כמה פריטים לחורף

חורףףףףףף!!! הזמן הזה שבו מוציאים מהארון את המעילים, הגרביים, הצעיפים (חונק לי. לא חונק לכם?), הכפפות וכו', ומחזירים את המייבש לשימוש.
החורף שלי עתיד להיראות בערך ככה (משמאל למעלה ובכיוון השעון, וזו פעם אחרונה בהחלט שאני משתמשת במונח הזה. זה כמו הגברים האלה שמודיעים לי בטלפון שהם נוסעים "דרומה" שנייה לפני שהם מבקשים הנחיות, אבל אין לי מושג מה זה דרומה כי כבר 28 שנה שאני לא לוקחת מצפן בכל פעם שאני יוצאת מהבית):



כובעי גרב: הכובע הכי נוח שאני מכירה. מכסה את האוזניים ומחמם את הראש. יש לי חמישה מהם, כמה יותר ספורטיביים ואחרים יותר "ייצוגיים". לא נראה לי שאקנה נוספים, אבל אם אחד חמוד יחצה את דרכי - אסור לשלול שום דבר :)
באלם לשפתיים של קלרינס: כל חורף השפתיים מתפוצצות וכל חורף הלאבלו והבליסטקס המעפנים לא עוזרים. כל חורף אותו סיפור. לפני שנה גיליתי את הבאלם של Nuxe, אבל הוא היה על יד ולא בדיוק. עכשיו גיליתי את הבאלם של קלרינס ואני סופר-מרוצה. יש לו ריח נהדר, ואחרי שנייה מעקצצת על השפתיים הוא מרגיע אותן בטירוף. מומלץ מומלץ מומלץ, למרות המחיר האסטרונומי.
כפפות עם אצבעות חתוכות: אני לא אוהבת כפפות מלאות מכיוון שתמיד יש לי תחושה שהן מפריעות לי לעבוד עם הידיים, אבל כשקצות האצבעות בחוץ, כפפות הן דיל מצוין. יש לי שלושה זוגות, כולם מקושקשים: אחד עם פסים צבעוניים, אחד שחור עם פסים אפורים ואחד עם פרחים מטופשים וחינניים. אחלה.
בושם חורפי: אין כמו בושם בריח טיפה מתקתק וכבד. במקרה שלי, הסי לוליטה שקניתי בשיא הקיץ יהיה מצוין לחורף בגלל הריח המתובל והפלפלי. ככה מריחה אהבה.
עגילים גדולים: מכיוון שהבגדים עבים וסגורים (מי אמר צווארון גולף? מתה על זה!) והשרוולים ארוכים, עגילים הם התכשיט האולטימטיבי לחורף. אני אוהבת אותם גדולים ודומיננטיים, אבל רק בחורף.
גרביים עד הברך: מחממים מצד אחד, מצד שני קל לגרוב. נהדרים עם מגפיים שאין לי וגם עם גלדיאטורים אופן טואו שיש יש לי.
נרות: אני באמת לא הטיפוס של נרות, אבל לא מזמן קיבלתי שני נרות של ללין בצנצנת פח (הם עולים 30 ש"ח, לדעתי) בניחוח מעולה של יסמין ומגנוליה. ממש נחמד להדליק אותם כשהגשם מטפטף בחוץ. אתמול הדלקתי כשהאחיינים היו פה וכולנו נהנינו, מגיל 4 ועד 35.
מטריות: אהבה עתיקה. אני אוהבת אותן בכל מיני צבעים ודוגמאות, כי הן מתהפכות ונהרסות תוך חמש דקות בערך (ואיזה מזל שיש לי כובע גרב לחפות על המחדל).

אה, וגם קומקום שורק לגז, כי החשמל תמיד נופל בחורף ואין משהו כיפי יותר מכוס משהו חם (מרק משקית? תה? קפה? כל אחד והשריטה שלו).

שיהיה חורף חם!
אוהבת,
נ.

הופרדו בייצורם: עסק כחול

אם כחול זה ה-צבע של העונה, כולם רצים לייצר בו כל מיני דגמים. הוא באמת מעניין יותר משחור וחום, והרבה יותר מלא חיים מירוק בקבוק. על כל פנים, שימו לב כיצד רופרט סנדרסון ממשיך עם האובססיה שלו להדפסי קרוק או איך שלא מכנים את זה עם המגפון מימין, ואת הכניעה הזריזה של אלדו לטרנד. ההבדל, כמו תמיד, במחיר: אלדו יבקשו 125$, רופרט 795 ליש"ט.

לאהוב או לשנוא?

נעליים סמי-גבריות בכחול ותכלת של אהובי John Fluevog. מצד אחד, זה Fluevog עם כל התיאטרליות הבוקרית המופגנת שלו. מצד שני, בחיאת ראבאק, fluevog, זו נעל או פאזל? ולמה היא עולה 279$ קנדי?

גזית מפתיעים

אחרי שקיטרתי שכבר כמה שנים שנעלי גזית מוציאים קו משעמם של נעלי נוחות, יצא לי להגיע לאחד הסניפים שלהם ולגלות זוג אוקספורדיות ראויות לקנייה לא שגרתיות, עם שילובי צבעים מעניינים, עקב נוח ומחיר סביר למדי שנע סביב ה-300 ש"ח. הידיעה המרעישה, כמו גם ההבנה שבכל אחד מהסניפים שלהם יש, משום מה, דגמים אחרים, שלחה אותי לאתר להציץ בקולקציה. החדשות הטובות הן שבגזית יהיו השנה דגמים ראויים, בעיקר בגזרת מה שהם מכנים "בוטים", כלומר מגפונים (זו הדרך העברית לומר Bootie? מה רע במילה מגפון?). על כל פנים, הבעיה היא לא בדגמים שגזית מצהירים עליהם בקולקציה שלהם אלא בשאלה איפה ניתן להשיג את מה שאוהבים. מאחר שחלק מהסניפים הם בבעלות גזית ואחרים מופעלים ע"י זכיינים, אין למעשה שום דרך לדעת איזה דגם נמצא איפה. פתרון אפשרי לבעיה הוא לשלוח אליהם שאלה באמצעות האתר. עשיתי זאת לפני יומיים והמערכת האוטומטית אף אישרה שהשאלה אכן נקלטה, אך תשובה טרם נתקבלה.
לצערי, גם האתר של גזית ממש לא מנסה למכור שום דבר (חבל!) וכמובן שאין בו מחירים. אבל התמונות גדולות ויפות, ויש דגמים חמודים, הנה לפניכם:



אני הכי אוהבת את מס' 1 כי יש לי חולשה לפלטפורמות ואת האוקספורדיות של 4. לצערי לא ראיתי אותם באף אחד מהסניפים שהייתי בהם. מקווה שגזית יענו במהרה.

שיהיה לנו סוף שבוע טוב מהשבוע שחלף,
אוהבת,
נ.

14 שנה למותו והכאב עדיין שם

זהה ת'טרנד

כל עונה מוכרזת רשימה בלתי נגמרת של טרנדים והרגלי לבוש. בחורף, למשל, כמעט כל שנה נסבול ממתקפת המעוינים ומשובן של האוקספורדס. לפעמים, לעומת זאת, המעצבים כה להוטים לחדש את הטרנד שהם ממציאים בו טרנד חדש לגמרי. זו סתם פינת לאהוב או לשנוא משודרגת, אבל אני מקווה שהדוגמאות והטרנדים החדשים יצחיקו אתכם. תמיד כיף לפתוח את הבוקר עם חיוך.



Tibi שמעו ששנות ה-60 חזקות בטרנד ומיהרו לשלוף מהבוידעם את השמלה שאמא שלי היתה לובשת בשנות ה-60 כדי לעשות ספונג'ה. היא לא שילמה 325$.
ג'וש גוט קרא ששחור לבן זה הכי הכי ותיכף חיבר ארבע חתיכות בד אחת לשנייה. מי שזה לא מזכיר לו את הרקדן בתלבושת החתנכלה מהקליפ של וויטני יוסטון ל-I wanna dance with somebody - שיקום. 445 ליש"ט!
סטלה מקרטני ניסתה לחבר שחור לבן לשנות השישים ויצא לה חידוש: שמלה בטרנד המסקינג טייפ! שמישהו יספר לה שמלחמת המפרץ עברה ואפשר להוריד את הניילון. 1,075$.
אם מישהו חש שקסטרו מציפים אותנו במעוינים מייגעים מזה שנתיים לפחות, הוא יכול להירגע: מצבנו טוב. רייצ'ל גילברט הולכת על מעוינים במראה ליצן החצר, ולא מתביישת לבקש 595$.

אכן, מחזות קשים.
בתקווה לבוקר אופטימי,
אוהבת,
נ.

קודאכרום

כמו כמעט כל שנה, גם השנה יתקוף אותנו שילוב הצבעים של נעלי הסטפס, כלומר שחור-לבן. עם זאת, השנה אפשר לדבר על שינוי קל, מפני שבמקום להיצמד לשחור הלבן המסורתי והשמרני, הלבן נוטה יותר לכיוונים של בז' ואפור. עדיין לא הגענו לימי השחור-סגול והשחור-ירוק שאני כה מחכה להם (איפה אתה, ג'ון פלווג?), אבל אנחנו, כמו שאומרת אלכסנדרה סולימסקי, עושים צעדים "ראשונים ועדינים" בדרך לשם.
כמדי שנה לא משנה כמה אתה יוקרתי, עדיין תייצר נעליים בשני צבעים, כך שהמדגם שכאן בהחלט מעביר את המסר, גם אם הוא לא מייצג.



Camilla Skovgaard עם מגפונים חתוכים, 505$.
גוון סטפאני עם המותג שלה, LAMB, בשני צבעים וחרטום פתוח (לא מאוד חדש, אבל עדיין רץ). 240$.
אן קליין, שמסתבר שמייבאים לארץ, במגפון שחור-לבן פשוט וקלאסי. 650 ש"ח, יש להם גם סניפים בארץ.
דורותי פרקינס והגרסה שלה, במחיר נינוח של 30 ליש"ט.

ועכשיו - לעבודה. חדר הכושר סגור היום לרגל בדיקות חשמל ואני לא מוצאת מה לעשות עם עצמי.

לאהוב או לשנוא?

נעלי סירה פתוחות על עקב צבעוני מבית קדס. מצד אחד, חמוד רצח. מצד שני, מה עושים עם זה? לא מתאים לכלום, כנראה פחות נוח מסניקרס. לא בשבילי, אבל אולי לנערות צעירות. 80$.

תאונות, אלכסנדרה סולימסקי ונעלי בית לילדות

היום נסעתי לאשדוד לבקר את לובה מצוידת בטייק אוויי מהמסעדה הסינית הכי נקייה שאני מכירה פה באזור. אני מהטיפוסים האלה שבודקים את המטבח לפני שהם אוכלים. הדרך לאשדוד היתה סבירה (כביש מהיר + פקק של 25 דקות בכניסה לאשדוד לרגל תאונה בכיוון שנגדי), אבל רשמתי לעצמי לצאת חזרה כמעט שעתיים לפני הפגישה הבאה שלי. זו היתה החלטה טובה, כי הפקק בדרך חזרה היה בלתי יתואר. התאונה התרחשה בסביבות 12:00 בצהריים. על השאלה מדוע שלוש שעות מאוחר יותר המשיך להיות שם פקק ישיבו כבר נציגי משטרת התנועה. כך או אחרת, יצא לי להקשיב בדרך חזרה לתכנית של טייכר וזרחוביץ', שבאופן עקרוני אני אוהבת בדרך כלל.

גם היום הם טחנו את המיקס המאוס של נוי אלוש לאלכסנדרה סולימסקי החמודה, והפעם הם אף טרחו לחקות אותה בצורה נלעגת. מכיוון שאני כבר מבוגרת יחסית, קשה לי להתחבר להומור הפיפי-קקי הזה. אמנם לבחורה יש מבטא רוסי כבד, דיקציה מחורבנת, פאוזות במקומות תמוהים וטעויות דקדוק מבעסות, אבל כל הדברים האלה לא אמורים להפוך אותה לשק חבטות של שני צברים שהשפה המקומית באה להם בקלות, ובואו נודה בזה שהם לא ממש היו צריכים למרפק את דרכם לתהילה. להזכירם, שניהם התחילו בגל"צ, המקום שממנו הכי קל להזניק קריירה תקשורתית. מה עם מי שלא היה לה המזל להגיע לשם? מה עם מישהי שמנסה להגיע למקום שלה דרך תפקידים כמו "חברה ניקולא קובלובה פרקים שבע ותשע"? התעצבנתי, כי מעצבן לשמוע גזענות בפקק.

בינתיים שלחה לי חברה תמונות של נעלי הבית החדשות לילדות ברשת אקססורייז וחשבתי שהן כה מתוקות. זאת, עד שראיתי את תג המחיר וחשכו עיניי. בשום מקום מתוקן נעלי בית לילדות של מותג קניונים לא אמורות לעלות יותר מ-6-7$. לגבות 15-22$ לזוג זה טירוף, וכן, אני יודעת שהן מיובאות ויש מיסים, מכסים ותשלום על עצם הזיכיון. מי שלא יכול לייבא במחיר ריאלי, שלא ייבא בכלל.



נעלי הבית האפורות נמכרות במחיר שיא של 91 ש"ח, הכחולות והאדומות ב-66 ש"ח.

אגב, אצל לובה היה מאוד נחמד, פרדי התגלה כבובון פצפון וכלבה נוספת שהגיעה לבקר, שהואשמה בהיותה אנטיפטית ודכאונית באופן חסר תקדים, התגלתה כמתוקה וכאומללה עם עיני האש פאפי גדולות. לובה, זה אוטוטו נגמר, בובה. תחזיקי מעמד!

שיהיה לכולנו לילה מקסים,
אוהבת,
נ.

המעצבים - הפנים מאחורי הנעליים: אלכסנדר מקווין

אם גם אתם, כמוני, תמיד תהיתם איך נראים מעצבי הנעליים שאנחנו יכולים רק להזיל על יצירותיהם המופלאות, אולי תאהבו את הפינה הזו.
מקווין הוא מלך כשזה מגיע לעיצובים בלתי אפשריים, במיוחד בנעליים. רק באחרונה הוא שלח את הדוגמניות שלו ללכת בנעלי חייזר עם פלטפורמות עצומות.
זכרתי אותו מנעוריי עם מבט מוטרף בעיניים ושיער בלונדיני מקליש, לכן תהיתי איך הוא נראה היום.
מה דמיינתי? גרסה צעירה ואמריקאית של ז'אן פול גוטייה, עם מוזרויות ומבט פריקי בעיניים. לצערי זכרתי אותו כל כך בלונדיני שהוא יכול היה להצטרף לחבורה של שילינג'ר ב"אוז".
מה קיבלנו? ג'ו אמריקאי ממוצע וזחוח, מחויך וסימפטי למראה.



התמונה מכאן. מקווין, מבסוט מעצמו ומהחיים, מצולם כאן עם השחקניות אליזבט בנקס המייגעת מ"סקראבס" ואוליביה וויילד מ"האוס". אבל תראו את הנעליים, כמה שהן מרגשות.

צביעות, גרסת הנעליים

שימו לב להודעה לעיתונות שקיבלתי מהיח"צ של נציגי קנת קול בישראל:

נוכח המשבר הכלכלי, יעלה החודש ברחבי העולם המותג קנת' קול בקמפיין הזדהות עם המשבר הכלכלי לחורף 2010. סלוגן הקמפיין הוא Make The Best Of Wearing Times.

קנת' קול רוצה להדגיש את הקול החברתי שתמיד נוכח בפרסום המותג שלו. סלוגן הקמפיין, "מצה את המיטב מזמנים קשים", פונה לאנשים אשר חווים את המשבר הכלכלי, תוך התמקדות בהתאוששות והזדמנות לעודד את העולם כולו ולשמור על גישה חיובית...במשך 25 השנים האחרונות קנת' קול משתמש בחברה "KENNETH COLE PRODUCTIONS" להפצת מסרים חברתיים ולהעלאת המודעות חברתית בנושאים כמו: מחלת האיידס, חסרי בית, בטיחות בנשק וזכויות נשים.

קמפיין חורף 2010 ממשיך במסורת רבת השנים של השימוש בפרסום בכדי להעביר מסרים חברתיים ורלוונטיים.

שלא תבינו לא נכון, אני מלאת התפעלות מכך שחברה גדולה כמו קנת' קול מעבירה מסרים חברתיים בחומרים הפרסומיים שלה. מצד שני, קשה מאוד להימנע מההשוואה ל"בנטון", שעשתה מיליונים על גבם של החולים, האומללים ופצועי הקרבות שאותם צילמה. קשה שלא לחוש בניחוח הדולרים נישא באוויר, שעה שהמסרים המנחמים מופיעים בגדול לצד לוגו החברה. קשה שלא לשים לב, שאילו החברים בקנת' קול היו כה מוטרדים ממצבנו הכלכלי, הם היו מורידים מחירים. לא הרבה, רק קצת. כל דולר עוזר בעיתות משבר.

הסיפור שלי עם ג. הקליבר

ג. הקליבר הוא אחד איש עסקים מצליח שידוע בלבושו הבלתי פורמלי. אין לו שום בעיה להתייצב לפגישת עסקים בכפכפי שנקל וטייטס א-לה לאנס ארמסטרונג.

ג. הוא גם אחד המנטורים שלי בעסקים. כבר שנתיים וחצי שאנחנו נפגשים במשרדו אחת לשלושה-ארבעה חודשים. פעם הייתי אני היותר יוזמת, אבל כשהפסקתי פתאום התחלתי לקבל שיחות ממזכירתו לגבי הפגישה התלת-חודשית, מה שמוכיח שהוא נהנה מזה לא פחות ממני. כמו תמיד, גם הפעם קבענו את הפגישה ל"על הבוקר" ופינינו את הלו"זים "עד הצהריים". המשמעות מבחינת שנינו היא תמיד "תגיעי כשתגיעי ונשב עד בערך אחת בצהריים". הגעתי בעשר, וברבע לאחת הפגישה אכן הסתיימה. "אל תשכחי שצריך לקבוע שוב".

הפגישות עם הקליבר הן חלק מסדרת פגישות שאני עורכת אחת לכמה חודשים עם כל מיני אנשי עסקים ואנשי הייטק. כשהוצנחתי לתפקיד לא ידעתי כלום על עסקים, מכירות, רווחים. איו לי את ה"קילר אינסטינקט" הזה של לראות כסף בכל דבר ולהרוויח מכל דבר. צורת החשיבה שלי כולה היתה נגועה בחשיבה של עסק קטן. כך שלהכיר את האנשים הנכונים, אלה שמעלים בך את החשק ללמוד את התחום, להכיר את הביזנס ולנסות להצליח בו - היה הדבר המרכזי שהניע אותי. בתחילת הדרך קבעתי כמעט כל יום פגישה עם מישהו בתקווה שאלמד משהו. בהמשך נשארתי רק עם חמישה אנשים והמרווחים בין הפגישות גדלו. החמישה האלה הם עוגנים. לשבת איתם וללמוד מהם זו זכות. כשהם מדברים על עסקים, על התעשייה, זו הפרשנות הכלכלית הטובה והיעילה ביותר שיכולה להיות. ואין לאף אחד מהם בעיה להציע הצעות ייעול. הנימוסים נזרקים מהשולחן ומה שנשאר עליו הם מורה ותלמידה, וכל אחד מרוצה מהמקום שבו הוא נמצא.

הקליבר, כדרכו, הפציע בכפכפי אצבע מזן "קנו'תי בשוק רמלה ביום שישי" ולצידם ג'ינס טייחים מתפורר וחולצת פולו מהוהה של "מאלף לורן" (אכן, סיפור אמיתי). אצלי, לעומתו, השתוללה דילמה. מצד אחד, מי שלבוש בעיצוב מקורי של מאלף לורן לא באמת מצפה ממני להפגיז בז'קט ומכנסיים עם פסי גיהוץ. מצד שני, אני עדיין לא קליברית. ספק אם אהיה קליברית בליגה שלו. ההכרעה נפלה, לבסוף, על חולצה שחורה ומהממת בגזרת עטלף, מכנסיים משרדיים רגילים באפור כהה, שרשרת הינשוף המתוקה שקיבלתי מאקססורייז ונעליים משרדיות שאהובות עליי. להפתעתי אפילו קיבלתי ממנו מחמאה, אז בכלל שיחקתי אותה.



בסך הכל, היה יום פורה שהחזיר לי את הברק לעיניים.

למי קראת ערס?

גיליתי את השם John Fluevog מעט אחרי שהתחלתי לכתוב את הבלוג. אני מתעקשת לכתוב את השם שלו באנגלית מפני אין לי מושג איך לכתוב את זה בעברית. ג'ון פלווג? ג'ון פלובוג? פלובג? אבל מה זה משנה איך כותבים, העיקר מה שהוא עושה.

ההתאהבות שלי בעבודותיו של אדון פלווג נבעה מכך שהוא ניגן לי על מיתר מוכר: העיצובים של גזית בשנות התשעים, לפני שהחלו בקו נעלי הנוחות המשעמם שמאפיין אותם בשנים האחרונות. חיפוש קצר העלה שהאדון מכונה The Shoe Innovator, והנעליים שלו מרקדות על קו התפר שבין גברי לנשי, בין נעלי בוקרים קשוחות וערסיות לנעלי גמדים מסיפורי האגדות. ולא רק זה: קראתי שהן גם נוחות להפליא ובעלות סוליה יוצאת מגדר הרגיל. מר פלווג, I'm Your Fan.



המחירים להלן בדולר קנדי, ששער ההמרה שלו היום בערך 3.5 ש"ח.
מגפון קרוקודילי, 345$; מגפון לבן עם כפתורים כתומים, 345$; נעלי בובה בשילוב צבעים דרמטי ועם עקב מכשפות, 265$; ועכשיו לדגם החביב עליי: גבריות מהממות לנשים בגוני כחול-שחור, 199$. כן, אני מאוהבת בהן ולא, אני לא מכירה אף אחד בקנדה שיקנה לי אותן. נאחס.

תגליות (אתרי אינטרנט שאפשר להזמין מהם): פראו בלאו

סדרת פוסטים מתוך הרעיון שיש כל מיני אוצרות שאנחנו לא מכירים - מהארץ ומחו"ל. כמה פעמים אמרתם לעצמכם (ובעיקר לעצמכן): "חבל שאני לא בניו יורק, הייתי הורגת בשביל הסבון של פילוסופי" או "אוף עם הבוטס האלה שלא עושים משלוחה לארץ של מוצרי נאמבר סבן המיתולוגיים". ולא רק קוסמטיקה: גם בגדים, אקססוריז שווים ונעליים - יש הרבה דברים שאפשר למצוא ברשת. בכל פוסט אתר אחר, עם כתובת ומפרט של מי הם ומה הם עושים. מקווה שתיהנו!



פראו בלאו
מה זה? החנות המקוונת של מותג העיצוב הישראלי פראו בלאו.
מה יש שם? בגדים בעיצובם של הלנה בלאונשטיין ופיליפ בלאו, נעליים של מליסה ושל מותג הנעליים 80-20 וקטלוגים של פראו בלאו.
תנאי תשלום: כרטיס אשראי בעסקה טלפונית בלבד. אין טופס למסירת פרטי כרטיס האשראי. באתר מופיע מספר הטלפון ממנו יתקשרו על מנת לקחת את פרטי כרטיס האשראי, ונציגת החנות אכן מצלצלת ממספר זה.
תמחור: תמחור של מעצבים ישראליים (250-550 ש"ח לפריט, בערך, ומעל אלף ש"ח למעיל). יש פריטים מוזלים מסוף סוף העונה הקודמת ב-199 ש"ח וגם ב-99 ש"ח.
גובה דמי המשלוח: משלוח חינם בדואר רשום. 40 ש"ח למשלוח עם שליח עד הבית.
נגישות במייל: לא ניסיתי, אך אם לשפוט לפי השיחות הטלפוניות מצידם - בפראו בלאו מתייחסים לאפשרות הרכישה דרך האתר ברצינות וסביר להניח שגם הנגישות במיילים תהיה בהתאם.
זמן אספקה: כמה ימים לאחר חיוב האשראי. יום לאחר חיוב האשראי הפריט כבר נשלח אליי, וכיומיים לאחר מכן כבר היה אצלי.
מילה טובה: פראו בלאו הם היום אחת החנויות הישראליות הבודדות שמאפשרות לנו לקנות באמצעות האינטרנט. אמנם לא כל הפריטים באתר מוזלים, אבל לפי מיטב ידיעתי זו חנות המעצבים הראשונה שעושה שימוש אינטנסיבי ומתייחסת ברצינות לרכישה באינטרנט, ועל כך מגיע להם כל הכבוד (וכן ירבו).
נקודות לשיפור: אלה הסבה את תשומת ליבי לשני הדברים (תודה רבה ,אלה!): האחד, העדר טבלת מידות מסודרת. רבותיי בפראו בלאו, אם כבר מכירה מקוונת - תנו לגולשים מידע מלא על מה שהם קונים; השני, תמונות מוגדלות שלא תואמות לתמונה המוקטנת. זו מן הסתם טעות, אז עוד "ויש" קטן והכל יהיה בסדר.

לאהוב או לשנוא?

טוב, הפעם יש לי את הדגם המושלם עבורכם: גם שטוח, גם מנוצנץ למוות בגוני כחול-ירוק מסעירים למחצה וגם של דולצ'ה וגבאנה ההמוניים. ואיך שכחתי, גם עולה 945$. כל מי שחושב שהמעצב של הדבר הזה הולך להיות ילד כאפות, שיצביע!

לאהוב או לשנוא?

מגפונים בשחור-לבן עם אבזם של ויויאן ווסטווד אהובתי. גם שחור, גם לבן וגם חום זה טיפהל'ה עמוס, אבל כל כך חמוד, לא? חבל שהם עולים 395 ליש"ט.

Gimme Gimme Gimme (Dior Moon Boots)

יש לי חולשה מטורפת לפונפונים וחולשה עוד יותר גדולה ללוגו של דיור, ואל תשאלו אותי למה. אפשר להוציא את הבחורה מהצ'כונה אבל הפוך זה כנראה יותר קשה. בכל מקרה, איך אפשר לסרב למגפיים שיש להם פונפונים שעירים, חלק עליון פרוותי ולוגו של דיור, שעולים רק 540$ (שזה מחיר שבמו עיניי ראיתי שמבקשים בחנות הנעליים השכונתית עבור מגפיים שעירים)? הייתי מכינה את הארנק, אבל כרגיל לא שולחים לארץ, או שיש מכס וכו'. אבל תראו ת'יופי:

שכחו אותי בבית

היום הצלחתי לגרור את הפולני, סוף כל סוף, לראות את דירתנו הנבנית. עד כה הפולני דבק בסירובו לבקר בבניין בנימוק שלא מעניין אותו שקע פה שקע שם, אבל היום הצלחתי לגרור אותו באמצעות מילות הקסם המטרידות "קבעתי עם ההורים שלך שיפגשו אותנו שם". כך, בלית ברירה, מצא עצמו האדון נוהג ומייבב בדרך לאזור חיוג אפס-שלוש. לטיול הצטרפה משפחת הפולני: אמא חובבת דירות חדשות, אבא שהוא סוג של handyman (האם יש גרסה עברית למונח? לבד מהכינוי "תיקונצ'יק" המעופש?) שהתגלה כמועיל ביותר בזיהוי נקודות חשמל ומים ששילמנו עליהן ונשכחו בבנייה, ואחיו מהנדס החשמל, שתרומתו העיקרית היתה בשאלה "נו? לא מיצינו?", שנשאלה אחת לעשר דקות בערך.

למרות ניסיונותיו הנואלים של המהנדס לחזור הביתה לישון, ניסיונות שאותם עודדתי באושר (מה לי ולספירת שקעים בקירות? שיספרו ויחזרו אליי עם רשימת מצאי, ואני כבר אמלוק את ראשו של הקבלן), בילינו בבניין עד ששעות הביקור הסתיימו, ואז התייצבנו ליד המעלית וכחצי שעה מאוחר יותר גילינו שקרה לנו הדבר ההזוי הבא: נעלו אותנו באתר הבנייה והג'ינג'י הלך עם המפתח.

ובכן, בשעה שאני טחנתי את הטלפון הנייד בשיחות לכל העולם ואשתו כדי למצוא מישהו שיגיע עם המפתח (זה לא פשוט כשהבניין נמצא באזור ואילו הקבלן ממוקם בבאר שבע וכל עובדיו גרים בסביבות באר שבע ומגיעים רק מדי פעם לאתר), ניסו הגברים לבית פולני למצוא לנו מקום מחסה לרדת הערב (בחיי). במו אוזניי שמעתי שלושה גברים בוגרים מתווכחים ביניהם היכן נישן על רצפת החצץ של הדירה שעמדנו בה, בשעה שאמא פולני עמדה ביניהם והתבוננה בעיניים תמהות על הרגרסיה הפתאומית לגיל הקמפינג שחוו בעלה ובניה המהנדסים.
אני, לעומת זאת, הוטרדתי אנושות בשאלה "אם אכן אתקע פה עם שלושת המטורללים ואמא פולני, באילו נעליים היה לי כדאי יותר לעשות זאת (ומאיפה יהיה לי כדאי לקפוץ כדי לא להגיע למצב שהם מחפשים בארנקים שלהם אחר שאריות מסטיקים כדי לאכול)". התשובות כאן (חדי העין שביניכם ודאי ישמו לב שהנעליים סגורות ובעלות פלטפורמה או עקב נמוך, בכל זאת היינו באתר בנייה, יש בו אבק, חצץ ומסמרים. עקבים לא יתאימו, וכך גם נעליים כהות שלא מתנקות בקלות):



דוק מרטנס בדוגמת קרוקודיל מהממת (יש לי חולשה לדוקים עוד מאז שהייתי נערה. הם כל כך יפים שקל לשכוח שעד שמתרגלים אליהם עוברים שבעה מדורי גיהנום), 135$, וגרסה לבנה חיוורת ומנוטנטת שלהם מבית קלואי במחיר המופרע של 495$.
סניקרס של מארק ביי מארק ג'ייקובס, למרות מראה נעלי טיפוס ההרים, יש להן חן. גם המחיר לא נורא כמו שהיה יכול להיות: 190$.
אוקספורד קלאסיות מעור מבית Chrch's במחיר 425$ שאין טעם לשלם כי כל העולם עומד לייצר כאלה בחודשיים הקרובים.
ולדגם שלא רק שהייתי רוצה להינעל איתו באתר בנייה, הייתי לוקחת איתי לאי בודד: פלטפורמות מטמטמות של ברברי פרוסום במחיר הצנוע של 495 ליש"ט. מכל הזוגות הנעליים האלה גם כהות וגם מזמש אנטיפטי לניקוי, אבל אם גופתי הולכת להימצא באתר בנייה מחוצץ, אני מעדיפה שיגלו אותה בנעלי ברברי פרוסום מלוכלכות ומהממות מאשר סניקרס קדס נקיים ופושטיים. מי אמר סדרי עדיפויות?

כמו שאתם רואים בסוף חילצו אותנו והכל בסדר :)
שיהיה סופ"ש נהדר!
נ.

ורדינה

עידוד מודעות לסרטן השד באמצעות רכישת מוצרים ורודים הוא לא רעיון חדש. יצאתי לבדוק אילו נעליים ורודת נוכל לקנות (או לחלום לקנות) במיטב כספנו, כדי להרגיש שתרמנו למטרה.
כפי שתראו, בניגוד לפריטי לבוש ורודים אחרים, נעליים בוורוד הן עניין קיצוני ולא לבעלות לב חלש.



נפתח, שלא כמנהגי, בשני הדגמים המוצלחים ביותר שמצאתי: הראשון, של הגב' בטסי ג'ונסון, ששוב מוכיחה שהומור עובד הכי טוב בוורוד. זה לא דגם חדש במיוחד (אך כה מתאים לעונה), ולכן אפשר להשיג אותו תמורת 187$. שווה.
גם Irregular Choice מפציצים בדגם מלא הומור שבכלל לא הייתי מתנגדת ללכת בו. 90 ליש"ט והמגפיים הקטלניים האלה שלכם.
לובוטין בדגם מפוהק שלא מתאים לו כלל. גם כן דגם לא ממש חדש, ומחירו 235$.
וגם מייקל קורס משעמם, אותי לפחות. ב-880$ הייתי מצפה ליותר. הרבה הרבה יותר.

טוב, זו כבר שערוריה שהשעה ארבע ועשרים!
אני חייבת לעבוד, לכן עד כאן להפעם ושיהיה וויקאנד נעים לכולנו!
אוהבת,
נ.

לאהוב או לשנוא?

על השיפוד הפעם מגפון פיפ טואו של Gareth Pugh שמחירו 715 אירו. זו רק אני או שמדובר במשהו שלא החליט מה הוא רוצה להיות כשינעלו אותו?

איביי #1

מאחר שאיביי זה בלגן אחד גדול ואי אפשר למצוא שם את הידיים והרגליים, אני מביאה לכם באיחור מטורף (סליחה!) את הפוסט הראשון בסדרת פוסטים שעוסקת ברכישה מהאינטרנט. בנוסף, יש בבלוג גם רשימה גדלה והולכת של פוסטים על אתרים אמינים שניתן להזמין מהם לארץ (וגם בתוך הארץ). אני מתייחסת ברצינות להמלצות ולביקורות שליליות על אתרים, ולכן אם אתם מכירים אתר מוצלח שהעבודה מולו טובה - הגיבו לי עם הפרטים כדי שאעלה עליו פוסט.

מאחר שיש כבר איביי בעברית והעבודה מולו מוסברת פחות או יותר בעברית פשוטה, אני אוותר על החלק הטכני של איך לפתוח חשבון ומה זה פייפאל. אם בכל זאת תרצו פוסט על פייפאל ועבודה טכנית באיביי (פתיחת חשבון וכו') - השאירו תגובה ברוח זו.

הפוסט הזה הוא על בחירת המוכר בצורה נכונה, כך שהפריט שיגיע הביתה הוא גם מה שהוזמן ולא קטן, עלוב, מכוער, שבור או סתם נעלם בדואר ואין עם מי לדבר. פוסטים אחרים יעסקו במוצרים עצמם.

איך לבחור מוכר?
1. העדיפו מוכרים שקיבלתם עליהם המלצות מחברים ואנשים מהארץ: לא כל מה שעובד בחו"ל טוב לארץ. התגלחו על זקנם של אחרים.
2. העדיפו חנות על פני מוכר בודד: לחנות בד"כ יש מוניטין לשמור והיא לוקחת ברצינות פידבקים שליליים או ניטרליים. כנגד מוכר בודד אין באמת שום דבר לעשות.
גם באיביי לא חסרות חנויות של איש אחד (וכמובן אי אפשר לדעת את זה במבט ראשון), אבל "רשת הביטחון" של חנות אמורה להיות אינדיקציה לאמינות טיפה יותר טובה של המוכר. אם זו רשת הביטחון היחידה שלכם, לא לקנות מאותו מוכר.
3. צרו קשר עם המוכר לפני הקנייה: תמיד שווה לשלוח שאלה על פריט שאתם מעוניינים בו. זה מאפשר לכם לאמוד את משך הזמן שתחכו לתגובה ואת אופי התגובות. גם מי שחתום על התגובה חשוב: אם חתם המנכ"ל (CEO) - זו כנראה חנות של איש אחד. מוכרים שלוקח להם הרבה זמן לענות לשאלה יתעכבו הרבה יותר אם המוצר פגום או לא הגיע.
4. חפשו את כל הסמלים שאיביי נותן למוכרים: תוויות של Power Seller ו-Top Rated Seller נותנות לכם מושג לגבי השירות שתקבלו ולגבי מידת ההתאמה בין תמונת המוצר למה שהתקבל בפועל.
5. קראו את עמוד האודות: חפשו מידע לגבי מיקום המוכר ומדיניות ההחזרות. אם דמי המשלוח עליכם, סביר להניח שההחזרה לא תהיה כדאית במקרה של פגם או שבר. אצל רוב המוכרים ההחזרה היא על חשבון הלקוח, אבל כדאי לדעת זאת מראש.
6. עשו כמה הזמנות קטנות ונפרדות מאותו מוכר: זה טוב גם כדי לא לשלם מכס ובעיקר כדי לא לסכן סכומי כסף גדולים בבת אחת.

איך לקרוא פידבקים על המוכר שלכם באופן בררני?
הבעיה הגדולה עם פידבקים (חוץ מהגלילה הלא נוחה), היא שלא תמיד הם מספקים מספיק אינפורמציה או שבגלל מה שנראה כמו עומס אינפורמציה ואלפי פידבקים הקונה הולך לאיבוד. הקריאה שאני מציעה היא כזו:
1. התמקדו בפידבקים עם תוכן ממשי: פידבקים בנוסח +++A או Great Seller לא עוזרים. חפשו את הפידבקים הארוכים בכל עמוד (בתצוגת 200 לעמוד, כמובן) וקיראו רק אותם.
2. חפשו פידבקים שליליים (אדומים): נסו להבין מה הפריע לקונה - זה עלול להפריע גם לכם. אם הוא מתלונן על התקשורת עם המוכר ואתם נוכחים לדעת שהיא טובה, התעלמו מהפידבק השלילי.
3. חפשו רצפים של פידבקים שליליים: בדרך כלל מדובר בעסקה אחת משולבת של כמה מוצרים שלא עלתה יפה והלקוח מגיב לכל מוצר.
4. לא מומלץ לקנות ממוכרים שהפידבק שלהם נמוך מ-99.5%: וגם 99.5% עלולים להתגלות כלא מעט פידבקים שליליים.
5. חפשו את תגובות המוכר: ראו כיצד הוא מגיב. התגובה Screw You! היא כנראה לא התגובה שהייתם רוצים לקבל, וגם זה קרה.
6. אל תלכו רחוק מדי: בשורה התחתונה, לא מעניין אתכם ברגע זה שהמוכר היה נהדר לפני שנה וגם לא לפני חצי שנה. החודש האחרון - זה מה שמעניין ואלה הפידבקים שכדאי להתמקד בהם.
7. כמות הפידבקים השליליים היא פונקציה של כמות המכירות: זו לא רק עובדה סטטיסטית, יש לזה משמעות מבחינתכם. אם המוכר עושה 120 עסקאות בחודש ויש לו פידבק שלילי אחד לחודש, הוא יותר קפדן ממוכר שעושה 1,200 עסקאות בחודש עם 14 פידבקים שליליים. "פס הייצור" שלו של האריזה והשליחה פחות לחוץ.

עד כאן להפעם.
בפעם הבאה: איך לבחור מוצרים וטיפים כלליים + רשימה התחלתית של מוכרים מומלצים שתתעבה לפי הניסיון.

תודה ללובה, רונית, Robin, Amit Enchanted, MaddyD וכל מי שסייע בכתיבת הפוסט הזה והבאים. אתם נפלאים!

התנצלות והבהרה

בפוסט הזה כתבתי שמישהו ניסה להרשים אותי בהשכלה של עו"ד ממכללת נתניה.
ציינתי את זה מפני שזו היתה העובדה, הוא אכן ניסה להרשים אותי בכך, בדיוק במילים אלה.
ויחד עם זאת, הפסקה הזו עברה גרוע, כאילו אני מתנשאת מעל מכללת נתניה רק משום שאני תלמידת אוניברסיטה, ולא כך היא. ולא, אני לא אתחיל לומר לכם שכמה מחבריי הטובים ביותר לומדים בנתניה, כי זה טיפשי וגם לא נכון. למעט האיש הזה אני לא מכירה אף אחד שבגר את המכללה. שעשע אותי שהוא מנסה להרשים אותי בהשכלתו האקדמית (כלומר בעובדה שהיא קיימת, בתחום הלימודים), זה הכל.

כל גולש בבלוג הזה יקר לליבי. לא לילד הזה פיללתי כשכתבתי את המילים ההן. הרעיון היה להעביר איזו סיטואציה משועשעת, לא ללעוג למכללה שאין לי שום ידע לגביה, בייחוד שגם אני עשיתי את התואר השני במנהל עסקים במכללה שלא נזכיר את שמה והיא ממש לא הבינתחומי. אני באמת מתנצלת בפניכם ובפניכן אם נפגעתם, אם פירשתם את הנימה שהיתה אמורה להיות משועשעת כלגלוג - זו טעות שלי. לא כך זה היה אמור לעבור.

סליחה מכל הלב.

תגליות (אתרי אינטרנט שאפשר להזמין מהם): This Charming Girl

סדרת פוסטים מתוך הרעיון שיש כל מיני אוצרות שאנחנו לא מכירים - מהארץ ומחו"ל. כמה פעמים אמרתם לעצמכם (ובעיקר לעצמכן): "חבל שאני לא בניו יורק, הייתי הורגת בשביל הסבון של פילוסופי" או "אוף עם הבוטס האלה שלא עושים משלוחה לארץ של מוצרי נאמבר סבן המיתולוגיים". ולא רק קוסמטיקה: גם בגדים, אקססוריז שווים ונעליים - יש הרבה דברים שאפשר למצוא ברשת. בכל פוסט אתר אחר, עם כתובת ומפרט של מי הם ומה הם עושים. מקווה שתיהנו!



This Charming Girl
מה זה? אתר של יוצרת תכשיטים סקוטית, חנות וירטואלית למכירת תכשיטים חמודים בעבודת יד.
מה יש שם? שרשראות, סיכות לבגדים ועגילים ממתכות פשוטות בניחוח רטרו-וינטאג'י.
תנאי תשלום: כרטיס אשראי או פייפאל.
תמחור: עד 15 ליש"ט לשרשרת, עד 10 ליש"ט לעגילים ולסיכות.
גובה דמי המשלוח: 3.5 ליש"ט, שהם בערך 20 ש"ח.
נגישות במייל: די טובה. מענה לצור קשר תוך יום-יומיים.
זמן אספקה: לדברי המעצבת והבעלים, בערך חודש למשלוח לישראל בגלל המכס. אני חיכיתי יותר כיוון שהיא היתה בחופשה (והודיעה על כך) ולכן לא יצאו משלוחים מהאתר, ולאחר מכן היתה שביתה בדואר הבריטי.

הוני-זארה

לא הוזמנתי אבל נדחפתי לתצוגת האופנה של הוניגמן (ותודה ליח"צנית שהתנשאה ונהמה עליי שאני "רק" בלוגרית מושתנת. מאמי שלי, שוב יצאת מהבית בלי מחסום?).

באמת התעדתי לכתוב על התצוגה והקולקציה והכל, רק שפתאום קלטתי משהו: אין להוניגמן בכלל ליין של נעליים! למעשה, הדוגמניות דידו בנעליים שאת חלקן זיהיתי בוודאות כנעליים מזארה (כולל האוקספורד הטחונות), ואחרות שהיו פחות מזוהות ואני מניחה שמדובר בנעליים של מותגים אחרים. גם את נעלי הגברים לא זיהיתי, אך סביר להניח שמקורותיהם זהים לאלה של הנשים. שימו לב לתמונה (צילמה לובה): הנעליים האלה הן לא של הוניגמן, אל תטרחו אפילו לחפש אותן בסניפים.



האקססורי הכי שווה שראיתי היה זוג גרביונים אחד בודד בדוגמת פרחים (סרוג עם שקוף, אין תמונה). אחת הדוגמניות לבשה אותו עקום, וזה היה שיעור חשוב ב"למה ראוי לבדוק היטב איך הגרביונים יושבים לפני שיוצאים מהבית". מבחינת הבגדים, רוב הצבעים היו אפור, חום ושחור. מזכיר משהו? כן, מזכיר לחלוטין את הסגנון המשרדי של זארה. שוין. דוגמנית אחת אובזרה במעיל אדום אבל היא חלילה לא לבשה אותו, טפו! היא הלכה איתו מקופל(!) ביד. חבל, כי עיון קצרצר בקטלוג שלהם חשף סגול, תכלת וצבעים קצת פחות משעממים.
בגדי הגברים היו בייסיקיים, וזה צפוי מקולקציה ראשונה לחברה.

את שיאו המרהיב של היום הזה סיפקה חבורה של ארבעה ערסים בני 35 במרצדס שהתחילו איתי בחנות הממתקים ליד העבודה. אחד מהם ניסה להרשים אותי בהשכלה אקדמית של עו"ד ממכללת נתניה (לא מזלזלת במכללה, מזלזלת בעו"ד). האחרים סתם אמרו לי שאני "מהממת" ו"חכמה". לא יודעת מה אומרים על מחמאות כאלה. יאללה מכבי, אולי?

החוויה הבלוגרית כחוויה נוגה

אי אילו חוויות בלוגריות עוררו אצלי שאלות על מעמדו של הבלוגר, ולא אכחיש - במיוחד בלוגר(ית) האופנה, ועל המיקום המוזר שלה, לא לפה ולא לשם.

באחרונה אני שומעת יותר ויותר על חוויות בלתי נעימות שהללו חוות. מילא התגובות העוינות בטוקבקים. זה יאמר שהתספורת לא מחמיאה וההוא ירטון על גוון האודם. התגובות הן חלק מהווייתנו כבלוגריות, ומי שלא נאה לה מוזמנת להפעיל את סינון התגובות. מניסיוני הוא עובד מצוין.

בן הדוד החורג של התגובה המטקבקת היא הטחת האשמות בבלוגרית באמצעות פורום ציבורי. בעיקרון אין עם זה בעיה, שהרי כשמסנן התגובות מופעל קשה למתוח ביקורת בלתי נעימה בבלוג עצמו, אבל כשניסיתי להעמיד את עצמי בנעליה של אותה בלוגרית זה היה וואללה, פוגע. כי לפעמים יש אשליית אי נגישות של הבלוגר, כאילו האישה מאחורי התמונות היפות, זו שמופיעה שם בשם מלא ובתמונתה - שטוחה כקרטון ומותר לעלוב בה, להאשימה בחוסר מעוף, במסחריות, בהתבהמות וברצח ארלוזורוב.

ויש גם אשליה הפוכה - אשליית הנגישות המקסימלית. הנה היא, הבלוגרית, בשם מלא ובמיטב האאוטפיטים שלה. אם היא מחייכת, היא כנראה מחייכת אליי. משמע, לגמרי בסדר לתפוס אותה ברחוב ולהלין על פרצופה החמוץ או לארוב לה באיזו רשת חברתית ולהציע לה שלל הצעות (בהזדמנות זו - מי שלא תהיה ששולח לי מיילים בניסיון לברר ממה עשוי החזה שלי, הוא עשוי כותנה 100% ופלסטלינה, תודה ששאלת ומספיק עם הנוסח החוזר).

שלא תבינו לא נכון, ממש בא לי לספר לנכדים, כשאהיה קשישה כדבעי (אחרי שאכניס את השיניים שלי ממשכבן בתוך כוס עם טבליות "קורגה"), שסבתא פעם היתה בלוגרית אופנה לוהטת שהוטרדה על ידי מגוון אנשים משונים יותר ופחות. למרבה הצער, אצלי זה כבר לא יקרה, וממילא מספיק להעיף מבט אחד בארון הבגדים המצ'וקמק שלי כדי להבין שהטייטל בלוגרית אופנה תפור עליי כמגפיים של זאנוטי על הכבשה שושנה. הריחוק הלא אלגנטי הזה מאפשר לי להתפלסף קלות או קשות, תלוי את מי שואלים ומתי, ולהעלות פוסטים נטולי תמונות. הוא מאפשר לי להתייחס לנושאים שקשורים באקטואליה ולקדם בראש זקוף אג'נדות שאני מאמינה בהן. המגבלות המוטלות עליי מינימליות, כי ככה זה כשאתה נעלם גדול.

אבל זה לא המצב אצל הבלוגריות המצטלמות. הללו חשופות שם בצריח לא רק לביקורת על בגדים וגישה, אלא להערות נוקבות על סגנון חיים, דעה פוליטית ושאר אמונות. אלו מביניהן שמצליחות לחיות עם הביקורת ועם הפניות המשונות בלי להתעצבן הן בחורות סבלניות ונעימות, אבל איפה כתוב שאת חייבת להיות סבלנית ונעימה (מי אמר שירות לקוחות?) רק מכיוון שאת בלוגרית? יש איזה טשטוש תחומים, אזור דמדומים שבו שוכחים שהבלוגרית אמנם מספקת שירות לציבור אבל בשום אופן אינה בעלת תפקיד או נותנת שירות ציבורי. דעתה לא שווה יותר או פחות מדעתו של כל אחד אחר (כולל זוכי פרס נובל), והיא לא חברה של כל קוראיה במובן זה, שאי אפשר פשוט לתפוס אותה ולנזוף בה עמוקות על תכנים שפרסמה. אפשר בהחלט להגיב בבלוג שלה, זה חלק מהמשחק, אבל הבלוג נגמר במקום שבו מתחילים הדברים האחרים.

ולאחר שחפרתי בנושא ועייפתי את עצמי, אנא שימו לב לשובו המרגש של המחשב שלי (ועימו טעויות ההקלדה המעצבנות), ולכך שהיום יעלה לפחות עוד פוסט אחד שיעסוק באמת בנושא הבלוג ולא באסטרו-פיזיקה של הבלוגוספירה.

נשיקות!
נ.

הגיגים על חוויית המכירה הישראלית

חוויות שונות ביומיים האחרונים חידדו אצלי את התחושה שהמוכרים בחנויות ארצנו פשוט לא הבינו שתפקידם לעבוד עם הלקוח שנכנס ולסייע לו לשלוף את הארנק. תשמעו:
מועדון חברים סגור: יום שישי בבוקר, רשת אופנה מוכרת ביותר, לא זולה כלל ונחשבת למדי. ליד הקולבים: סדרניות סחורה מפטפטות ביניהן. ליד הקופה: שתי מוכרות ומוכר (עם כובע) שמדסקסים את חוויותיו של המוכר מאיזו מסיבה שהיה בה. הלקוחה (אני) נכנסת, עושה שני סיבובים מופגנים ומוודאת שאיש לא פספס אותה. כשהם ממשיכים להתעלם - אני עוזבת. חבל, חיפשתי נעליים.
סוכן חשאי: אתמול, 12:00, אחת מרשתות הפארם. אני בוהה באחד ממותגי הקוסמטיקה כשלפתע אני מגלה שיש לי צל חדש ובלונדיני במיוחד: דיילת. היא לא אומרת מילה אבל הולכת אחריי באשר אלך. לא הבנתי ממה היא דואגת יותר, שאשדוד את אוצרות הפארם או שלא אמצא את הקרם הנכון. את היציאה מצאתי מצוין.
המחיר הנכון: יום ראשון, כמה אולמות תצוגה שונים. אחד מהם נחשב ליוקרתי ביותר בארץ. אני מבקשת הצעת מחיר לגבי פריט כלשהו לבית החדש. דווקא באולם המחניק והעלוב ביותר מבקשים ממני 1,500 ש"ח יותר מאשר במקומות אחרים (25% מערך העסקה). אני מציינת שהמחיר לא תחרותי ומספרת על 3 הצעות מחיר נוספות שקיבלתי. התשובה שאני מקבלת: "לכי מפה!". לא היה צריך לומר פעמיים.
לא יודע למה, לא יודע איך: יום ראשון, 13:00, חנות אלקטרוניקה ברמת החי"ל. למרות הלוקיישן המפתה, עושה רושם שזו חנות של איש אחד, כלומר שאותו אדם הוא גם הבעלים והמוכר (והמזכירה והמנקה, ככל הנראה). אני מציינת שאבא שלי ראה באינטרנט טלוויזיה מסוימת של סמסונג במחיר מסוים, אך אין לי את מספר הדגם. הוא "אין לנו בכלל מחירים באתר". ואז שתיקה. ארוכה. אני מסתובבת והולכת. הלו, חמוד! עומד מולך לקוח. הוא נכנס לחנות שלך. גם אם זה לא לקוח חלומותיך בוא ננהל איתו שיחה, ננסה להבין מה הוא מחפש ונציע לו הצעת מחיר. לנצל הזדמנויות זה א'-ב' של מכירות.
לא רוצה אותך יותר: יום ג' שעבר בשעות הערב, חנות לבגדי מותגים לגברים באחד הקניונים. אני מחפשת טי שרט לגבר במחיר סביר. שוב חנות של איש אחד. המוכר לא קם מהכיסא ומצביע באצבע לעבר מדפים שונים בחנות "פה יש ראלף לורן" ו"פה יש קרדן". ותראה מה מצאתי? פה יש דלת!
סוד מוחלט בהחלט: יום ב' שעבר, סניף של אחת מרשתות המחשבים. המחשב הנייד שלי מתקלקל ושעות הפתיחה של הסניף בורקות למרחקים: הסניף פתוח עד 19:30. אני מגיעה לסניף כולי מתנשפת עם המחשב המקולקל ביד, רק כדי למצוא בחוץ מוכרן שיצא לשאוף אוויר סיגריות ואגזוזים, שמודיע לי שהמעבדה נסגרת ב-17:30. השעה 17:54. אין שעות פתיחה על דלת המעבדה. המוכרן מציע שאלך להתלונן לסגן מנהל הסניף, אבל האצבע השבורה ברגל מכריעה אותי: אני מתקשרת לשירות הלקוחות וצורחת כמו מטורפת. שירות הלקוחות נותן לי כפיצוי דיסק און קי (תודה!). יש לי ניסיון טוב עם הרשת, זה לא מתאים להם, אבל עדיין אני צריכה לחזור למחרת ולאשפז את המחשב. כשאני חוזרת מגיע אליי מנהל הסניף כולו מוטרד. עדיין אין שלט על דלת המעבדה. חשוב לו מאוד מי הש.ג שאיתו דיברתי ומדוע לא בדקתי קודם לכן באינטרנט מה שעות הפתיחה של המעבדות. תשמע, אני אומרת. אני לקוח, גם לי יש אילוצים. כשהמחשב שלי מתקלקל, אני לא יכולה לבדוק כלום באינטרנט. רוצים למכור לי? הנחו את המוכרנים שלכם לא לסגור את הדלת (מטאפורית) בפני הלקוח. הנחו אותם לומר ללקוח "אני מתנצל" אפילו אם לא אכפת להם, ובעיקר הנחו אותם להציע עוד אופציות: "אני מתנצל, המעבדה סגורה. בואי תיכנסי לדבר עם סגן מנהל הסניף, אני בטוח שאפשר לפתור את הבעיה". מסובך?

לפעמים אני באמת תוהה מה עובר בראשם של אנשים המכירות. אין לי ספק שזו עבודה קשה, תובענית ומעצבנת שמחייבת מגע עם אנשים שהם לא תמיד הכי נעימים. נו? ויש הרבה סוגי עבודה אחרים שבהם אפשר להימנע מכל אלה? לא!

המעצבים - הפנים מאחורי הנעליים: Roger Vivier

אם גם אתם, כמוני, תמיד תהיתם איך נראים מעצבי הנעליים שאנחנו יכולים רק להזיל על יצירותיהם המופלאות, אולי תאהבו את הפינה הזו.
ל-Roger Vivier יש עיצובים שמחים ומלאי הומור עם מגע צבעוני ועקבים שנגמרים אי שם בצוואר שלי. איך אפשר לא להסתקרן לדעת מי הפרצוף שמאחוריהם?
מה דמיינתי? גבר בן 50+ עם לוק כללי של מהנדס מערכת.
מה קיבלנו? גבר צעיר עם הבעת "אני לא לוקח את עצמי ברצינות יתרה" (בכל התמונות שלו שמצאתי ברשת), מאובזר במשקפי קרן ומאוד אירופאי ושיקי למראה. וואללה, לא מפתיע.



התמונה מכאן. המעצב מאחורי המותג הוא Bruno Frisoni, שמצולם כאן עם הסטייליסטית האמריקאית הטרחנית רייצ'ל זו.

תגליות (אתרי אינטרנט שאפשר להזמין מהם): באת' אנד ביוטי

סדרת פוסטים מתוך הרעיון שיש כל מיני אוצרות שאנחנו לא מכירים - מהארץ ומחו"ל. כמה פעמים אמרתם לעצמכם (ובעיקר לעצמכן): "חבל שאני לא בניו יורק, הייתי הורגת בשביל הסבון של פילוסופי" או "אוף עם הבוטס האלה שלא עושים משלוחה לארץ של מוצרי נאמבר סבן המיתולוגיים". ולא רק קוסמטיקה: גם בגדים, אקססוריז שווים ונעליים - יש הרבה דברים שאפשר למצוא ברשת. בכל פוסט אתר אחר, עם כתובת ומפרט של מי הם ומה הם עושים. מקווה שתיהנו!



באת' אנד ביוטי
מה זה? אתר ישראלי שמתמחה בהזמנת מוצרי ויקטוריה סיקרט ובאת' אנד בודי וורקס מארה"ב.
מה יש שם? בעיקר בשמים ומי גוף, קרמי גוף ובגדי ים של ויקטוריה סיקרט.
תנאי תשלום: צ'ק, העברה בנקאית או בכרטיס אשראי, בהשארת פרטים באתר או באישור טלפוני. יש אפשרות לתשלום בפייפאל - אני ציינתי זאת בהערות בטופס ההזמנה וחזרו אליי עם הפרטים.
גובה דמי המשלוח: 7 ש"ח לדואר רשום, 20 ש"ח לשליח. ברכישת 4 מוצרים משלוח בדואר רשום - חינם.
נגישות במייל: די טובה. עונים לצור קשר עוד באותו יום.
זמן אספקה: באתר מתחייבים לעד 14 ימי עבודה (3 שבועות) עבור הקוסמטיקה ועד 21 ימי עבודה עבור הבגדים.
חנות אמיתית: אולם תצוגה ברח' גורדון 43 ת"א, חלק מהמוצרים מוצעים בו גם לרכישה. שעות הפתיחה: ימי א'-ה': 10:00-19:00 (פרט ליום ג' שבו החנות נסגרת ב-16:00), ימי ו': 10:00-14:00.

לא שכחתי!

זוכרים שהבטחתי פוסט על איביי וחנויות באינטרנט? בין דלקת הריאות לאצבע השבורה ולמחשב שהתקלקל לא העליתי אותו אבל לא שכחתי! כל החומר עכשיו במעבדת התיקונים של אייבורי, תנו לי עוד כמה ימים. ממש השקעתי בפוסט הזה, ואני ממש מתנצלת על העיכוב בהעלאתו.

טופשופ - לא מה שחשבתי

אם עד כה טופשופ התקשרה אצלי רק עם חולצות של חיות טורפות (כואב הלב שלא קנו לי), שיטוט באתר המעצבן שלהם העלה שלל נאה של מגפיים נהדרים.
אוטוטו תסתדר לי האצבע השבורה ואז אשלח את עצמי לטיול בין חנויות נעליים כשאני מצוידת בתמונות הדגמים הבאים:



מגפון שריכה ידידותי, מהסוג שנמכר עכשיו כמו לחמניות בזארה. 85 ליש"ט.
דגם מהמם, לא? משהו עם אבזמים ושריכה ומראה קשוח על עקב דק. 130 ליש"ט.
מגפון של כריסטופר קיין. חמוד אבל נו, טחון. 175 ליש"ט.
מגפון מחודד עם שלושה אבזמים ורוכסן. 75 ליש"ט.

אני לא יודעת אם כל הדגמים האלה הובאו לארץ ולא בכמה תומחרו. אני יכולה לשער, אם לשפוט עפ"י תקדים חולצת הקרוקודיל, שהמחיר המקורי בליש"ט הוכפל פי 10 ועל זה הוסיפו עוד כמה עשרות בודדות של שקלים.

תנו לי את דגם מס' 2!
שלכם,
נ.

נעליים ל... נעלולות

עכשיו זה רשמי: אני נעלולה, במובן המפגר/אידיוטי של המילה.
זוכרים שסיפרתי לכם על הליכה (מה זה הליכה, הייקינג) של 4 ק"מ על מדרכות ארצנו בנעליים שאפילו לא התיימרו לכך? הנה עכשיו אני משלמת את המחיר: לא רק שכפות הרגליים שלי חבולות ואומללות (מי אמר בועה?), עוד שברתי את הזרת בכף רגל שמאל! שבר של ממש שלא ניתן לקבע ומסב לי אי נחת לרוב. וחוץ מזה האצבע נפוחה ואומללה. בקיצור, הפוסט הפעם יוקדש לאהבלות מסוגי, אלה שזקוקות פתאום לנעליים היפר-נוחות ואובר-ידידותיות כדי להקל עליהן את משא הטמטום שהן סוחבות על עצמן. Stay tuned.



דונה קארן עם סוג של גרסה לאול סטאר פרי מוחה הקודח. 98$.
לובוטין בדגם שלא נראה כאילו יחרוך כפות רגליים תמימות. 595$. מחיר גדול לדגם קלאסי בסך הכל עם תפוצת-שוק רחבה.
ג'וזפה המלך עם שני דגמי פלץ חמודים: האחד עם רוכסנים שהוזזו ממקומם הטבעי (385 ליש"ט) והאחר בעיטור אבנים (565 ליש"ט). לדעתי רק זווית הצילום מונעת מהדגם עם האבנים להיראות שוקה כרמל.
לקינוח, ממתק אמיתי מבית נייקי בעיצוב מפת שולחן ממסעדה איטלקית. רק תצמידו שם נר למעלה הנעל והא לכם ארוחה חגיגית.

בהזדמנות זו רציתי לציין שלא רק שהצלחתי לחרב לעצמי את כפות הרגליים, לאות מחאה המחשב שלי החליט לבצע התאבדות מרגשת (אינספור שיחות עצבניות לשירות הלקוחות של אייבורי יעידו על כך), ועכשיו הוא בדרך למעבדת הניידים שלהם אי שם בפאתי פתח תקווה. לא הייתי מתקטננת אלמלא כתחליף זכיתי למחשב מצ'וקמק שעד כה שימש להפעלת Notepad בלבד. אז אם הפוסטים לא יוצאים בזמן או שהתמונות נראות לכם מעוותות - זה לא אתם, אלה התנאים החדשים.

שיהיה לכולנו יום מלא בריאות,
אוהבת,
נ.

אודות (כל מה שממש לא עניין אתכם לשנייה לדעת עליי)

הרגשתי קצת רע עם הפוסט ה-200 העלוב ולכן אני מפצה את עצמי בפוסט ארוך ומעיק שנותן המון מידע שלא מעניין אף אחד - עליי! בבלוג הזה, חברים, אני סלב! יש מצב שאעדכן את הפוסט הזה מפעם לפעם, אין הבטחות. אז קחו כוס קפה, זה הולך להיות ארוך.

1. בגיל 15 החלפתי את השם משרונה לשרון.
2. הלכתי ללמוד משפטים כדי לתפוס פסיכופטים, ורק בחצי הדרך גיליתי שפלילי לא מעניין אותי.
3. עשיתי פסיכומטרי רק פעם אחת. קיבלתי 770.
4. יש לי תואר ראשון במשפטים, עוד תואר ראשון במדעי ההתנהגות ותואר שני במנהל עסקים במגמת שיווק.
5. קיבלתי 103 במתא"ם.
6. ולמרות זאת החלטתי לא ללמוד פסיכולוגיה לתואר שני.
7. לקחתי קורס של חצי שנה בתסריטאות.
8. ואני מנסה לכתוב ספר כבר שנה.
9. הוא יהיה על רוצחים מטורפים.
10. אין לי הרבה נעליים ובגדים.
11. אני אוהבת תכשיטי זהב (רצוי 18K ויהלומים בכלל עדיף).
12. הייתי אמורה להתחתן עם בנו של איש מאוד מאוד עשיר.
13. החתונה התבטלה.
14. הכרתי את הפולני אחרי שהגיע אליי כדי שאייצג אותו במשפט תעבורה.
15. זה היה אחד המשפטים הבודדים שהפסדתי.
16. כדי לפצות את הפולני, הסעתי אותו במשך חצי שנה.
17. לפולני יש רגל אחת טיפה יותר קצרה והוא צולע.
18. הוא גם מבוגר ממני ב-7 שנים.
19. אמא שלי היתה מעדיפה בחור בריא וצעיר יותר.
20. יש לי אחות שגדולה ממני בשנתיים וחצי.
21. היא הבוסית שלי.
22. היא היחידה מהמשפחה שיודעת על הבלוג שלי.
23. אני כמעט לא מתאפרת אף פעם.
24. וכשאני מתאפרת זה ממש עדין ואף אחד לא שם לב.
25. יש לי משקפיים מגיל 14.
26. המספר שלי במשקפיים: 4.5- בשתי העיניים.
27. אני מעדיפה מסגרות פלסטיק.
28. אני מתכננת זמנים וקניות באמצעות האקסל.
29. אין לי כוח לשופינג ממושך, תוך חצי שעה אני יכולה למצות קניון שלם.
30. גם אם התלהבתי ממשהו בחנות, אני תמיד אחזור לפחות עוד פעם אחת לדגום אותו.
31. ההרגל הזה מאוד בעייתי במבצעים ובירידים.
32. אני שותה רק כוס קפה אחת בשבוע.
33. בשבת.
34. ורק אם הפולני מכין לי.
35. המזכיר שלי הוא סטודנט לביולוגיה. הוא לא מכין קפה.
36. אני מעדיפה לקנות בחנויות עודפים ובסופי עונה.
37. אם מוכרת מתעלקת עליי בחנות, אני אעמיד אותה במקום ואצא בידיים ריקות.
38. אני לא מסתדת עם ילדים חוץ מהאחיינים שלי.
39. הייתי באגודת הסטודנטים במשך סמסטר אחד.
40. אחרי חודש מינו אותו לאחראית על אתר האינטרנט.
41. אבל הרגשתי שזה מעמיס עליי מאוד ועזבתי.
42. אני פעילה בארגוני צרכנים.
43. וגם את המחקר שלי אני עורכת על צרכנות בישראל.
44. זה אחד המחקרים היחידים מסוגו בעולם.
45. קיבלתי הצעה מאוניברסיטה זרה להמשיך את המחקר שם.
46. וממש בא לי.
47. כך שיכול להיות שב-2011 אעבור לשם.
48. אני מאלה שתמיד חם להן.
49. כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון תמיד הייתי אומרת ש"יש פה נשים שמנות ורוסיות שחם להן וזקוקות למזגן".
50. עד שיום אחד מישהו אמר לי שלא יפה לדבר ככה על זו שיושבת לידי.
51. כשאמרתי לו שאני מדברת על עצמי הוא הופתע.
52. אני אוהבת בחורים נמוכים (בד"כ ממני), רזים, כהים ושעירים.
53. ואז אני נראית כמו המאבטחת שהצמידו להם.
54. הפולני נמוך ממני בכמה ס"מ (ועם עקבים - בהרבה ס"מ).
55. שתיים מהחברות הכי טובות שלי הכירו אותי רק לפני 4 שנים. הן בנות 40.
56. אני שונאת לדבר בטלפון.
57. אבל מאוד אוהבת פורומים.
58. בד"כ מאוד קשה לי לקנות דברים באופן ספונטני. יוצאי דופן: מארזים של סלט חסה ובשמים.
59. הבושם שאני הכי אוהבת הוא Joop! Femme. יש לו ריח מאוד כבד ולא מתאים לקיץ וליומיום בכלל.
60. אני לא טובה במלאכות יד למיניהן.
61. השיר האהוב עליי הוא Hallelujah בביצוע של ג'ון קייל.
62. אני מאוד אוהבת בלוז.
63. והסרט החביב עליי הוא האחים בלוז.
64. אני יכולה לראות אותו 6 פעמים ברצף ועדיין לצחוק מכל הבדיחות.
65. וגם לשיר את כל השירים.
66. למרות שאני זייפנית איומה ולא כדאי לשמוע אותי שרה.
67. מה שלא הפריע לי להצטרף לסוג של להקה.
68. אנחנו מקליטים באולפן של אחד מאיתנו.
69. ואני עושה את הווקאלז.
70. למזלי, לא צריך הרבה כישרון בשביל זה.
71. ועיקר העבודה שלי בלהקה היא בניסיון להשיג לנו חוזה בחו"ל.
72. אבל לא הצלחתי בזה במיוחד בינתיים.
73. אולי כשלחץ העבודה יירגע קצת אטוס לאנגליה לכמה פגישות עם חברות תקליטים.
74. אמרו לי שאני לא מספיק מעניינת כדי לעמוד בפרונט של להקה.
75. ואני טוענת שעם הסטייליסט הנכון והמון איפור, לא צריכה להיות לי שום בעיה.
76. השיר החביב עליי של גאנז נ' רוזז הוא You could be mine.
77. אני גם אוהבת את הסרט.
78. קשה מאוד להביך אותי.
79. אני חייבת לעסוק בכמה דברים במקביל אחרת משעמם לי.
80. יש לי חוש הומור מאוד יבש.
81. והרבה פעמים אנשים לא מבינים אותו וחשים צורך להסביר לי שהם התלוצצו.
82. למרות שהבנתי את זה יפה מאוד.
83. אם הגעתי למסקנה שבנאדם הוא טיפש, אין לו סיכוי אצלי.
84. וזה קורה בתדירות די גבוהה.
85. ודווקא לא עם האנשים שהייתי מצפה שזה יקרה.
86. אני אוהבת אופרה.
87. אבל לא מוזיקה קלאסית בלי שירה.
88. וגם סדרות מדע בדיוני.
89. וספרי פנטזיה.
90. למדתי לבד ג'אווה, JSP, SQL ו-PHP.
91. יש לי זיכרון פנומנלי לשחקנים ואני מזהה אותם מסרט לסרט.
92. יש לי סבלנות מאוד קטנה לסרטים. מה שלא תופס אותי תוך 8 דקות על השעון, לא אצפה בו.
93. ואני שונאת קומדיות רומנטיות ואת רוב סרטי הנעורים.
94. אני מאוד אוהבת את השפה העברית.
95. לכן אני לפעמים מתקנת אנשים אחרים.
96. צורם לי במיוחד שמרצים מדברים בעברית קלוקלת.
97. הייתי מתקנת את אחד המרצים שלי כ"כ הרבה שבימים שהייתי חסרה הוא אמר לאנשים שהתיקונים של חסרים לו.
98. הוא היה קצת מאוהב בי.
99. וזה היה הדדי.
100. אבל לא עשינו עם זה שום דבר.
101. לא התראיינתי אף פעם ברדיו.
102. אבל בגיל 13 ראיינו אותי לאיזו תכנית טלוויזיה.
103. לא זוכרת באיזה הקשר.
104. אבל בגלל שהייתי גבוהה ושמנה המפיקה החביאה אותי מאחור.
105. והנחתה את המראיין לא לתת לי לפתוח את הפה.
106. ולכן הוא השתיק אותי כל השידור.
107. אני לוקחת תוספי תזונה כל ערב: אבץ, ברזל, אומגה 3, סידן ומולטי-ויטמין.
108. עשיתי חישוב פעם שכל "מנה" של תוספי תזונה כזו עולה לי בערך 3 ש"ח.
109. הבריאות שלי שווה לי 3 ש"ח ביום.
110. אני ממעטת באכילת בשר.
111. ואוכלת הרבה ירקות ירוקים ואגוזים.
112. הירק החביב עליי הוא עגבנייה.
113. והפרי החביב עליי הוא תפוח עץ סמיט.
114. אני שותה בעיקר מים או סודה.
115. אפילו שאני מאוד אוהבת קולה זירו.
116. אני הולכת לשיננית פעם ב-3-4 חודשים.
117. ופעמיים בשנה עושה בדיקה אצל רופא שיניים.
118. אני מאוד ממושמעת באוכל ומביאה איתי שקית סנדביצ'ים לעבודה.
119. אני אוכלת סנדביץ' כל 3 שעות.
120. וירקות כשאני רעבה.
121. אני שותה לפחות 2 ליטר מים ביום.
122. אני כמעט לא מתזמנת פוסטים.
123. ואלה שאני מתזמנת גורמים לי חרטה עמוקה.
124. כי אני מאוד אוהבת להגיב לתגובות.
125. אני מתה על גשם.
126. ועל גרביים רטובים.
127. אין לי מטריה, אבל יש לי מעיל עם כובע.
128. שקניתי בזארה במחיר מצחיק של 150 ש"ח בסוף סוף סוף עונה שעברה.
129. למרות שבד"כ אני ממעטת ברכישת פריטים מזארה.
130. אני קמה כל בוקר ב-4:50.
131. אני בד"כ מכוונת 3 שעונים מעוררים וקמה לפניהם.
132. שגרת הבוקר שלי כוללת סנדביץ', 10 דק' עבודה, טאטוא השביל ונסיעה למכון כושר.
133. אני מתעמלת בין שעה לשעה וארבעים כל יום.
134. אני הכי אוהבת את האליפטיקל ומשקולות.
135. ומדי פעם המדריכה קורעת אותי באימון גמישות.
136. ואז אני יוצאת מהמכון ורואה כוכבים כל הדרך למקלחת.
137. אני מתעמלת בחדר כושר עלוב ומוכה ערסים.
138. ולשמחתי, רובם מפחדים לדבר איתי.
139. אין לי נגן MP3.
140. אז את הבידור באימון מספקת הסדרה בנות מקלאוד מספקים ערוץ בית ומשפחה וערוץ 8.
141. שאני ממש שונאת, אבל אין משהו מנוון אחר באותו רגע.
142. אני מאוד אוהבת לשחק טאקי ושבץ נא.
143. אבל לא שח מט.
144. הייתי עו"ד, עיתונאית, מעצבת פנים, מנהלת מסד נתונים, מוכרת בחנות ספרים, עורכת תוכן באתרים, שיפוצניקית ובטח יש עוד כמה דברים ששכחתי.
145. אני לא רוצה להתחתן.
146. אבל אם אי פעם אתחתן, זה יהיה לצלילי בייבי ג'יין של רוד סטיוארט.
147. אני מתה על הופעות סטנדאפ.
148. ובגלל שקשה להביך אותי אני זורמת טוב עם הפניות המפחידות מהבמה.
149. אני מציירת דמות קומיקס של תרנגול שנקראת בוקי.
150. אין לי פייסבוק.
151. בדייט השלישי איחרתי וביקשתי מהפולני שיעלה למעלה ויחכה לי שאתארגן.
152. הוא עלה עם מזוודה ואמר שהוא עובר לפה ויהיו לנו ילדים מהממים.
153. אמרתי אוקיי, זה אומר שאני יכולה לחזור לפיג'מה?
154. עד גיל 26 כססתי ציפורניים.
155. אני לא אוהבת לק בציפורני הרגליים. מגעיל אותי.
156. אני מאוד אוהבת את הפט שופ בויז.
157. ואת דפש מוד.
158. הייתי בהופעה שלהם בבירמינגהאם.
159. וגם בהופעה של דייב גאהאן באיזה פאב בלונדון.
160. הוא היה מאוד פתטי בפאב וניסה להתחיל עם כל הבחורות בקהל.
161. אני מאוד אוהבת מכוניות.
162. נסעתי פעם על מכונית מירוץ.
163. החלום שלי הוא להיות עיתונאית רכב.
164. למה באמת אין עיתונאיות רכב? גם נשים נוהגות.
165. הייתי בהופעה של REM בארץ.
166. השיר של REM שאני הכי אוהבת הוא How the West was Won and Where it Got Us.
167. אף פעם לא קיבלתי דוח תנועה.
168. וצברתי אולי 3 דוחות חנייה בכל חיי.
169. למדתי נהיגה על משאית.
170. אני לא אוהבת ללכת לתיאטרון.
171. חוץ ממחזות זמר.
180. אני מאוד אוהבת את הגשש החיוור.
181. באחת מהופעות הפרידה שלהם דקלמתי את הטקסט ביידיש מ"המכונית המגויסת".
182. הייתי היחידה בקהל שעשתה את זה.
183. מה שגרם לגברי לעצור שנייה ולהסתכל אל הקהל בתדהמה.
184. ראיתי את מועדון קרב 8 פעמים בקולנוע.
185. אחר כך ראיתי אותו בבית וגיליתי שזה לא אותו דבר.

הפוסט ה-201: אובאמה ומדרכות, כדורגל וכריסטופר קיין

יש לי כמה נושאים בוערים לטפל בהם ברגעים אלה, אחרי שעבר עליי יום סוער במיוחד.

פרס נובל לשלום לברק אובאמה
קראתי את עיתוני ארצנו מזועזעים מהעניין שאובאמה קיבל פרס נובל לשלום, ורציתי ליידע שאני לא שותפה לדאגה. לא כי אני חושבת שאובאמה עשה משהו, הוא בעיקר דיבר (ונראה טוב יותר מקודמיו בתפקיד בבגד ים). מבחינתי, טוב שאובאמה קיבל פרס שלא מגיע לו, כי אולי סוף סוף יפסיקו להתייחס לפרס האבסורדי הזה כאל סימן דרך ויתחילו להתייחס אליו כמו מה שהוא באמת: בלון של אוויר פוליטי חם. ומי בכלל אמר שחייבים לחלק פרס נובל לשלום מדי שנה? מה יש? בכל זאת לא כל יום חוצה את דרכך נלסון מנדלה.

כדורגל
למרבה ההלם והתדהמה (לא שלי), גם השנה ישראל לא תגיע למונדיאל. משהו קטן עם זה שלא הצלחנו לנצח את מולדובה. אולי הגיע הזמן לומר בגלוי: זה לא שלכדורגל הישראלי יש בעיות, זה פשוט שהוא לא שווה כלום. עם כל התקציבים שנשפכים לענף הספורט הזה לא הצלחנו אפילו לנצח את מולדובה. הבעיה היא לא מערכתית. הבעיה היא בענף ספורט ממוסד, ממסדי, עשיר ושבע שלא צריך להוכיח כלום כדי לקבל תקציבים. תנו לו לרעוב קצת - ואולי יחזור לו הברק לנעלי הפקקים.

מדרכות וכפכפים
היום, בצירוף נסיבות קוסמי שלא זה המקום לפרט, מצאתי את עצמי נאלצת ללכת מרחק סביר של 4 ק"מ. למרבה הצער, דווקא היום יצאתי מהבית בסנדלים שצוידו בעקבי סיכה ארוכים ודקיקים.
אם אי פעם תהיתם מדוע בנות ישראל הענוגות לא מחמיאות לאגן הים תיכוני שלהן בנעלי עקב נאות כמו הגבעוליות האירופיות, אלא מתעקשות על כפכפים המוניים לרוב, נדמה לי שהיום, בטיול הרגלי הקטן שלי, מצאתי את התשובה: המדרכות בארצנו פשוט מחורבנות. מונומנט (רציתי לכתוב "מונומנט אילם", אבל תראו לי מונומנט מדבר) לקדנציות השונות ולראשי העיר שהתחלפו חדשות לבקרים, במדרכות ארצנו יש הכל: בלטות קטנות עם רווחים קטנים שהעקבים נתקעים בהם, בלטות גדולות ושבורות שהעקבים נתקעים בשברים, בליטות משונות כדי שתיפלי, עליות ומורדות, מדרכות שחושבות שהן כביש ונוסעות עליהן מכוניות וסתם דרכי חצץ בלתי סלולות.
מדרכות ארצנו פשוט לא ידידותיות לעלמה על עקבים.
היה לי כל כך חם וקשה ללכת (4 ק"מ, רבאק!), שכשצווח לי איזה ערס ממשאית "הלו מותק! אני יעשה לך טובההההההה!" המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש היתה "לא, מותק. אתה לא יכול לעשות לי טובה כי אין לך מקלחת במשאית המסרוחה שלך, ואם היתה לך מקלחת תאמין לי שהייתי עושה לך כ"כ הרבה טובות שהשערות בכל הגוף שלך היו סומרות". אין על הנהג הישראלי, כזה ג'נטלמן. מזל שלא היו שלוליות בדרך.



כריסטופר קיין ואובר פרייסינג
אחרי שקראתי אצל יפותו שיש את חולצות הקרוקודיל של כריסטופר קיין בטופשופ ברמת אביב, מיהרתי לשלוח לשם את אחותי הקטנה, שהיא גם פשיוניסטה, גם שופוהולית וגם היתה במקרה בסביבה.
את השיחה שהתנהלה לאחר מציאת האוצר אביא בפניכם כאן כמעט מילה במילה:
היא: תשמעי, זה הסמרטוט עם הציור הגדול?
אני: כן. נו, אם זה עד 450 שקל תקני, תקני.
היא: זה עולה 630 שקל.
אני: תקני בכל זאת. קרוקודיל.
היא: זה סמרטוט. זה הבד הכי גרוע שראיתי בחיים שלי. שרוול קצר בקולקציית הסתיו. [למוכרת] תגידי, זו טוניקה?
היא: המוכרת אמרה שזו שמלה, אבל את גבוהה מדי. זה בקושי יכסה לך את התחת.
אני: מה אכפת לך? כסף שלי! הרווחתי לבד. תקני.
היא: את לא תצאי מפגרת במשמרת שלי. בכלל לא רואים שזה קרוקודיל.
אני: מה ז'תומרת?
היא: הפרצוף שלו למטה מדי ולא ברור בכלל. את תשבי והוא יהיה מתחת לשולחן. יראו רק את המים המכוערים.
אני: אז את לא קונה?

היא לא קנתה.

תגידו, הייתם מאמינים שהפוסט המאתיים היה, באופן כה לא חגיגי, לאהוב או לשנוא? באמא שלי אני מתדרדרת.

לאהוב או לשנוא?

בדיוק כרגע הודיעו לי שדודתי שמגיעה מגרמניה בעוד שבועיים רכשה עבורי את השעון הזה. אני מאוד לא אוהבת תכשיטי-לוגו, יש בזה משהו מאוד זול. מצד שני, זה שעון בתוך צמיד! כאילו, שעון בתוך צמיד! קשה, קשה.

לאהוב או לשנוא?

מגפון שעיר של Opening Ceremony. מצד אחד, כולנו יודעים שאני אוהבת מגפונים שעירים. מצד שני, הוא לא מספיק ייחודי כדי לגבות עבורו כמעט 300 ליש"ט. הדילמה בעיצומה.

תנו לי פלטפורמות (כי שוק הפלסטיק הוא רק תירוץ)

אז היום בבוקר התייצבתי עם לובה בשוק הפלסטיק. הציפיות: לראות עוד בלוגריות. האמצעי: מיצובישי לנסר חבוטה, דקה לפני טיפול 130,000 ק"מ.
הייתי בטוחה שבשוק יהיו די הרבה אנשים בג'ינס וטי שרט, ולכן הופתעתי לראות שהייתי די במיעוט. הישראליות למדו שבקיץ, כשחם, אפשר לוותר על הג'ינס ולכן 90% מהבחורות שראיתי היו בשמלות (גם 90% מהדוכנים מכרו פריטים מאוד דומים שתומחרו בצורה מאוד לא אופיינית לשווקים. כן, אני יודעת שהכינוי "שוק" לא אמור ליצור אסוציאציה של מחירים נמוכים במיוחד, אבל מעצבים יקרים: תשתדלו. באנו לקנות, תקלו עלינו. וקלבה, לא. התמחור שלך היה מצוין, זו רק אני שזקוקה לזמן עיכול לכל הוצאה).

אני שונאת שמלות ודווקא כן הגעתי בג'ינס, אבל פיציתי את עצמי בפלטפורמות הנוחות להחריד שלי (100 ש"ח מגזית), כי אני אוהבת את עצמי מטר שמונים.
שנייה אחרי שעינת סיימה לומר לי שפלטפורמות כלל לא תפסו באירופה ובארה"ב ורק בארץ הן פופולריות מאי פעם, היא העיפה מבט אחד בפלטפורמות שלי ואמרה בתדהמה "את יודעת? עלייך זה דווקא חמוד". אז אני מקדישה את הפוסט הזה לעינת: חיפשתי ומצאתי כל מיני פלטפורמות של השמות הכי גדולים, כי זה יכול להיות ממש חמוד. תיהנו!



מגפוני פיפ טואו של לובוטין עם פלטפורמה וכל מיני דברים טובים. המחיר קצת פחות: 1,300 ליש"ט.
נעלי בובה עם המון ניטים של Azzedine Alaia, גם הם במחיר אסטרונומי של 1,120 ליש"ט.
קצת כמו ללכת על לבנה, לא? הדגם החמוד הזה של שרלוט אולימפיה. 513 ליש"ט.
וג'וזפה עם ליין הפלטפורמות האדומות המהממות שלו. מלך כרגיל. 426 ליש"ט.

הפלטפורמות שלי, אגב, נראו כך:



למרות איכות הצילום השנויה במחלוקת (פולני יקר, זה הזמן שנחליף מצלמה) ולמרות שדי בולט שאלה נעליים שנחרשו למוות, אני אוהבת אותן. הן רחבות ונוחות, והפלטפורמה כיפית ומגביהה סוף הדרך. זה כנראה לא הדגם שג'וזפה היה מעצב, ועיטור הפלסטיק (שהוא תכול במציאות) גורם לנעל לשדר "ייצרו אותי בסין ואני לא מתביישת בזה", אבל במפתיע אלה נעליים ניטרליות ונעימות שמשתלבות יפה גם עם ג'ינס וגם עם בגדי המשרד האפרפרים שלי. אז אני מרוצה, במיוחד לאור המחיר המגוחך.

הערה לסדר היום: היה מעניין לפגוש את הבלוגריות האחרות ולחבר פרצופים לשמות. בפעם הבאה, בנות, בואו נעשה את זה עם מזגן ממש טוב. סגרנו?

מקווה שהיה כיף לכולם,
שבעס,
נ.

אוף טופיק: מה קורה עם בן סהר?

מכיוון שאני בחורה, ועוד לא אחת שאוהבת כדורגל (או כדורסל, או כל סוג של ספורט שרואים בטלוויזיה במקום לצאת לרחובות ולעשות), השם בן סהר לא אמר לי כלום עד לפני כמה ימים.

לפני כמה ימים נכנסתי לפורום סלבס, שמנהלת חברה שלי בתפוז, וגיליתי שם שרשור שלם שעוסק באדון סהר. הבוקר כבר קראתי בבלוג של רביב דרוקר שגם הוא מתעצבן על הפרשה. האמת, התרגזתי מאוד. לטובת מי שלא יודע מי זה בן סהר, הנה הסיפור בקצרה: בן סהר הוא כדורגלן בן 18. הוא הוכר כ"ספורטאי עילוי" ואמור לעשות שירות צבאי של 6 שבועות בלבד (זה השירות המלא שלו, כן? 6 שבועות במקום השלוש שנים שבחור ממוצע מקריב מחייו. ספורטאי מצטיין, לשם השוואה, עושה שירות צבאי מלא אך מותר לו לצאת למשחקים ותחרויות בחו"ל, והשירות מתארך בהתאם).

עיני לא צרה בבן סהר. אני רק בעד עידוד הספורט המקומי. נכון שכדורגל, לטעמי, הוא ענף ספורט מוערך יתר על המידה, אבל אני מוכנה לסבול את ההתכופפות הבזויה של רשויות צה"ל בפני הגאון הבועט. אומרים שהשירות שהוא יכול לעשות במדי קבוצה זרה גדול מתרומתו כחייל - אני לא מסכימה אבל בולעת בשתיקה. למה? כי זה החוק. אם החוק מתיר לו לשרת חודש וחצי, אני לא יוצאת נגדו. אבל שישרת, ראבאק.

יושבים ברדיו אמו, שבטון היסטרי (במו אזניי שמעתי) מזדעזעת מהרעיון של גיוס בנה דווקא עכשיו. מה זאת אומרת, היא שואלת, ובהרבה יותר מהזדמנות אחת (אני שמעתי אותה מתראיינת פעמיים). מה הם כבר ביקשו? שהצבא יתאם איתם את הטירונות (3 שבועות עלובים מחייו של בנה)? אבל הצבא תיאם, וסהר לא נענה. פה לא מתאים, שם לא מסתדר. בינתיים הוא שחקן ספסל באיזו קבוצה ספרדית שממשיך ללבוש את מדי הנבחרת הלאומית - וכל זה בלי לעשות צבא. מרגיזה אותי (ומתברר שגם את רביב דרוקר, שנדרש לעניין והתבטא במלוא הג'ורה המצופה ממנו) הצורה היהירה שבה האשה הזו והמנהל שלו או מי שזה לא יהיה, עולים על גלי האתר. מרגיזה אותי הקלות שבה הם מקבלים זמן שידור. אם הילד שלי בצבא והאוכל חרא - מי האידיוט שייתן לי זמן שידור? אבל אם הבן שלי סנסציה בועטת שלא מתחשמק לה להתגייס - כולם ייתנו לי זמן שידור כדי שאוכל לבכיין מול כל האומה עד כמה הצבא דפוק. הצבא לא דפוק, הוא הלך מעל ומעבר לקראת הבעטן הקטן, ולמשפחת בעטני לא אכפת בכלל.
מרגיזה אותי הלגיטימיות שאדון סהר מקבל. אם הוא גם לא מתגייס ועדיין משחק במדי הנבחרת - משהו דפוק בנבחרת. אם הוא לא מתגייס והאנשים היחידים שמתעצבנים מזה הם רביב דרוקר, שניים וחצי בלוגרים ומנהלת פורום בתפוז - משהו דפוק במדינה.
אם בן סהר הוא מקרה מבחן לסולידריות שלנו כחברה, אנחנו נכשלים. יש שווים ושווים יותר, והכי שווה להיות ילד בן 18 שבועט ממש טוב בכדורים. המדינה פשוט מתרפסת בפניו.

אה, ולפני שמכנים אותי "אספסוף טוקבקיסטי מתלהם" ואומרים לי לצאת להפגנה, תרשו לי לציין שבדיוק בשביל זה יש בלוג: כדי להציף נושאים למודעות. זו התקופה המודרנית, במקום לקרוא מאמר דעות בעיתון, כותבים אותו בבלוג. אני מכבדת את החוק ומצפה ממשפחת סהר לכבד אותו כמוני. לא יכולים? שישפטו כבר את העילוי כעריק. הוא בן 18, אם הוא היה פיזיקאי שעושה את אותו שטיק, היו מזמן זורקים אותו לכלא. רק ספורטאים (וליתר דיוק: רק כדורגלנים, כי שחר פאר עשתה צבא כמו גדולה) זוכים לכבוד של להשתין על חוק הגיוס הכללי. מבחינתי, אם הוא כשיר לבעוט בכדורים הוא לגמרי כשיר ללכת לגולני, מה יש?

כדי שלא תגידו לי "מה זה, נעלולה? אנחנו באים לבלוג שלך כדי לראות נעליים, לא טענות על מצב הלכידות החברתית בישראל", אני מביאה בפניכם מקבץ נאה של נעלי ספורט.



נעלי ריצה של אסיקס, סוקוני, נייקי ואדידס. הכל מכאן. אני מתה על נעלי ריצה, בתור אחת שאוהבת לרוץ, ותמיד קונה את הדגמים של הגברים, כי הם רחבים ונוחים יותר. כרגע אני עם אדידס, אבל הבאות בתור יהיו אסיקס, דפינטלי.

איי לאב קארים

במשך חצי שנה אפלה אחת הייתי מעצבת פנים. מעצב פנים הוא האדם הזה שמוצא דרכים יצירתיות להחביא את כל מקומות האחסון בבית, כך שהבלגן יתחבא במגירות, בארונות ומאחורי דלתות ולא ישכב סתם כך, גלוי לעין כל. עוד משהו שמאפיין מעצבי פנים הוא מנוי ל"בניין ודיור", המגזין שבו מורחים על גבי ניירות כרומו משובחים צילומים של בתים שעלו לבעליהם מאות אלפי שקלים (לא כולל השכר בגין עבודתו המצוינת של מעצב הפנים שעסק בשיפוץ הבית הסטנדרטי).

זה היה באחד הגליונות האלה שהתוודעתי לשם קארים ראשיד. אני זוכרת את התמונות, קילומטרים על גבי קילומטרים של רעיונות מעולים בפלסטיק. חצי שקוף, חצי מואר, נוזלי, אטום, צבעוני, זול, יקר. ראשיד עשה את הכל, מפח זבל ועד אריזה של מרכך כביסה ועיצוב פנים של מסעדה.
אני זוכרת את עצמי משוטטת בכתר פלסטיק ומגלה סל ניירות שהעתיק את העיצוב שלו. הוא היה בעשר דרגות יפה יותר מכל סל ניירות אחר בסביבה. נכון, יש מעצבים שעושים את זה טוב ממנו, אבל היופי בקארים הוא האף הממש נמוך שלו: שום דבר לא זול מכדי שהוא יעצב אותו. שום דבר לא חסר חשיבות מכדי שיזכה לקצת מנגיעות הקסם שלו. אני בטוחה שהוא משקיע לא מעט חשיבה בכל אחד מהפריטים, אבל הפריטים "שלו", בניגוד לכאלה של אחרים, לא מזיעים ממאמץ. הוא כמו הילדים הקולים האלה: זה בא לו טבעי והוא גורם לזה להיראות הכי קליל וחסר מאמץ בעולם.

מכיוון שהתמחיתי בשיפוץ דירות בתקציב נמוך, רעיונות הפלסטיק שהוא נתן לי זרמו בעשרותיהם לאותן דירות-שיכון: אינספור פתרונות אחסון של שרפרפים וסלי ניירות, מנורות פלסטיק ומדפים מאוזנים על נרות. השילוב בין הניקיון הצורני והצבעים הרעננים עשה את שלו: לכל הדירות שעיצבתי היתה טביעת אצבע מובחנת - שלי. אני לא יודעת כמה בעלי הדירות הרגישו בהן "בבית", אני יכולה עד היום לחיות בכל אחת מהדירות האלה, חמש וחצי שנים אחרי.

אפילוג: בינתיים סיימתי את הלימודים (3 פעמים) ועזבתי את הארץ לטובת חיים בנכר (מזג אוויר נפלא). אחר כך חזרתי ושקעתי במה שזה לא יהיה שאני עושה היום, עד שיום אחד ביקשו ממני לחשוב על פלסטיק (ע"ע שוק הפלסטיק), והשם הראשון שקפץ לי לראש היה של קארים. אגב, גם נמרוד התבקש לחשוב על פלסטיק, תראו מה יצא לו. נכון, היום אני כבר לא מתפעלת מקארים כפי שהתפעלתי לפני כל אותן שנים, אבל מצד שני, אז הוא לא עיצב למליסה והיום דווקא כן (ולא, לא מגיעה לעיצובים שלו עבורם תמונה. היא לא עושה איתו חסד).



בשורה העליונה מימין לשמאל: משחק שחמט, פח האשפה המפורסם שעוצב בהשראת מרילין מונרו (יש בכתר פלסטיק!), מתלה ורוד בצורת X ומתקן למטריות.
בשורה האמצעית מימין לשמאל: קו של אריזות לחברת הסבונים Method, והתופים האלה, שהם בעצם שני שרפרפים שנערמים בצורה דקורטיבית.
בשורה התחתונה מימין לשמאל: ואזה צהובה, ואזות בצורת ראשים (כמה חמוד, למות) שרפרף בצורת Z ועוד שרפרף עם מקום לאחסון ספרים.
כל התמונות מכאן.

מתי הפכתי לעקרת בית ממורמרת?

הפוסט הזה יהיה יבבני יותר מהצפוי ממני. זה מוזר, כי בכל אווירת המצליחנות הזו שאופפת אותי (אופפת, אופפת, תאמינו לי שאופפת), לא נשאר הרבה מקום להיות קטנה, אומללה ומאוכזבת מהחיים. החיים שלי כרגע הם מעין הכנה לחיים האמיתיים, למה שהולך לקרות לי בעוד שנתיים מהיום, כשאהיה הדבר הגדול הזה. כולנו במשפחה יודעים שזה הולך לקרות ויושבים ומחכים כאילו זה ייפול עלינו מהשמיים.

העניין הוא שדברים מהסוג הזה לא נוטים ליפול מהשמיים. כמו שטינה טרנר ניסחה את זה, אחרי 20 שנה בביזנס היא היתה הצלחה בין-לילה. במקרה שלי, אחרי חמש שנים של עבודה קשה, לפחות 12 שעות ביום, וויתורים מפליגים מבחינת חופשות, זוגיות והרחבת התא המשפחתי, אני צפויה לקבל סוף סוף את הפרס שכולנו מחכים לו: מכירת העסק עקב הביצועים שלי, נטו שלי, בשנים האחרונות. איזה יופי, אתם אומרים, מה את רוצה. בגיל 28 רוב הבחורות נאבקות עם קריירה מדשדשת ושניים פסיק ארבע ילדים קטנים.

ובאותה נשימה, בגיל 28 לרוב הבחורות יש יכולת ליהנות ממשהו. אפילו שופינג. במקרה שלי גיליתי שאני נכנסת לקניון ויוצאת כלעומת שבאתי, בלי טיפת שמחה וכשהשקית היחידה שתלויה עליי שייכת לליטר חלב שקניתי בסופר. אני נכנסת לחנויות בגדים, בוהה באדישות וטשטוש בקולבים, ואפילו לא בא לי למדוד כלום.

אני לא קונה בגדים, נעליים, קוסמטיקה, מתנות, כלי בית. אני אדישה לתכשיטים ומפהקת מול המבצעים. ולא הייתי פעם ככה.
למען האמת, הדבר היחיד שאיכשהו שימח אותי היה ללכת ללימודים. זו לא היתה ההערכה שזכיתי לה מהמנחים, אם כי גם היא חשובה. זו היתה הידיעה שאני נמצאת במקום שבו אני צריכה להיות. אבל כמו הרבה דברים בחיים, היום התחוור לי סופית שבעוד שבועיים כולם יחבשו את ספסלי האוניברסיטה מלבדי, מכיוון שבעולם המסריח שבו אני חיה, עסקים עומדים לפני הנשמה.
אז מה מהנה אותי היום? לטאטא את השביל, לעשות ספונג'ה בבית מתפורר בן 40 וכמובן, לשטוף את הכלים עד שהם בוהקים או עד שהציפורניים שלי נשברות, מה שיבוא קודם. סמנו יחד איתי את היום הזה ביומן, זה היום שבו רשמית חציתי צד והפכתי לעקרת בית שבורה. אם זה לא מגעיל, אני לא יודעת מה כן.

שופרא, אם אתם בעניין

למרות שמאוד רציתי, כנראה שהשנה לא יהיה לי זמן להמשיך ללמוד ואצטרך לחכות עם זה שנה. אחרי שגמרתי להיות מאוד מאוד מאוכזבת (הלב כואב לי, באמת), התגלגלתי לאיזה פורום בתפוז ששם מישהי צחקה כהוגן על הקולקציה ב"בהונות שופרא", אז חשבתי לקפוץ לראות האמנם הדברים עד כדי כך גרועים. במלה אחת: כן. האתר הלא-הכי-ידידותי (אבל המאוד יפה) חושף קולקציה טיפה הזויה עם נעליים שהקו המאפיין את רובן הוא ליצני במקצת. אבל כמובן שחפירה עמוקה העלתה כמה זוגות ראויים, וכאב לב אחד גדול על כך שבימים האחרונים אני מושבתת ללא אוטו.



מגפון מתוק של Irregular Choice. רק תסבירו לי מדוע הוא צולם מאחור ולא רואים את הפרונט החמוד.
מגפון מתוק של Feud.
נעל סגורה של Shoola (היי, זה המותג הישראלי "שולה". למה באנגלית?)
הנעליים שאני רוצה: נשרכות של Grotesque. מעניין כמה זה עולה.


טוב, אני אלך לראות אולי בכל זאת אצליח להנדס לי לימודים בעוד שבועיים,
אוהבת,
נ.

לאהוב או לשנוא?

נעל שלא החליטה אם היא סנדל פתוח או מגפון, שיצאה, משום מה, תחת ידיו של ג'וזפה. 398 אירו שאין סיבה לשלם.

או"מניקיות

קראתי את הררי המלל שנשפכו אתמול על פרק הסיום של פרויקט מסלול, שלמיטב הבנתי הסתיימה בקול ענות חלושה, ולא הצטערתי אפילו לשנייה שלא עקבתי יותר בדריכות אחרי הפרקים.

מאחר שטובי האתרים הקדישו די הרבה אנרגיה לניתוח השאלה מדוע התכנית כשלה, תרשו לי להוסיף את השמן למדורה שלי: היא כשלה מכיוון שההגשה היתה עציצית והמוצר הטלויזיוני - קשקוש; היא כשלה מכיוון שדיונים עקרים וגבוהי חוטם התקיימו בין חברי הפאנל, בשעה שמה שראוי היה לשאול היה "יפה או לא"; היא כשלה כי המתמודדים לא הצליחו לספק איזה עניין וכריזמה אמיתיים, אלא העבירו, כמעט כולם, את התחושה שהם שם כדי שהתכנית תשרת אותם. כזה ריכוז של אגואים מנופחים לא יצא לי לראות כבר הרבה זמן, ואגו, חברים, זה עניין דוחה; התכנית כשלה כי אנחנו אוהבים את תעשיית האופנה/זוהר אופנתית וזוהרת, וכל העבודה הקשה וסיכות התפירה שמאחורי הקלעים הם מציאות שלא מעניינת אף אחד; היא כשלה כי לויוי בלאיש יש כריזמה של מקל של מטאטא; היא כשלה כי גל אפל מדבר כמו ערס אבל נמצא בעיסוק של... אה... טוב, הבנתם את הרעיון; היא כשלה כי הפייבוריטים סומנו מההתחלה; היא כשלה כי בכל תכנית התארח סלב אחר, שלא בהכרח ידע מה מתאים לו (ומספיק היה לראות את חנה לסלאו לובשת בעקשנות בגדים ש"הסתירו", כלומר הגדילו, את פלג הגוף העליון שלה וחשפו רגליים דקיקות וקיסמיות כדי להבין שיש פה הקצנה של מבנה הגוף שלה במקום לאזן אותו); היא כשלה כי המטלות להשגת הבדים היו מטופשות בערך כמו ההערה התורנית של משי חוג'ה.

אז אלון הוא הזוכה המאושר. אם לשפוט לפני ההתבטאויות שלו כלפי הדוגמניות בכלל ונשים מלאות בפרט, קשה לי להעלות בדעתי זוכה ראוי פחות. הוא יהיר, נפוח וחסר סובלנות, ואני בכלל לא בטוחה שיש לו את מטען הכישרון שמצדיק את התכונות האלה. אני רק מחכה לספר שיכתוב בגיל 44 ובו יסביר כיצד הזכייה לא רק שלא שיפרה את חייו, אלא גרמה לו להרס עצמי ולהתחיל להאמין בבלון הנפוח שהוא. אז מבחינתי אפשר לעבור ישר לסיבה שלשמה התכנסתי היום: נעליים בגוונים ניטרליים, ומי שחשב שבחורף קלי קלוטו למצוא כאלה ייאלץ, שוב, לשאול את עצמו מה יש למעצבים עם שחור בחורף, ומדוע לא נכניס קצת קלילות לימים האפורים.



מגפון עם חרטום ועקב כסופים וחמודים של מארק ג'ייקובס. 371 אירו.
אלכסנדר וונג עם ספק-נעלי-דוקטור-מרטנס ספק-מגפון, והכל בלי לוותר על האבזמים שכה התחבבו עליו ואיש אינו יודע מתי יחדל מהם. 543 אירו שכלל לא ברור לי מדוע שמישהו ירצה לשלם.
ג'וזפה הגאון עם מגפון שוואללה, לא הפיל אותי מהכיסא. 544 אירו.
קלואי עושים צעד קדימה, משלבים איזה גוון של חום בהיר, ואז רוורס חד אחורה לעבר שעמום מוחלט. 465 אירו.

קשה, קשה יהיה בחורף הזה.
אוהבת,
נ.

לאהוב או לשנוא?

נעלי בית של WomanSecret. מצד אחד, מתוק. מצד שני - 100 ש"ח? על מה בדיוק? אובר פרייסינג מטורף. יש גם בסניפי הרשת בארץ.

תכשיטי לגו

יש לי שני פוסטים אינפורמטיביים, ארוכים ורציניים בקנה: אחד על הזמנות מהאינטרנט (eBay, Etsy, חנויות ישראליות וזרות ועוד) והשני על רכישת תיקים במחירים סבירים בחנויות אמיתיות כאן בארץ. האיסוף של החומר לוקח לי קצת זמן כי אני מסתמכת על הרבה המלצות, פנייה למוכרים בשאלות במיילים וכו' - והם מתעכבים. חיים קשים.

בינתיים רציתי לספר לכם על תכשיטי הלגו של סיוון אורן, שהתארחה בחמישי ושישי האחרונים ב-Fashion Lab בבוטיק המעצבים בדיזנגוף סנטר (שם מחורבן ויומרני לבמה שנותנת חשיפה חשובה ונחוצה למעצבים צעירים, לא?). למען האמת הקומוניקט נראה לי כמו עוד עשרות קומוניקטים אחרים שאני מקבלת מאז שאני מנהלת את הבלוג הזה, אבל חברה שלי צלצלה אליי נלהבת וטענה שההתעלמות לא היתה במקום (מעבר לטענות עידוד מעצבים צעירים). הסכמתי להעיף עוד מבט בתמונות. אכן, אני יכולה לראות למה זה חמוד, והמחירים באמת נוחים למדי. אז הנה, לפניכם, וחבל שבאיחור והיא כבר לא בבוטיק המעצבים. בפעם הבאה אשתדל לעיין טוב יותר בהודעות שמגיעות מה-Fashion Lab, למרות שהן נטחנות עד דק בכל מוסף אופנה אפשרי.



שרשראות ברווזים, 60 ש"ח. שרשראות פאקמן, 60 ש"ח. עגילי לב, 70 ש"ח לזוג ו-40 ש"ח לעגיל בודד. שרשראות מספריים.

סדרה חדשה לרבקה רומיין

אתמול ראיתי את הפרק הראשון של איסטוויק, הסדרה החדשה של רבקה רומיין. הפולני לא ידע לספר לי הרבה על הפרק, ולכן בשנייה שהוא התחיל ועלה פרצופה הבלונדיני, התנהל בינינו הדיאלוג הבא:
נ.: "היי, זאת רבקה רומיין"
פ.: "אין מצב שזאת היא, מה קרה לה? היא שמנה"
נ.: "מה אתה מקשקש? היא נראית נהדר"
פ.: "היא שמנה בטירוף"
נ.: "היא לא שמנה, היא פשוט לא מאוד מאוד מאוד רזה כמו שהיא היתה"
פ.: "היא נראית בת 40"
נ.: "היא באמת מתקרבת ל-40"





יכול להיות שזה קשור לסמיכות הצילומים ללידה ולכך שהגוף שלה עוד לא הספיק לחזור לעצמו או למלתחה שהצמידו לה בסדרה, שגורמת לחלק העליון שלה להיראות גדול (וגורמת לה למראה כללי דודתי וכבד יחסית לשתי הפקאצות הדקיקות שלצידה), אבל רבקה נראית מצוין. תוך חצי עונה סביר להניח שהיא תחזור להיראות "דוגמניתית" כפי שנראתה בעבר, אבל בינתיים תנו לי להתענג על המראה העגול שלה. למה? כי היא יפה בכל גודל ונעים לראות שליהקו דווקא את הבחורה ה"גדולה" לתפקיד הבימבו תאבת החיים שיוצאת עם ילד צעיר. קוגרית.

קולקציה חדשה של ג'וזפה בזבוב הכחול

קולקציה חדשה של ג'וזפה הגיעה למדפי הזבוב הכחול, והשמחה רבה (הזבוב הוא אתר עודפים, ולכן מה שחדש אצלם לא בהכרח חדש העולם, ותודה לאורטל שהסבה את תשומת לבי לכך שזה לא היה ברור מההתחלה). כינסתי את מיטב המוחות (שלי) והלכתי לראות במה דברים אמורים. מה אגיד לכם, ג'וזפה, כנראה, שומר את מיטב האנרגיות שלו למכון השיזוף. אחרת אין לי הסבר לדבר הזה.



הדגם המנצח של הפוסט: סנדל על פלטפורמה קדמית דקה. חמוד, אבל בשביל 704$ הייתי מצפה לקצת יותר ברק.
ג'וזפה קרא שפאייטים זה הכי הכי עכשיו וסיפק מה שנראה כמו כפכף של זקנות על פאייטים בתכלת ולבן. מגון לא היו מוציאים דבר כזה. 624$.
סנדל ערב יפה עם קישוט דומיננטי בגוני טווס. 928$. נמאס לשמוע אותי מתלוננת על המחיר, אז אשתוק.
מה זה? ג'וזפה עושה את הסנדלים של ניין ווסט? 704$.

טוב, מקווה להביא לכם חדשות מסעירות יותר בימים הבאים,
שתהיה שבת שקטה,
אוהבת,
נ.

ובינתיים, מה חדש באתר העודפים החביב על כולנו?

כמו כל חנות דיסקאונט/אאוטלט טובה, גם theoutnet החביב, האאוטלט של נט א פורטר, התחדש לו במגוון פריטים מסעירים שיקלו עלינו להעביר את החורף במחירים נוחים. כמובן שנוחות המחיר היא עניין יחסי, אבל תראו איזה יופי:



קלואי במגפון לבן הזוי עם עלים. 283 ליש"ט.
כריסטיאן לובוטין עם מגפון בוורוד מטאלי-חללי עם כל מיני פסים וקשקושים. 281 ליש"ט.
אנה סואי במה שנראה כמו שיחוק מדליק על מגף לבן (וכמה חבל שלבן זה הכי לא פרקטי בעולם). 193 ליש"ט. העקב נראה ממש נוח, קנו לי!
ולדגם החביב עליי: רוברטו קוואלי עם מגפון תחרה מהמם (סולחת לו על השפיץ). 355 ליש"ט.

ועכשיו הגיעה שעת המנוחה שלי ולכן ניפרד בנשיקות,
אוהבת,
נ.

המעצבים - הפנים מאחורי הנעליים: רופרט סנדרסון

אם גם אתם, כמוני, תמיד תהיתם איך נראים מעצבי הנעליים שאנחנו יכולים רק להזיל על יצירותיהם המופלאות, אולי תאהבו את הפינה הזו.
אחרי שבפוסט הזה קרענו לגזרים את מה שעושה רושם שתזכה בתואר "הנעל המכוערת ביותר בתבל שגם עולה כמו ספה באיקאה", ממש רציתי לראות מי עיצב אותה.
מה דמיינתי? גבר צעיר עם הבעת "האור דולק ואין איש בבית". בקיצור, דמיינתי טמבל.
מה קיבלנו? גבר צעיר, סולידי למראה, על פניו לא נראה מטומטם בצורה בלתי רגילה, עם מה שנראה כמו שיער נהדר. וואלה, תראו.



התמונה מכאן. הם, אגב, כינו אותו "מעצב הנעליים של השנה", כך שיכול מאוד להיות שהדגם הזה סימל נפילה חד פעמית (גם אם בלתי נסלחת מטייטל כ"כ מחייב) אצל מעצב כישרוני.