איחולים לשנה (האזרחית) החדשה

רגע לפני שכולנו עוטים את מדי הנצנצים שלנו ויוצאים לקרוע את העיר ולחזור עם הנגאובר, רציתי לאחל לכולנו שנה אזרחית טובה.

שנה של אופנה יפה ובלתי מתאמצת.
שנה של עיצובים לבישים שלא לוחצים על קנה הנשימה.
שנה של עקבים שלא רוצחים את עמוד השדרה.
שנה של מידות ריאליות ושפויות.
שנה של טרנדים שאפשר ללבוש יחד.
שנה כיפית, שמחה, מאושרת, טובה.

מפלס החוצפה עולה מדרגה

רק לפני כמה ימים פרסמה לובה פוסט כועס ומוצדק אודות בוטיק שבשמו לא נקבה, שגובה עמלת תיווך מטורפת של 250% משיווק בארץ של פריטי לבוש מהמזרח שנרכשים באיביי ברבע מחיר. קראתי והתפוצצתי. בגין הפעולה הכל כך פשוטה של הזמנה מאיביי, גם בשקלול דמי אחזקת חנות, מוכרן/ית ומלאי + תשלום מלא של מכס - לא מגיעים ל-250% מעל מחיר המקור.

אבל לפני כמה ימים נתקלתי בחנות עוד יותר חצופה אפילו מזה. גיליתי בבוטיק שלא ננקוב בשמו, המתהדר במחירים תלת ספרתיים לכל פריט, אלה בצד אלה חולצות של שוגר דדי ובגדים של חברה מסוימת שמצאתי רק שבועיים קודם לכן ב"האנגר" תמורת 55 שקלים בלבד. המחיר בבוטיק: 199 ש"ח. עבור מרחק הנסיעה שבין רח' יגאל אלון בת"א לקריית ההייטק באותה עיר תצטרכו להוסיף עוד 150 ש"ח, שהם 300% מעל מחיר הבגד בהאנגר! רק לשם השוואה, ביררתי עם נהג מונית והוא אמר שבשעות השיא מחיר הנסיעה לא אמור לעלות על 35 ש"ח, ככה שאילו היו גובים אפילו 100 ש"ח עבור הבגד מ"האנגר" זה היה מכסה יפה מאוד את שלל ההוצאות של אותו בוטיק. התרגזתי כל כך שפתאום היבואנים החצופים מהפוסט של לובה נראו לי שיא ההגינות האנושית, כי הם לפחות טרחו לקרוא את ההגיגים של המוכר הקוריאני בעודו מנסה לתאר באנגלית רצוצה מכמה אחוזי פלסטיק עשוי המעיל שלו. הגברת מהבוטיק אפילו לא מתאמצת לייבא מעצמה, אלא אם כן להביא בגד מאזור קניון עזריאלי נחשב ליבוא.

המסקנות הן שתיים: האחת, אנחנו חיים בעידן של מותגים וכל פישר שפותח חנות חש צורך להתמתג מיידית, אחרת יאבד את זכות הקיום שלו. מחיר הוא חלק הכרחי של מיתוג, ולכן לפעמים פשוט מקפיצים מחירים של סחורה בינונית וירודה (על משקל המסעדה ההיא בניו יורק שדשדשה כל עוד גבתה מחירים נורמליים, אבל הפכה לסיפור הצלחה בין-לילה ברגע שמחיריה שילשו את עצמם). השנייה, כשאתן ניגשות לבוטיק נחמד שמעולם לא ראיתן קודם, אל תניחו באופן אוטומטי שמכיוון שהוא מחזיק במותג אחד (כמו שוגר דדי, במקרה הנוכחי), גם שאר הסחורה ממותגת. כדאי ושווה להיות מאוד חשדנית ולבדוק כמה וכמה פעמים אם התווית מרגישה לכן תואמת לתג המחיר המפונפן. בדרך כלל "מותגי האנגר" למיניהם לא מצוידים בתווית מי-יודע-כמה מרהיבה. שם ה"מותג" לכאורה, אפקט בנאלי, קרטון בעל מראה זול וכן הלאה. אני בוודאי לא צריכה להסביר כיצד מזהים את זה, כי כולנו חוות על בסיס יומיומי את ההבדל בין התווית המושקעת והמוקפדת של מותג יקר לבין זו של מותג עממי.

הנרגנת: משקפיים של טיפאני

ההודעה: מודל טיפאני חדש הנקרא TIFFANY STAR. מדובר בסדרה מצומצמת של שני מודלים בשחור קלאסי בשיבוץ הלוחיות המקוריות מבית "טיפאני" העשויות מכסף טהור 925. על הלוחיות חרוטות בכתב יד מילים באנגלית בעלות משמעות נוסטלגית למותג אשר נולד בניו יורק, כגון: Tiffany, New York, fifth avenue ועוד.

המציאות:



בואי נסדיר את הנשימה: מדובר במשקפיים שחורים עם עיטור מתכת עגול וכסוף. על העיגול חרוטות מילים שונות, שבאמת יכלו להיות, מבחינתי, גם "חצי מנה פלאפל, ירקות, קצת עמבה, בלי חריף, טחינה". משקפי השמש חמודים, משקפי הראייה הם לא משהו שטרם נצפה בעבר. העיצוב הכללי של שני הזוגות לא יפיל אף אחד מהכיסא. אם שמתם לב לכוכב כלשהו שנוצץ בשמי שני זוגות המשקפיים האלה, צרו איתי קשר ותזכו בסוף שבוע במשרד יחסי הציבור ששלח לי את הקומוניקט.

לא רק מקווין אוהב את זה

ואני מדברת כמובן על דוגמת ה-Houndstooth, שן כלב, פפיטה או איך שתרצו לקרוא לה. אחרי שמקווין לקח את הדוגמה הקלאסית הזו, הוריד אותה אל הנעליים והוכיח שגם בבד קלאסי לא חייבים להיות סולידי (או מיושן או משעמם), פתאום רואים יותר ממנה. אני עדיין נוטרת טינה לעצמי על העפת שמלת המעיל החמודה בדוגמה הזו שהיתה לי כשהייתי חיילת. אני גם נוטרת ל"לה פלאמה" על כך שהם כבר לא קיימים ואין יותר מקומות שמוכרים בהם שמלות כאלה. זו היתה שמלה עוצרת נשימה (בניגוד ללובשת אותה, שבעיקר נזהרה לא ללכלך את הפלא). ולמה העפתי אותה, אתם שואלים? כי אני נוטה לזרוק דברים במהירות מסחררת כדי שלא יהיה לי בלגן, זה למה.

על כל פנים, לעסק:



(1) מגפונים של המלך מקווין הגדול. יש סייל: 260 ליש"ט.
(2) קדס עם גרסה ספורטיבית, שלטעמי מוזילה את הדוגמה ולא מצליחה ממש להמריא. 28$.
(3) אד הארדי עם מגפי גומי, שיני כלב וקעקוע מוכיחים שיש שילובים שנשמעים זוועה ודווקא יכולים להצליח, אם עושים אותם נכון. 84$ בסייל. אגב, מאוד ציער אותי שקסטרו לא ייצרו בליין מגפי הגומי החמוד שלהם גם זוג בדוגמה הזו. הייתי שמחה לתת מילה טובה למותג מקומי.
(4)גוון סטפאני היקרה במותג שלה LAMB ממשיכה לעבוד יפה ולמכור בזול (יחסית): 175$ בסייל עולות הפאמפס החינניות האלה.

מקווה שנהניתם, כיף לחזור ולכתוב ממש על נעליים,
אוהבת,
נ.

מיקרו-מיני סיכום עשור בגזרת הנעליים

הפוסט הזה הוא ננו-סיכום של העשור החולף, לפחות בכל מה שנוגע לנעליים. קטונתי מכדי ליצור סיכום מלא ומקיף, מה גם שאני בטוחה שהעיתונים יוצפו בסיכומים על גבי סיכומים. אני תורמת רק קצת שמן למדורה, ננו-פך.

חומרים ושיטות עיבוד: פתאום צצו נעליים מחומרים שעד אז אף אחד לא חלם לייצר מהם נעליים. לחשודים המיידיים (עור פרה וחזיר, דמוי עור, בד) הצטרפו נעלי הפלסטיק של מליסה, נעלי הלא-גומי-ולא-שום-דבר-שאתם-מכירים של קרוקס ומגפי הפרווה ועור הכבשים של ה-UGGs. לכל השמות האלה יש עוד דבר במשותף: עיצוב ראשוני סופר-מזוהה ומוכר, שאחר כך הם ניסו נואשות להיפטר ממנו כדי להישאר בעניינים. חלק הצליחו יותר, אחרים פחות.



צמיחתם של מעצבי-על לנעליים: אם בעשור החולף אפשר היה לדבר על בתי האופנה הגדולים והעומדים בראשם (שבהמשך התאגדו, קנו אחד את השני והצטרפו לתאגידי ענק), העשור האחרון הביא לצמיחה של דור מעצבים שמתמחים ומתמקצעים בנעליים, והם נחשבים לא פחות ממעצבי האופנה הגדולים. במילים אחרות, לובוטין, זאנוטי, בריאן אטווד, רופרט סנדרסון וחבריהם הם רוק סטארז לא פחות ממה שהיו בזמנם לאגרפלד, גוטייה וסן לורן. בואו נגיד שאת הראש של זאנוטי גזמתי מצילום שלו עם קייטי פרי, ג'ניפר לופז מזמרת לה על נעלי הלובוטין שלה (המעצב עצמו בתמונה מימין), ובריאן אטווד (הבחור באמצע) לא רק מחזיק בבוק אונליין, אפשר גם למצוא תמונות עתירות סלבס שהוא מקשט.



זה לא אומר שבתי האופנה הגדולים נעלמו ממפת הנעליים, אלא רק שהם מגייסים עכשיו מוחות ממש טובים לעיצוב ליין הנעליים שלהם. זאנוטי, למשל, חתום עם בלמיין.

צמיחתה של תעשיית החיקויים: ככל שמעצבי הנעליים מליגה א' גדלו והתפתחו (ולא שכחו לתמחר את הנעליים במאות דולרים), כך צמחה במזרח הרחוק תעשייה שמייצרת חיקויים אחד לאחד של דגמי המעצבים. מעבר לזה, גם הרשתות העממיות שצצו בכל פינה (ניין ווסט, אלדו, סטיב מאדן, טופשופ וידידיהם), שואבות כל כך הרבה השראה מנעלי המעצבים האלה, שלפעמים זה נגמר בתביעה, רק תשאלו את אלכסנדר מקווין, שהתעורר יום אחד והלך לתבוע את סטיב מאדן.

מש"ל

בזמן האחרון יש אינפלציה בכמות כתבות האופנה שתכליתן לעורר סערה בכוס תה. זה התחיל בכתבת שהתלוננה, במאמר דעה נוקב, שבלוגריות האופנה הישראליות לא שוות כלום בהיותן נטולות ידע מעמיק, והמשיך בכתבת שהתלוננה שהישראלים מתלבשים מכוער. נדמה לי שזו היתה אפילו אותה כתבת, שככל הנראה עובדת עכשיו על סמל מסחרי משלה - עיתונות התלונה. עיתונות שבה כל מה שאת צריכה זו קצת מרירות, מקלדת ובמה חופשית בעיתון, שככל הנראה סובל ממצוקת תכנים.
המכנה המשותף לפסבדו-כתבות האלה הוא אחד: לכי תוכיחי. תוכיחי שאת בלוגרית מחמד. תוכיחי שאת מתלבשת טובה. למי להוכיח, מי החליט שצריך, מי השופט ומה הקריטריונים - כל אלה הם פרטים שעמימותם נשמרת בקפידה במרתפי המערכת, לצד שמה המלא של א' מבית הנשיא (אחת מהן). כתבת יקרה, תוכיחי לי את שאת מבינה באופנה - תחום שעליו את מקבלת משכורת, אגב, בניגוד לי - באמצעות כתיבת מאמרי דעה נוקבים שינתחו את הקולקציה האחרונה של בית אופנה לבחירתך. בואי אעלה את ההימור: תצטלמי גם, כדי שנראה כמה טוב את מתלבשת. אני, מבחינתי, אעשה מהלך לוגי מבריק ואוכיח לך שאת יורה לעצמך ברגל, כי אם הישראלים מתלבשים מכוער, כטענתך, מה הפלא שגם הבלוגים המקומיים מחורבנים, כטענתך, מש"ל.

כל ההקדמה הארוכה הזו נועדה, חוץ מלהוצאת קיטור שמחכה להשתחרר כבר הרבה זמן, לשפוך את מררתי על קולקציית נעלי החורף של מותג הג'ינסים טרו רליג'ן, שמה שמיוחד בו, לפי מיטב הבנתי, הוא העובדה שג'יזל היא הפרזנטורית שלו. בניגוד להיצע של טרו רליג'ן בארה"ב, שמאופיין בקווים פחות או יותר נקיים, לארץ יובא מקבץ טרנדים אקלקטי ותמוה: ניטים, פרוות, טרנד אופנועים, גוונים מטאליים וכן הלאה וכן הלאה.



בחלק העליון (החום), היצע הקולקציה בחנות המקוונת של טרו רליג'ן.
בחלק התחתון, הקולקציה שיובאה לארץ (צילום: יח"צ). המחירים: 500-1,900 ש"ח (למגפיים). לשם השוואה, באתר מגפיים עולים 180$, קצת יותר משליש ממחירם בארץ.

קשה לי אפילו לחשוב על פסקת סיום לפוסט הזה. אזהרה? אמירה שכשהסחורה שמגיעה לארץ כל כך מוכת טרנדים (ומתומחרת מעל מחיר המקור), מה הפלא שהישראלים מתקשים למצוא בהם את הידיים והרגליים? מה שבטוח, יבואני טרו רליג'ן לא המציאו את האובר-פרייסינג ודלקת הטרנדים, הם רק הסימפטום.

הנרגנת: עניבות של רנואר מן

אני חייבת לחלוק איתכם את הדברים האלה, אין שום אפשרות אחרת. התאפקתי, בחיי שהתאפקתי עד עכשיו. הייתי ילדה טובה ומחקתי את המיילים בלי להעלות פוסטים, אבל כבר ממש מדגדג לי באצבעות.
קוראים אהובים, אני מגישה: קומוניקטים והודעות לעיתונות vs. האמת בתמונות.

ההודעה: רשת האופנה רנואר מן מציגה: מיני קולקציית עניבות עם קריצה הומוריסטית לעולם הפרחים. העניבות במיני קולקציית הפרחים מעוצבות באופן מיוחד ובעלות הצהרה אופנתית והומוריסטית. הדפסי הפרחים השונים מתאפיינים במגוון רחב של פרחים ובצבעוניות עליזה של ורודים, ירוקים וסגולים, וייחודן בא לידי ביטוי במקוריותן ובכך שהן יכולות לשדרג כל מראה ולהעניק לו את הטאץ' הסופי. בכדי ליצור מראה יומיומי עדכני ולא עמוס מדי, ממליצה הרשת לשלב את העניבות עם ג'ינס משופשף, חולצה מכופתרת לבנה או לחילופין חולצה מכופתרת בגוונים השונים של העניבות.

המציאות:



סבא שלי הביא מלטביה בשנת 1973 עניבות עם אמירה יותר הומוריסטית (הוא גם הביא את סבתא שלי לשדרוג ההופעה). שמעתי גם תלונות מכיוון האמבטיה, וגיליתי שהמארז של קרבטרי ואוולין דורש שיחזירו לו את הפרחים ששפכו ביד קלה ובזרוע נטויה על עניבה.
מי שימצא את ההומור והשדרוג יקבל נקודה ומנוי חינם לבלוג.
תודה לשרונה שחיפשה את ההומור איתי.
תודה לדאפי דאק, האב הרוחני שלי ושל סדרת הפוסטים הזו, ושיהיה לכולנו בוקר נהדר :)

מטרה נעלה

זו השנה השביעית שייערך בזאר מעצבים כתרומה למרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית בת"א. כדי לחסוך את הנאום הקבוע בדבר חשיבות התרומה למטרות חברתיות, בואו נדבר במספרים:
7,800 מקרי תקיפה מינית חדשים דווחו במהלך 2008.
אלה הצטרפו ל-37,500 מקרים שמרכזי הסיוע כבר טיפלו בהם.
שני שליש מהפניות הגיעו מנערים ונערות מתחת לגיל 18.
1,400 מתוכם היו מקרי גילוי עריות.
יותר מ-70% מהפוגעים הם מעסיקים או בעלי מרות אחרים.
רק שליש מהפונים למרכזי הסיוע התלוננו במשטרה.



אלה נתונים חלקיים על החברה שבה אנחנו חיים. בואו לעזור. כל הפרטים בצד שמאל.

בא לי בא לי בא לי

יש לי בעיה קשה עם הקולקציה עטורת האבנים הוולגריות של דולצ'ה וגבאנה. ברובה היא מאופיינת בטעם רע ובתחושה שנגה ניסחה יפה, שילד בן חמש השתולל פה עם אקדח דבק חם. אז מה יש לי עם משקפי השמש האלה? לא ברור, אבל הם ממש חמודים. ליתר ביטחון מיקמתי מלמעלה את הגרסה האדומה-סגולה המכוערת להחריד שלהם, כדי שנזכור ולא נשכח שמדובר ביציאה חיננית נדירה בקולקציה מדפרסת בעיקרה. המחיר מדפרס גם כן: 5,310 ש"ח, באופטיקנה, אופטיק דורון ואופטיקה זיגי שאול. לא, לא עוזר לי כלל שהיחצ"ן ששלח את הקומוניקאט (ואגב, גיחך עמוקות כששאלתי בחוצפה אם אפשר לקבל כזה להתנסות שבסופה אשכח להחזיר אותם), כתב שמדובר בקולקציה "מוגבלת ויוקרתית במראה גלאם מעוטרת אבני סברובסקי". לא מעניין וגם לא ממש פיצוי על תג המחיר המופרך. קרדיט צילום: אבי ולדמן.

דברים יפים לפתוח איתם בוקר של יום הולדת

היום אני חוגגת את יום הולדתי (בצינון גדול ובערימות של טישו ונורופן, אבל חוגגת). במקום להעיק בניתוח טרחני של השנה שחלפה, ציפיותיי המייגעות לעתיד או הפקת לקחים מיותרת משנה של טעויות, אצבעות שבורות ומרפקים נקועים, נראה לי שעדיף להאיר את היום עם דברים יפים, אהובים, כאלה שיכולים לעשות טוב אפילו במחיר קטן. הדוגמאות כאן לא מייצגות כלום חוץ משרבוט נקודתי של מחשבה, לכן גם אין הפניות לאתרים.



נתחיל בקרמבו ונתקדם כלפי מטה. קרמבו זו הדרך הכי טובה לחגוג, במיוחד בטעם בננה. אם אין קרמבו בננה, גם קרמבו מוקה הולך.
מועדון קרב הוא הסרט שאני הכי אוהבת לראות על מסך ענק. ברגע שיחזור להקרנות בסינמטק, אפנק את עצמי בהקרנה, שבכל פעם מצליחה להפתיע ולרגש אותי, גם כשאני כבר מדקלמת את הטקסטים בעל פה. וד"ש לטיילר דרדן.
ורדים צהובים: החביבים עליי. אני לא אוהבת לקבל פרחים, אבל אם חייבים כמו אצל הרבה מיוצאי ברה"מ לשעבר, עדיף שאלה יהיו ורדים צהובים או כתומים. נחמד יותר.
מחממי אזניים פרוותיים שלא באמת צריך, נכון? אבל הם חמודים.
אוקספורדס צצו בכל פינה בזמן האחרון, אבל כאלה, בשלושה צבעים מאותה משפחה ועל עקב?
כפפות בלי אצבעות אבל עם פאייטים. נדמה לי שראיתי בהאנגר, ובאמת אין לי.
גרביים עם נקודות. אלה שבתמונה הם מטופשופ, אבל כל חברה תרצה אותי, העיקר שיש נקודות. רצוי אדומות.
ממש בא לי על כובע סרוג לבן. אני לא מתאמצת לחפש כי הדברים הכי טובים מגיעים ככה במקרה, אבל אם ייקרה בדרכי, אין שום ספק שאשקול ברצינות לרכוש. כמה רע יכול להיות כובע סרוג שאפשר למשוך אחורה או לחבוש על הצד.
מאז שהכנתי כזו בבית, מאוד הייתי רוצה להכין שוב מנה טובה של פסטה עם אפונה ודברים טעימים. היא כרוכה בקצת טרחה כשהאפונה טרייה, אבל ההמתנה משתלמת כי זה פשוט טעים.
צמיד פנינים וזהב, כי אני אוהבת פנינים, בעיקר ורודות.
עוד שעון, פשוט אבל עם טוויסט. אין לי הרבה שעונים, ושעון שחור יכול להיות נחמד.
אוקיי, זה אלכסנדר מקווין, אבל אני די בטוחה שאפילו לאמא שלי יש צעיף בדוגמת פפיטה שהיא הביאה כשעלתה לארץ. בהזדמנות צריכה לבקר אצלה, כשאבריא.

וכמובן, לדבר היפה מכל: הציור הנפלא של וויליאם טרנר, הסערה. אני אוהבת את משיחות המכחול הדרמטיות ואת העובדה שמספיק קו אחד כדי לייצג תורן וספינה שלמה טובעת, נטרפת, מאותתת מצוקה. אני יכולה לבהות שעות בציור הזה, יש בו כל כך הרבה תנועה.

שיהיה יום הולדת שמח!

בא לי בא לי בא לי

עגילים מתוקים להפליא משובצים אבני אודם נאות, עליהם חתומה Carolina Bucci. אמנם המחיר מעט פחות צנוע, 2,755 ליש"ט, אבל במחיר מעט פחות מופקע הם שווים את ההשקעה ביג טיים.

בעקבות האחים בלוז

האחים בלוז הוא אחד הסרטים החביבים עליי (ויותר מזה: אחד הפסקולים הטובים ביותר שאני מכירה, לצד הפסקול של תפוס את שורטי ושליחות קטלנית 2). בקיצור, אחרי שצפיתי בסרט ההמשך האחים בלוז 2000, שלא היה גרוע כפי שהביקורות רמזו אבל לא הגיע כלל לקרסולי המקור, נזכרתי בחליפות הבלוזיות ובמשקפי השמש שעשו קאמבק עם הריי באן וייפרר, ותהיתי איך תיראה גרסה הנשית של אלווד. אין ספק שהיא תהיה קשקשנית ובעלת ידע אינסופי כמוהו, חנוטה בחליפה שחורה עם עניבה וחולצה לבנה, בערך כך:



בקצרה: ז'קט של מארק ג'ייקובס, 1,030 אירו. חולצה לבנה מכופתרת של ג'ון לואיס, 32 ליש"ט. מכנסיים שחורים ויקרים של DSquared2, שאפשר להשיג בהרבה פחות מ-284 ליש"ט, ועניבה שחורה.
הנעליים:
(1) בלוזיות עם טוויסט: פיפ טואוז שחורות מנוטנטות של בריאן אטווד, 1,485$.
(2) קלאסיות ומשלימות: פאמפס לבנות עם עיטורים שחורים של מארני, 710$.
(3) משדרגות אך בלתי בלוזיות בעליל: הירוקות של Poetic Licence, שמחירן 133$.
(4) הטרנדיות: מנומרות של לובוטין, 815 ליש"ט.
(5) קשוחות: כפכפים סגורי-חרטום של YSL. שבו לפני המחיר: 460 ליש"ט. אני כמעט בטוחה שיש כאלה לכל מותג עממי במחיר הרבה יותר נינוח.
(6) חורפיות ושרמנטיות: מגפוני-מומיה של ג'יבנשי ב-995$.

וסתם כי אני אוהבת אותו, קבלו את אלווד (התמונה מכאן):

בא לי בא לי בא לי

טוב, זו כבר יצירת אמנות ולא רק תכשיט. עגילי ספינה מדוקדקים בעיצוב Diego Percossi Papi. אחרי שהתעלפתי מהעיצוב המרהיב ומהדיוק האנאלי בפרטים התקופתיים, או לפחות היומרה לדיוק כזה, התברר שזה הזוג האחרון שנשאר במלאי של Luisaviaroma ומחירו 1,042 אירו, שזה קצת מחוץ לתקציב שלי. מה חבל, שווים כל גרוש.

קצת צבע על הבוקר

נורא מדכא בחוץ. הכל אפור, וגשם ואיכס. הכי בא לי עכשיו לנעול זוג נעליים צבעוני וללכת לעבודה. מכיוון שאין לי כאלה, אסתפק בנעלי הספורט הכתומות הזרחניות שלי ובכמה נעליים פחות קודרות מצד מעצבים שחשבו שיהיה נחמד לראות קצת כתמי צבע בחורף הזה.



(1) לובוטין מציג: מעבר חצייה צבעוני. 595$.
(2) DSQUARED2 מתעקשים על מגפון צבעוני באווירה ספורטיבית. 1,115$.
(3) אסוס משעשעים עם פלטפורמה צבעונית של Carvela ב-120 ליש"ט.
(4) ניין ווסט חותמים את הרביעיה עם פאמפס פרחוניות וכה-חינניות. 79$.

בחזרה לעבודה :)
אוהבת,
נ.

בא לי בא לי בא לי

אין הרבה מה להגיד על הטבעת הזו, חוץ מזה שהשם שתמורתו תיפרדו מ-16,785 ליש"ט (דייייייייייי!) הוא Sevan Bicakci. אה, והיא מהממת גם.

בא לי בא לי בא לי

זה הנינט של התיקים: מאמי בכל קנה מידה, שמתעקש להעמיד פנים כאילו הוא מאובזר בקוליות יוצאת דופן. Reiss, שחתומים על הבובל'ה, מתמחרים בצניעות יחסית: 169 ליש"ט.

לאהוב או לשנוא?

נעליים שמפוסלת בהן צדודית של אישה תכולת עין (שפתיים אדומות כלולות). מפגן של טעם רע באדיבות החברים דולצ'ה וגבאנה, ב-598 אירו.

בא לי בא לי בא לי

והיום: קלאץ' אדום, מסעיר ומנוטנט של לובוטין שעולה 998 אירו. השוס האמיתי הוא שהסוגר הוא בצורת נעלי עקב, 'סתכלו 'סתכלו. זה פוצקי שאין מילים פשוט.

המלצות ותגליות לשארית החג

לפעמים גם מדברים גרועים יכול לצאת משהו טוב. אחד הדברים הטובים שיצאו לי מהחופש שנכפה עליי ביומיים האחרונים היא היכולת לטייל קצת ולא להחמיץ את ההנאות הקטנות האלה, שבדרך כלל אם כבר הגעתי אליהן, הייתי עם הלשון בחוץ אחרי שדהרתי כמו נינג'ה בכבישים תוך נביחת הנחיות לתוך הטלפון לשארית יום העבודה. פתאום צצו להם כמה ימים ממש חגיגיים, ולא רק מפני שחנוכה עכשיו, שבהם הזדמן לי לגלות אושר חדש. וזה התחיל אתמול בפגישה שנקבעה לי מראש עם לי, שהזמינה אותי לתערוכת חנוכיות בגלריית טיטאן בת"א.

לי בחורה מסודרת, ולכן עשתה שיעורי בית וגילתה שבסביבה יש חנות שסברנו בטעות שהיא חנות העודפים של הוניגמן. הרשו לי לתקן את עצמנו: לא עודפים כי אם הוניגמן סוג ב', והמציאות מטורפות פשוט. בצד בגדים שהם סוג ב' "אמיתי" (חורים, קרעים, טעויות בתפירה ושאר מרעין בישין), היו שם אינספור פריטים שהיו סתם מקומטים ומאובקים (ומסריחים, כל החנות הסריחה נוראות במה שאמא שלי היתה מכנה "ריח של סטוקים", נו, שוין). המחירים אבסורדיים: מעשרה שקלים לפריטי בייסיק ועד עשרים שקלים למכנסיים וסריגים. בשטר בודד של מאה שקלים נרכשו אינספור חולצות אימון, שתי גופיות חגיגיות יחסית וסריג למר פולני.

מכיוון שלא מצאנו בית קפה גררנו רגליים בחזרה לגלריה טיטאן, לאירוע פתיחת תערוכת החנוכיות של תלמידי סטודיו קוביה. בניגוד לשלל תערוכות "בוגרי", שמאופיינות בדרך כלל באנשים שזוממים על קריירה בתחום הנבחר, הפעם אנשים לקחו את הקורס (בעיצוב מוצר) בשביל הנפש. אהבתי במיוחד את "רול חנוכה", ערכה שמעוצבת כנרתיק איפור ובה חנוכיה מתקפלת, נרות ומטבעות שוקולד (שוס!) ואת "תנו לחנות", חנוכיה שעוצבה כמדרכה צבועה בכחול-לבן ואובזרה במודל קטן של אופניים. היתה גם חנוכיית נעליים!
הרעיונות היו מטורפים ומה שבמיוחד הרשים את הקטנים שבחבורה: שולחן לא קטן שכוסה כולו במטבעות שוקולד! כמה חינני! לא התאפקתי ובכל פעם סיפחתי לעצמי עוד ועוד מטבעות, לטובת האחיינים. המטבעות שרדו עשר דקות בדיוק מרגע שהם ראו את כל העושר ועד הבכי הצפוי "אבל למה, למה נגמר?".


משמאל: חנוכיית "עמידת נר" (הקנים הם דמויות של אנשים בעמידת נר), חנוכיית נעליים וחנוכיית "תנו לחנות". למטה שתי תמונות של שולחן מטבעות השוקולד ההורס.

התערוכה תתקיים במהלך חול המועד בגלריית טיטאן, אלפסי 15 ת"א. מאוד מתאים גם כבילוי עם הילדים (קינוח: פלאפל ג'ינה בהמשך רחוב שלבים) וגם למי שכבר המון זמן לא היה בגלריה ורוצה להיזכר כמה זה נחמד.

את היום פתחנו במילוי מחויבות משפחתית מעיקה, ואחריה ניצלנו הזמנה להקרנה של הסרט הישראלי החדש 7 דקות בגן עדן, שייצא להקרנות מסחריות בסוף החודש. בקצרה, הסרט עוסק באישה צעירה שנפצעה קשה בפיגוע באוטובוס, בו גם איבדה את בן זוגה. הסרט עוקב אחר המסע שלה לגילוי האמת, למצוא הגיון בשיגעון ולהבין מי היה הפראמדיק שהציל את חייה ומדוע התעקש להחיותה במשך שבע דקות תמימות ולא הרים ידיים. ריימונד אמסלם בתפקיד הראשי היתה ממסמרת.

אחר כך חזרנו למחויבויות המשפחתיות, והנה בחצי הדרך הביתה, עת עברנו באזור התעשייה של חולון גיליתי להפתעתי סניף של מתוקה! אז אם אתם עוברים באזור, תנו קפיצה לרחוב הבנאי והצטיידו לכם בבראוניז שקדים או בסופגניות חלבה (אמנם במרקם מעט קפיצי אבל עם מלית נדיבה ומחיר כמעט-סביר של 5.5 ש"ח ליחידה).

בא לי בא לי בא לי

יצירת המופת הכתומה הזו היא שעון עסיסי של ODM. הקטע האמיתי פה הוא בלוח המחוגים, כלומר בהעדרו. בונבון. 100$.

העולם השטוח

יעל דן מקדמת כבר תקופה ארוכה את היום ללא עקבים, שחל היום. כדי לקדם את האג'נדה הבריאותית החשובה החלטתי שיהיה נאה מאוד לספק מקבץ של נעליים שטוחות ונאוות שתספקנה תחליף ראוי לגרסאות העקבים שלהן. מה רבה היתה תדהמתי, אם כן, כשגיליתי שלמעט שניים וחצי דגמי פלאטס צבעוניות, כל השטוחות החורפיות שחורות משחור. הממצאים העגומים, לפניכן:



(1) פלאטס חינניות מבית H&M, שבקרוב יכבדו אותנו בנוכחותם. לדעתי הן נעלי בית למרות שבאתר לא מודים בכך בפה מלא. 7 אירו.
(2) Proenza Schouler סובלים עדיין משפעת ניטים ואופנוע-מאניה. תמורת 1,055$ אפשר היה לצפות לקצת יותר מקוריות.
(3) אלכסנדר וונג עם אוקספורדס. נו, לא מועיל, לא מזיק, לא נורא, לא מרהיב. 345 אירו.
(4) מגפוני קומבאט (יעני, כמו בצבא רק עולה מהון כסף) מבית Opening Ceremony. חמודים חמודים. 240 אירו.

ובנימה אישית ואופטימית זו אני מאחלת לכולנו יום נטול עקבים, חופשי מכאבי גב ונקי מנעליים לוחצות.

אוהבת,
נ.

בא לי בא לי בא לי

צמיד מגודל ומנצנץ של קנת' ג'יין ליין במה שאמור להיות דוגמה יעני-מנומרת. 625$, בייבי.

בא לי בא לי בא לי

גבירותיי ורבותיי: שפם. כמה פשוט, ככה גאוני. סיכת בגד בצורת שפם בעיצובה של Melissa Beal. המחיר לא יגרום לאף אחד לדפיקות לב מיותרות: 30$ אוסטרלי, שהם בערך 104 ש"ח (תודה למיראל). גברת ביל, יש לך מעריצה בארץ חמדת אבות.

בא לי בא לי בא לי

צמיד שחור בעבודת יד של Alexis Bittar. מעבר לזה שמדובר במינימליזם נהדר פשוט, חלק מה"מסמרים" הם למעשה עוגנים קטנים ומתוקים, וזה כבר שווה לי 450$. פשוט מתוק.

החלפת בגדים? דה! מסיבה? אה

אחרי שלא מכבר דיווחתי על הרעיון הנחמד של מסיבת החלפת בגדים, ואחרי אינספור פעמים שגלגלתי את הרעיון עם שרונה, נפלה ההחלטה ללכת. זה לא היה קל, כי יהודים חשדנים אנחנו, ומיד חשנו שבוודאי תהיה שם סמרטוטיאדה רצינית, שבה ינוחו זה בצד זו תיק פרום וחולצה שכובסה לה יחדיו. על כל פנים, בסוף החלטנו שיש לנו עשרים שקלים עודפים בארנק וקנינו כרטיס כניסה. בניגוד לי, שממילא ארון הבגדים היהודי שלי מונה כמה חולצות ושני זוגות מכנסיים, מה שלא השאיר לי מבחר עשיר של בגדים מיותרים, שרונה בחורה נורמלית והגיעה ושקית גדושה בידה. גם נילי ואודליה הגיעו עם שקיות נורמליות.

התקווה החלה לפעם כבר בדרך מהחניון, עת ראינו לא מעט בחורות חוזרות לרכביהן ובידיהן שקיות ענק גדושות להתפקע. בשלב מסוים עצרנו מישהי ושאלנו בחוסר אמון קל אם זה שווה. כן, היא אמרה בפשטות. ממש שווה. נו, הגענו.

שומרי הסף היו ילדים חמודים, קנינו כרטיסים ונכנסנו. לא ממש בדקו אם יש לנו שקיות בגדים (למעט שרונה, שהשקית שבידיה נלקחה בידי אחת ממפעילות האירוע ותוכנה פשוט הושלך על אחד השולחנות), אבל הגענו והתחלנו לנבור. ובכן, כצפוי, 80% היו אכן בגדים בלתי ראויים בעליל. היו שם מכל וכל: חולצות מודפסות לזכר אדם שנפטר, בגדים מוכתמים וקרועים, בגדי ילדים, חולצות צווארון מיוזעות, בגדים בניחוח ניקוטין, בגדים מוכי עש ועובש וסתם סמרטוטים מעפנים. אפילו מצאתי מוצג מוזיאוני/ארכיוני: גופיה של טופר. בחיי. משנות ה-80 המוקדמות, לדעתי. ערימת הנעליים הזכירה תמונות מתקופת השואה, אין דרך קלה לומר את זה.
מפעילות האירוע עבדו קשה בניסיון לקפל את הברדק, אבל הברדק המשיך לחגוג. בשלב מסוים התגלה דפוס: מי שמצאה משהו מוצלח שלא התאים לה, מיהרה להציע אותו לאלה שעמדו לידה. כך נפלו לידיי זוג מכנסי קום איל פו עם התווית וג'ינס של טומי הילפיגר במצב מצוין, באדיבות הבלונדינית שעמדה לידי. חייבים לציין שבמתחם, שרק כמה ימים קודם לכן אירח את המכירה של אלקליל שבה נשים דרכו אחת על השנייה וכמעט רצחו זו את זו עבור ליפסטיק, שררה אווירה שיתופית לעילא. ומוזיקה טובה. ושולחן עם בייגלה וקרקרים ומשהו אלכוהולי.

בזכות שרונה קיבלתי סיכת דש חדשה וחמודה, אחרי שהתלוננתי באיזה פורום שלא הצלחתי להשיג כאלה. בזכות נילי יצאתי עם שמלה שחורה קטנה של גולף. בזכות אודליה קיבלתי זוג מכנסיים חדשים למדי של טופשופ שפשוט הונחו בערימת הבלגן. אני לא יודעת אם הייתי מועילה לכולן באותה מידה, ואודליה באמת לא הצליחה למצוא דבר שמצא חן בעיניה. האקססוריז והתיקים, אגב, היו מחרידים. אני יכולה להעיד ששקלתי להביא איתי שרשראות של מיכל נגרין במצב מצוין שסר חינן בעיניי ובסוף החלטתי לתת אותן לאנשים שאני אוהבת ולא לזרוק, כך שאני מניחה שאותו הלך מחשבה פקד את כל משתתפות האירוע.

המציאות שלקחתי איתי: ארבעה זוגות מכנסיים (כולל הג'ינס המפורסם), שמלה שחורה, סיכת דש וגופיה של גרטרוד. האם היה שווה את המאמץ? בהחלט, ועכשיו רק נשאר לכבס.

חג שמח!

בא לי בא לי בא לי

אהמ, במסגרת הטבעות המדהימות הנה טבעת כסף ויהלומים בצורת בול עץ בעיצוב Daphna Simon. 340$, שדווקא הייתי משלמת בכיף.

בא לי בא לי בא לי

משקפי השמש הכי טפשיים בעולם באדיבות ריהאנה וחיבתה לדברים שנראים דוקרניים. אני סוחבת קראש על קוצים עוד מימיי כבעלת תיק ספייק נועזת וחסרת מעצורים (כלומר, חננה מעופשת שמנסה לעצבן את ההורים שלה), כך שמשקפיים כאלה מתאימים לי כמו כפפה לעפעף. מזל שאין שום סיכוי להחליף להם את העדשות במשהו מספרי, אחרת היתה פה דילמה רצינית: 600$ על משקפיים - או חשבון חשמל לשנה הקרובה. מעניין מה נחוץ יותר.

בא לי בא לי בא לי

זו מה שמכונה Statement ring: צבעים עזים וגודל שקשה להתעלם ממנו. טבעת עם אבן אמטיסט של Asha, 395$. לא רע בכלל, תודו, לא רע בכלל.

בא לי בא לי בא לי

ארנק לכסף קטן. חשוב? לא כל כך. צריך? לפעמים. ב-195$ הארנקון הזה של ג'ודית לייבר יעלה כנראה יותר מכל סכומי הכסף הקטן שאי פעם יהיו לי, אבל הוא מה זה חמודמוד.

חוויותיי מאלקליל

סוף סוף שמעתי על המכירה השנתית שבה מוכרים במחירי כסאח (באמת! בחיי!) מוצרי קליניק, אסתי לאודר ומאק (ואם שכחתי מישהו, אז סליחה). לא שאני באמת צריכה משהו, או משתמשת באחד המותגים האלה, אבל נורית אמרה שהיא מגיעה לת"א מחיפה, אז שלא נלך?

ובכן, תור. ענק. לא בקופה, ב-כ-נ-י-ס-ה. עומדות לפחות 20 נשים בגשם שוטף, חלקן עם מטריות וחלקן כבר בחצי הדרך להיות קרחונים. בפנים - דיילות וקונות באווירה נעימה. די מרווח שם, אבל לא מכניסים אותנו כי (כצפוי) יש פקק בקופות והם לא יצליחו למכור לנו ממילא. הגברת שמאחורינו יוצאת מדעתה ומתחילה לדפוק על חלונות הזכוכית של המתחם. העצבנות שלה עוזרת - אחרי רבע שעה שקפאנו בחוץ הורשינו להיכנס. אין מה לדבר על הגעה לאזור הקופות - יש שם 1,500 נשים על שתי קופאיות וכל אחת קונה בכמה אלפי שקלים, שיחזיק לה עד לשנה הבאה.



נכנסנו, עשינו סיבוב. המחירים היו באמת מאוד אטרקטיביים. את לא מספיקה להסתכל על מוצר, וכבר הדיילת מלבישה לך שקית עם המוצר על היד. את לא מספיקה להריח בושם וכבר צצה מאי שם דיילת אחרת ומסבירה לך שזה נורא כדאי. עוד מבט לכיוון הקופות ואנחנו יוצאות בידיים ריקות. נורית עושה את המתמטיקה שאם שעת עבודה שווה בערך 50 שקלים ואנחנו נעמוד בתור ארבע שעות, ממילא נשלם את המחיר המלא.

שורה תחתונה: כדאי, זול, נהדר, אבל רק לבעלות עצם שופינג גדולה, הרבה זמן פנוי וקיבה חזקה.

בא לי בא לי בא לי

זה שעון! זו שרשרת! זה ינשוף! זה לא אלרגי לקריפטונייט. וזה של פרד פלר ועולה רק 28$! כיף.

בא לי בא לי בא לי

לא לחלוטין מה יש בשרשרת הזו של YSL שעושה לי את זה. כל מה שיש פה הוא לא נכון: הלוגואים המוגזמים (שלושה!), שאר התליונים הקיטשיים והבנאליים, השרשר הקצר מדי, תג המחיר המופרך (1,225$!). אבל אני בכל זאת אוהבת אותה, גם אם אין מצב שתתפסו אותי אפילו נקברת איתה.

בא לי בא לי בא לי

שרשרת גדלדלה וחביבה של רוברטו קוואלי. עכשיו בסייל, 538$. לא נורא, דווקא.

תגליות (אתרי אינטרנט שאפשר להזמין מהם): Paparazzi

סדרת פוסטים מתוך הרעיון שיש כל מיני אוצרות שאנחנו לא מכירים - מהארץ ומחו"ל. כמה פעמים אמרתם לעצמכם (ובעיקר לעצמכן): "חבל שאני לא בניו יורק, הייתי הורגת בשביל הסבון של פילוסופי" או "אוף עם הבוטס האלה שלא עושים משלוחה לארץ של מוצרי נאמבר סבן המיתולוגיים". ולא רק קוסמטיקה: גם בגדים, אקססוריז שווים ונעליים - יש הרבה דברים שאפשר למצוא ברשת. בכל פוסט אתר אחר, עם כתובת ומפרט של מי הם ומה הם עושים. מקווה שתיהנו!



Paparazzi
מה זה? חנות האונליין של בוטיק הקאלצ'ים הלונדוני פפראצי.
מה יש שם? קלאצ'ים. תיקי קאלץ' בשתי סדרות: סדרה שעוצבה מעיתונים (אפשר לראות כאן את אחד הדגמים) וסדרה שעוצבה בבדים מודפסים. יחסית למבחר הקלאצ'ים מסדרת העיתונים שאפשר לראות במקומות אחרים ברשת, המבחר באתר די מצומצם.
תנאי תשלום: פייפאל או המחאה בבנק הדואר (Money order).
תמחור: כל הקאלצ'ים כרגע ב-40 ליש"ט, נמוך יותר ממחירי הקלאצ'ים של פפראצי באתרים אחרים ואפילו באיביי.
גובה דמי המשלוח: 4 ליש"ט.
נגישות במייל: די טובה. יומיים עד למענה במייל.
זמן אספקה: כשבוע.

בא לי בא לי בא לי

את הגחמה לתיק המהמם הזה אני חייבת ללובה, שאמרה פה בתגובות רק לפני כמה ימים "ב-Asos קלאץ' דומה שאפילו ישאיר לך עודף מ-450$". נו, אני בלוגרית חוקרת קשוחה. שלא אלך? שלא אבדוק? שלא אמצא את הקלאץ' המדהים להתעלף הזה שעולה רק 45 ליש"ט? למות כמה שהוא חמוד.

אוף טופיק: הארכת חופשת הלידה לנשים

אחרי שכל ארגוני הנשים התנפלו על ח"כ בן ארי ואכלו אותו בלי מלח בגלל האמירה האינפנטילית הבא: "נפל לי האסימון בתור אותו בעל משרד רואי חשבון, בעל משרד עורכי דין או כל משרד אחר. נפל לי האסימון. בפעם הבאה שתבוא אלי אשה ויבוא אלי גבר, אני מעדיף את חודש המילואים שלו, שאני יודע להתמודד עם זה, על פני החצי שנה, שהמערכת או קורסת בה או שאני מוצא מחליף טוב ממנה. עם כל הצער של הפרידה מן הילד, או שנביא מטפלת הביתה או שנשלח את הילד למעון, והיא תחזור למקום שהיא התחייבה לעבוד בו במסירות. מקום עבודה זה דבר שצריך גם אותו לכבד, ולא לזלזל בו". אגב, מדובר בהארכה על חשבון היולדת, כך שאני בכלל לא מבינה מה ההבדל לעומת המצב דהיום.

קודם כל, נאה מצד ח"כ בן ארי, שמועסק באחד הג'ובים הכי נוחים בישראל, לחנך אנשים שצריכים לעבוד תמורת כספם עד כמה מחייהם האישיים עליהם להקריב לצורך כך.
שנית, שלושה חודשים זו חופשה די קצרה. אני לא מדברת רק על הקשר אם-ילד שמתגבש בחודשים הראשונים לחיי התינוק. אני מדברת על פיזיולוגיה פשוטה: לא תמיד הגוף מספיק לחזור לעצמו. קשה מאוד לעבוד כשכואב לך. שלא לדבר על זה שכשמדובר בילד ראשון ולא לגמרי ברור ממה להילחץ וממה לא, דעתה של העובדת עשויה להיות מוסחת והעבודה תתבצע באיכות פחות טובה. אבל אלה באמת שטויות. הבעיה המרכזית היא הבאה.

ח"כ בן ארי בהבל פיו השווה בין שני ערכים חברתיים שאנחנו מקדשים בכל לב בחברה הישראלית ושאין ביניהם סתירה - מילואים וילודה. ח"כ בן ארי נותן לגיטימציה להתנהלות אטומה, מכוערת ונצלנית של שוק העבודה, שבמסגרתה זה "בסדר" להעדיף עובד שהצליח להתחמק ממילואים כי "מילואים זה לא כלכלי". לפי המשוואה הזו, הכי טוב להעסיק בנאדם שהתחמק ממילואים ואישה עקרה. למעשה ח"כ בן ארי מייצג את עולם העסקים האמורפי: נטול מדינה, נטול קשרים גאוגרפיים, נטול אנושיות, מוסר ומצפון. אני מבינה שנדמה לו שבעצם דבריו הוא מתח ביקורת נוקבת כנגד החוק. למען האמת, אני אפילו לא בטוחה כמה נשים יהיו מעוניינות בהארכה הזו. במדינות מפותחות הרבה יותר, שבהן חופשת הלידה היא שנה ובמימון הממשלה, נשים מתלוננות על ההפסקות הארוכות-מדי שפוגעות בקריירה שלהן. אבל מה שח"כ בן ארי עשה היה לבטא איזו התנהלות פסולה ואז לתת לנשים לרדוף אחריו לשם קבלת התנצלות. מה שאני מנסה לומר וכנראה לא עובר, הוא שאילו ח"כ בן ארי היה חושב לפני שהוא היה פותח את הפה ומנסח משפט פחות חד ערכי, אחד עם ביקורת מובנית בתוכו, מי שהיה נמצא במצב של התנצלות והוכחה הוא המגזר העסקי. נכון, רטוריקה של שינוי לא בהכרח מבשרת שינוי, אבל זה עדיף על המצב שנוצר, שבו ארגוני הנשים רודפים אחרי הגבר שיתנצל, ושוב חזרנו לנקודה שהריון זו בעיה של נשים וקידום נשים בשוק העבודה הוא לא חלק ממערך הערכים שבאג'נדה של ממשלת ישראל. יודעים מה? את המצב הזה מכירה כל תיכוניסטית רד-נקית אמריקאית שנכנסת להריון. הייתי בטוחה שאנחנו מתקדמים למקום טוב יותר.

בא לי בא לי בא לי

ספק ארנק-ספק קלאצ'ון מתוק ושעיר של Franchi. מסוג הדברים שהם כל כך חמודים שבא לך להתכרבל איתם. המחיר לא כזה סבבה, דווקא: 148$.

אני ב"כלכליסט" ודברים אחרים שעל סדר היום

כבוד נדיר נפל בחלקי: להיות הבלוגרית היחידה שהתראיינה לכתבה שפרסמו ב"כלכליסט" על שופינג חברתי ברשת, לצד שמות נחמדים כמו דריה שועלי, מייסדת סנס אוף פאשן, ומאניש צ'אנדרה, ממייסדי קאבודל. תשמעו, מחמאה. במיוחד כשהאדם שמילותיו חותמות את הכתבה הוא הנעלולה!



אתר קניות חדש לוולנטינו: מור דיווחה כאן שנפתח אתר חדש למעצב העל ולנטינו. השקעתי וקראתי את הכתבה, רק כדי לגלות שהאתר החדש מיועד לצעירים. אסתכן בלהישמע כמו אמא פולנייה מסוג מעצבן במיוחד ולומר: דעתי לא נוחה כלל מאתרים שמוכרים מוצרי יוקרה במאות ואלפי דולרים לקהל צעיר כל כך. הצעירים אמנם מתוחכמים הרבה יותר ממה שהם היו בימינו, אבל בדבר אחד צעירים נשארו צעירים: הם קונים הרבה יותר בקלות ממבוגרים. עדיין לא התפתחה אצלם מועקה כלכלית.ולכן להציע רכישה נגישה כל כך על חשבון כרטיס האשראי של ההורים ואפילו לא להסתיר את היותה מיועדת לבני נוער - מחריד בעיניי. מזל שפרנסי ולנטינו לא שואלים אותי.

מסיבת החלפת בגדים: יוזמה נאה של גרדרובה היא מסיבת החלפת בגדים ב-11/12. הרעיון: משלמים 20 ש"ח בכניסה, מגיעים עם שקית בגדים חביבה (גם תכשיטים ואקססוריז יהיו לעניין) - ויכולים לקחת כמה בגדים שרק רוצים, חינם אין כסף, מאחרים ואחרות שבאו לאותה מטרה ועם שקית משלהם/הן. בעיניי, רעיון נפלא ומבורך. ממש מתחשק לי להגיע.

בשמים לשעת לילה מאוחרת

אתמול לובה הזמינה אותי לאגאדיר לחגוג תלוש הנחה כלשהו שהיא קיבלה, ושהתגלה כדי מיותר תוך כדי ישיבה במסעדה. לובה רצתה לסגור איזו פינה, כיוון שהיא כבר אכלה בבלאק ובמוזס ונשאר לה רק לאכול באגאדיר כדי להשלים סט. אני באתי כדי לשבת עם לובה, כי ההזדמנויות שהיא נמצאת במרכז די נדירות והנסיעה האחרונה לאשדוד הותירה עליי חותם בל יימחה. כדרכה, לובה הפציעה בלבוש שלא מבייש את הפירמה (תוכלו לראות אותה למטה בתמונה ששדדתי לה מתוך הבלוג). מהלבוש שלי כבר למדנו להתעלם כי כרגיל הייתי במשרד והגעתי בבגדי העבודה.

על כל פנים, אחרי האוכל לובה הציעה שנלך לחגוג על מבצע ה-1+1 ברשת אפריל ונרכוש לנו לקים מאט של אורלי. הסכמתי בשמחה, הגם שכל ציפורניי נשברו לגמרי, שכן לראות את לובה קונה משהו בחברותא הוא אירוע קוסמי שמתרחש אחת לעשרת אלפים שנה. למרבה הצער, שני סניפים של הרשת סירבו לשתף איתנו פעולה ויצאנו בידיים ריקות ואפילו לא חצי תאוותנו בידנו. בסוף, אגב, מצאתי בקבוקון אחרון בסניף שליד העבודה שלי וקניתי לה בשמחה. עכשיו רק נשאר לפגוש אותה כדי להביא לה אותו.

מה שכן גיליתי באפריל היה את Elixir Noir, הבושם החדש של סטנדל (אני אוהבת להריח בשמים, לא ציינתי כבר?). הוא לא הריח מהבקבוק ממש לטעמי. למעשה, הוא הריח כמו בושם חדר מיטות קלאסי, מהסוג שוויויאן ווסטווד כה אוהבת להיות חתומה עליהם. לובה הגדירה אותו כבארי וייט של הבשמים, אבל בארי וייט כולו יומרה לעידון ורומנטיקה ופה לא היתה כזו כלל. בכל זאת נתתי צ'אנס (כי סטנדל לא מייצרים בשמים כבר שנים וחייבים לעודד אותם לחזור לעניין), והתזתי מעט על היד. מה שהתפתח שם היה ריח "אני המזרון הפלוגתי" פוגש את ניחוח "לא התקלחתי כבר שבועיים ובחרתי בבושם כדי למסך את הזוועה". כדי לעודד את עצמי מיהרתי לאזן את חוסר הנעימות עם היצמדות עיקשת לבקבוק הפראדה תפוזים החביב עליי כל כך, שנמצא בסופר פארם המקומי. אפילו לובה אהבה, אז שמחתי.

הבשורה הטובה? חסכתי את עלות הבושם. הרעה? גם אבריל לאבין הוציאה בושם (עם פרוקטור אנד גמבל). הבקבוק מעוצב בצורה יפהפיה, ורוד עם ניטים. חבל שהריח הוא בריטני-מתוק-סינתטי ולא קשור כלל לבקבוק המהמם.



השחור הוא החדש של סטנדל, הכתום - הפראדה תפוזים שאני אוהבת, הוורוד - הבושם היפה אך המאכזב של אבריל לאבין ולובה היא לובה עם משקפי שמש חדשים של טום פורד.

בא לי בא לי בא לי

אוקיי, מרוב התרגשות מהצמיד הזה של ולנטינו מיקמתי אותו בתמונה פה פעמיים, מה שרק מסביר עד כמה בדיוק הייתי שמחה לקום בבוקר ה-21/12 ולגלות שהוא לגמרי שלי. אז מה יש לנו כאן? צמיד של ולנטינו (חוזרת על עצמי? מי? אני? נו וויי!) שמחירו 825$. ודודה שלי היתה אומרת: קחי את התמונה לצורף שלי בחיפה, יעשה לך ב-500 שקל. חושבת על זה, אחול חושבת על זה.

בא לי בא לי בא לי

אוקיי, זו חתיכת ממתק מטורפת. שעון "מרגלים" של פנדי. מופתי פשוט. תראו איזה יופי. לא זול, 995$, אבל כל כך מתוק. שובר ת'לב.