. השיער אמנם לבן, אבל הוא נראה יותר כמו מהמר מצליח, עם השיזוף המוגזם וחליפת הפימפ/גנגסטר, מאשר מדען יצירתי. Oh, well. Better luck next time.


התמונה מכאן. בתמונות אחרות באותו מקום הוא נראה קצת יותר מטורפי, אבל עדיין מאוד מגוהץ, יחסית לציפיות.

הכחול הגדול

אם כבר קצת צבעים שישברו את החום-שחור הסטנדרטיים של החורף, בואו נדבר קצת על כחול:



מגפונים כחולים מטאליים בוהקים עם קצה פתוח של ג'וזפה זאנוטי. 850$.
מגפונים כחולים עם עקב דק וגבוה בכחול דהוי של רופרט סנדרסון. 550 ליש"ט.
עוד מגפון עם קצה פתוח, הפעם של מארק ביי מארק ג'ייקובס. 465$.
עוד מארק ג'ייקובס, הפעם מהליין הרגיל. 550 אירו.

בא לי בא לי בא לי

זה לא האליין הרגיל של תיירי מוגלר! זה אליין שיושן בחביות עץ של רום! זהו, כמובן, האליין ליקר דה פרפום. המהדורה המוגבלת עולה 95$ ל-30 מ"ל. בא לי!

לאהוב או לשנוא?

פאמפס בשני צבעים וחרטום מוזהב של אדון לובוטין. 930$?! טירוף.

כתמים של צבע

גם בחורף ה-All dark no fun שמצפה לנו, יש מי שחשב עליי והניח שם בחוץ נעליים עם כתמי צבע. ליתר דיוק, פלטפורמות צבעוניות. זה בשום אופן לא תחליף לנעל צבעונית כיפית, אבל במצוקתי הקשה, גם זה משהו:



גפה אפורה מעט מטאלית ופלטפורמה ורודה מבית VPL. מסיבה כלשהי הם החליטו שמה שישלים את העיצוב זה להדביק פלסטר על החלק האחורי של הנעליים, וזה החלק הלבן שאתם רואים. 726$.
גפה שחורה ופלטפורמה בדוגמת עור שבור של Chie Mihara. שימו לב לשרוך. 380$.
מגפיים שחורים עם פלטפורמה אדומה בוהקת של ג'וזפה זאנוטי המלך. 825$.
ואיך אפשר בלי המגפון הנפלא הזה של Acne שכבר דיברתי עליו בפוסט השחור-לבן? שחיתות של 330 ליש"ט.

שיהיה לנו יום נפלא,
אוהבת,
נ.

וווווווווווואווווווווווווווווווו!

מגפון שעיר מסעיר של ניקולס קירקווד. רק אספר לכם, שהדגם כ"כ עושה לי את זה, שאפילו לא חשתי צורך לצרף לו רקע צבעוני, הוא כל כך חזק ומדהים. 646 אירו מוצדקים, אחול מוצדקים.

ממתק

והפעם, דווקא על טהרת הישראליות: תכשיטים צבעוניים חמודים-חמודים של קולולוש, וגיליתי במקרה כששוטטתי בתפוז. לצערי עוד לא ראיתי במציאות, אבל אם לשפוט לפי התמונות - מדובר בממתקים רציניים ביותר. 70-170 ש"ח.

שחור לבן

גם מעצבי הנעליים יודעים לחגוג את השילוב הדרמטי הזה, שכנראה מככב בכל חורף. מקבץ עונתי:



פיפ טואוז שחורות גסות עם חלק לבן עליון מבית מארני שיודעים מה הם עושים. 695$.
הדגם המנצח של הפוסט: מגפון נשרך עם פלטפורמה לבנה-אפורה ועקב מלא מבית Acne. להשיג ב-browns תמורת 330 ליש"ט.
פלץ טוויד מבית גאפ. 45$.
פלטפורמה ועקב מעוטרים בפסים לבנים אלגנטיים של Cesare Paciotti. המחיר: 406 אירו.

מקווה שנהניתם,
אוהבת,
נ.

לאהוב או לשנוא?

אוקיי, אני יודעת שהפשיוניסטות האמיתיות מבין גולשות הבלוג יתעצבנו עליי כהוגן, אבל מה לעזאזל קורה על הסט של "סקס והעיר 2"?
מוצגים בפניכם האאוטפיטים שהתפרסמו בינתיים מהסט של המלכה שרה: השמלה הלבנה המפורסמת - באמת שילוב נחמד של שמלה נסבלת, נעליים סבירות ושרשרת ומשקפי שמש מצוינים, לוק האייטיז (בבלוגים מוכנים להישבע שהוא קשור לסצינת פלאשבק) ומשהו עם שמלה כחולה נחמדה מאוד שמשום מה ציוותו אותה עם נעליים צהובות שאני מתקשה לראות את הקשר בין הפריטים (הצמיד והתיק נחמדים מאוד). בקיצור, למראות האלה אני לא לגמרי מתחברת, סורי. גם לא לכפות הרגליים המעונות-למראה של שרה.
לא לשנוא, אבל ממש לא לאהוב מבחינתי.

יום אסוס יום בסל

Asos הוא סוג של כלבו לטרנדים, במיוחד כשזה נוגע לנעליים. לצד מותגים משורות קדמיות כמו Opening Ceremony, מציעים שם גם מותגי ביניים כמו ניין ווסט האהובים על כולנו, פרנץ' קונקשן וקורט גייגר. בקיצור, הנה מה שיש להם לומר על החורף הקרוב. אני כבר מודיעה לכם שיהיה הרבה שחור בלתי מפתיע בעליל. איפה כל הוורוד שהבטיחו? אין לי מושג. על ורוד נדבר בהזדמנות אחרת. בינתיים בואו נראה מה יש פה:



נתחיל באחד השמות היותר-גדולים שבתצוגה: Opening Ceremony עם מגפון כחלחל בהשראת מה שנראה כמו נעלי קיפי. האמת שהוא מקסים למדי. 310 ליש"ט.
עוד מגפון חמוד, גם כן של שם גדול - פורנרינה, עם מגפון מעוטר בפסים סגלגלים מטאליים. 165 ליש"ט.
מליסה עם טייק לא רע בכלל על נעליים גבריות ושטוחות, עם טוויסט של אבני סברובסקי. 200 ליש"ט. אני אכתוב טוב כדי שתשימו לב: 200 ליש"ט לנעלי פלסטיק מעוצבות יפה שעוטרו בנצנצים. לדעתי, מוגזם.
ועכשיו לדגם החביב עליי! מגף נשרך של פרנץ' קונקשן. לא חידוש מסעיר בעולם עיצוב הנעליים, אבל ממש חמוד, לא? 150 ליש"ט.

נפלו בעריכה: הדגמים שלא הוכנסו לחלק הראשון של הפוסט, אבל נראה לי שהם מקסימים לא פחות:



הנה הוורודות: הראשונות של Salvador Sapena במחיר 175 ליש"ט, ואלה שלידן של ניין ווסט ב-59 ליש"ט.
הכלאה מוזרה בין מגפון לסניקרס(?) מבית מיס סיקסטי. באופן סוטה, אני לגמרי מתחברת. 95 ליש"ט.
עוד מגף נשרך (שלא לומר: עוד דגם של ניין ווסט). 95 ליש"ט.
אוקיי, הנה הדגם הבעייתי של הפוסט, מבית Irregular Choice. בצילום מדובר בנעליים יפהפיות, אבל בתמונה שבה הדוגמנית נועלת אותן, זה רחוק מלרגש. 70 ליש"ט.
ועכשיו לדגם שרק במקרה לא נכנס לרשימת הדגמים שבחלק הראשון: לקוסט מפגיזים עם נעליים גבריות על עקב ודוגמה מוזהבת! הו, לבי החלש. אני לא עומדת בזה. 125 ליש"ט שהייתי משלמת שוב ושוב.

עד כאן הפוסט העמוס,
שיהיה לכולנו שבוע טוב מקודמו,
אוהבת,
נ.

ביקורת חנות: סניף חדש למשביר לצרכן - בחולון

המחשבה הראשונה שעולה לי בראש כשאומרים המשביר לצרכן היא שורות ארוכות ובלתי נגמרות של בשמים. בשמים, בשמים, בשמים, בשמים. אני אוהבת בשמים, אבל לא מספיק כדי ליהנות מטיול באחו של בשמים שמעוטר מדי פעם באיזו מחלקת הלבשה תחתונה. בקיצור, כמו שמתברר כבר בשלב מאוד מוקדם של הביקורת, המשביר לצרכן הוא לא המקום הטבעי שבו אני עורכת את הקניות שלי.
מצד שני, אוטוטו ראש השנה, החבר צריך איזה אפטרשייב חדש לאוסף, כנ"ל אבא, הגיס, הגיס לעתיד והחבר התורן של הקטנה. חוצמזה יש עוד 3 אחיות, אמא ודודות שאצלן אולי נתארח. אוקיי, אז קלישאת הפרסום של המשביר "כל המתנות לחג" עשויה להיות נכונה.

וכך, עם כרטיס מועדון ביד, התייצבנו, אמא ואני, בפתח הסניף החדש והנוצץ בקניון חולון, כדי לדגום קצת הנחות, מבצעים ואווירת קנייה שרק המשביר לצרכן יודע לספק. למרבה הצער, זו כנראה היתה הבעיה.

כדאי להקדים ולהגיד שמישהו במשביר לצרכן החדש חשב על המקום הנכון להנחת הטסטר. אנחנו יודעות, כי בינות למדפים תוכננו סטנדים שבהם אמורים להיות מונחים הטסטרים. אבל כמו שיודעת כל אמא לילד מתבגר, אנחנו נוטים לקחת דברים ממקום מסוים ואז להשאיר אותם במקום שבו השתמשנו בהם. מה שאומר שאף טסטר לא היה במקום המיועד. חלק היו ליד הבשמים שלהם, אחרים זרוקים בכל מיני מקומות. לרגל החידוש הציפו המוני בית ישראל את הסניף, מה שהשאיר את הדיילות גם עייפות וגם בחוסר מוטיבציה לסדר אחרינו. בלונדינית אחת הגדילה לעשות ורדפה אחריי כדי לשאול אם אתמול לא ביקרתי גם בסניף של אפריל. הכחשתי, אבל הבעת חוסר האמון שעל פניה לא השאירה שום מקום לספק: היא כבר זיהתה אותי. אז מה אם עבדתי אתמול 16 שעות.

קצת המומות מגודל המאורע מיהרנו לחטוף בקבוק אפטרשייב של 212 סקסי לגברים (על המדף נכתב 40% + 20% לחברי מועדון) ולהתייצב בקופה. על הדרך קטפתי גם כמה פריטים ממחלקת ההלבשה התחתונה (50% + 10% לחברי מועדון).
המחשב בקופה, עם זאת, לא שמע על המבצע וסירב לתת למחזיקות המועדון המכובדות (כלומר אנחנו) את ההנחה הנוספת. בהלבשה התחתונה ויתרנו, כי למי היה כוח לריב על עוד 3.60. גם כך שילמנו מחיר מגוחך שנע בין 11-12.5 ש"ח לזוג תחתונים. באפטרשייב, לעומת זאת, ההפרש היה בסביבות ה-30 ש"ח, וכמו ישראליות טובות - התעקשנו. הגברת הבלונדינית מהקוסמטיקה (לא אותה אחת שטענה שהייתי באפריל), שאותה תפסתי קודם לכן עומדת בקופה אחרת ומתעקשת על קבלת מלוא ההנחה שמגיעה לה על בשמים אחרים לגברים, טענה שמדובר בטעות ושלא מגיע לנו 40% אלא 30% בלבד. איימנו ללכת ואחרי המתנה בלתי מבוטלת הגיעה מנהלת, שהעבירה כרטיס (נאמתי משהו על "חוק סימון מחירים!"), ושילמנו מה ששילמנו.

בשורה התחתונה? כשהם יירגעו מהבלגן של החגים וההנחות, ואולי המחשבים אפילו יעודכנו כמו שצריך, זה יהיה אחו בשמים נפלא. עד אז, אני לא מתקרבת לשם. כדי שלא תרגישו שאני מזלזלת בתפקידי, צירפתי תמונה של האפטרשייב שחולל את המהומה. לא ריח אלוהי, אבל בהחלט ריח יומיומי מוצלח.

נ.ב. בסוף קניתי לחבר אפטרשייב בללין שיחליף את זה שנגמר לו עוד שנייה, ומצאתי בזארה הענק שבאותו קניון טי שרטים יפהפיות וסקסיות בצבעים חלקים ובגזרות מצוינות ב-30 ש"ח בלבד. אז נכון שלא בשביל זה הגענו לשם, אבל היה שווה.

בא לי בא לי בא לי

ה. שטרן הרבה פעמים יודעים מה הם עושים, גם מבחינת העיצוב, ולא פחות מכך - מבחינת המחיר. אם הצלחתי להתעלם מחלונות הראווה שלהם בקניונים (עיקוף זהיר ומחושב זה הכל), מהקטלוג שמגיע עד הדלת אני כבר לא יכולה להתעלם. שימו לב לעגילים המתוקים-עד-שהלב-מתכווץ, שעולים 3,800 ש"ח.
אבל הסיבה האמיתית שבגללה התכנסנו פה היא ללא ספק הטבעות האלה, המדהימות. 3,960 ש"ח לדקה ו-5,400 ש"ח לעבה.

עכשיו, איך נשמע לכם "אחותי מתחתנת ואני ממש צריכה טבעת חדשה" בתור נימוק להוציא משכורת חודשית של שכיר ממוצע על טבעת? לא? אז מה עם "ה. שטרן שולחים לי קטלוגים וזה או לקנות או לעקור לעצמי את העיניים"? יותר טוב? ה. שטרן האלה. אוף איתם.

נעליים בהשראת בשמים

אני אוהבת גם נעליים וגם בשמים, ופתאום חשבתי (אחרי טיול ארוך ומעיק ב"אפריל"): מה יכול להיות יותר נחמד מאשר לחבר בין השניים? כאילו, אין. זה גאוני. מגיע לי פרס נובל למשהו. אם לא זה, לפחות אות יקיר תעשיית החגים. אז לעסק:



הבושם: רוק פרינסס של ורה וונג. למרות שהוא אמור להיות יותר "קשוח" (יעני) מפרינסס המקורי, זה עדיין בושם מתוק וקצת ילדותי, עם ריח כבד של וניל ומאסק. נבחרו: מגפיים קשוחים של ג'ימי' צ'ו. הכי רוצים להיות קשוחים ולא ממש בכיוון, 995$.
הבושם: אינוסנט של טיירי מוגלר, עוד מתקפה של מתוק מבית מוגלר. הריח מאוד דומה לאנג'ל. נבחרו: נעליים תמימות של לובוטין, עם תחרה שחורה על לבן. 1,025$.
הבושם: ברייט קריסטל של ורסצ'ה. באמת מאוד צלול, מתוק, פרחוני ועדין. נבחרו: סנדלים של D&G, שמזכירים לי מאוד משהו צונן וקריסטלי. חוצמזה, הם סתם מוצאים חן בעיניי. 225 אירו.
הבושם: אינקרדיבל מי של אסקדה. הוא מאוד משתדל אבל עוד לא החליט מהו, עם כל מיני תמציות ריח שמבצבצות ונעלמות. השתנה לי על העור כל דקה עד ששטפתי אותו. נבחרו: נעליים של רופרט סנדרסון, שגם לא החליטו מה הן ובאיזה צבע הן. 695 ליש"ט.

עד כאן להיום,
מקווה שנהניתם,
אוהבת,
נ.