מעשה שהיה

מעשה שהיה באמת, 3 מערכות. תרגמתי, לא שהשפה היתה מסובכת.

היי,
שמחתי מאוד לראות שאתרכם שולח לישראל.
שמחתי פחתה באופן משמעותי כשראיתי שעלות המשלוח היא 192 ש"ח (32 ליש"ט!). כלומר, אם רציתי להזמין שפתון שמחירו 7.72$, היה עליי להוסיף 52$ בגין המשלוח.
משמעות הדבר היא לא רק שאאלץ לשלם מכס, אלא הופכת את כל הרכישה לחסרת טעם. זה לא רציונלי לשלם על המשלוח פי שישה מאשר על המוצר עצמו. אפילו פי שניים זה מוגזם.
יתרה מזה, עלות המשלוח מעידה על כך שאינכם מתכוונים להציע אפשרות אמיתית של משלוח לישראל, אלא תיאורטית בלבד.

בברכה,
נעלולה

נעלולה יקרה,
תודה שיצרת קשר עם שירות הלקוחות של ---.com בנוגע לעלויות השילוח של מוצרים לישראל.
במענה להודעתך, אנו מצרים על כך שאת מוצאת את המחיר מופרז מכדי להזמין מאיתנו.
מחירי השילוח הבינ"ל מבוטחים ומחושבים בידי שותפנו לשילוח הבינ"ל ומתבססים על גורמים שונים, הכוללים את אופן השילוח (רגיל או מהיר), סוגים וכמויות של המוצרים שהזמנת, המשקל הכולל של החבילה ויעדה.

תעריפי המכס נקבעים בידי מדינת היעד על סמך תמהיל של נתונים ובהם המדינה ממנה החבילה נשלחה או בה יוצרו הטובין שנרכשו, סוגים וכמויות של המוצרים שנרכשו וסיווג הסחורה. גובה המיסים והמכסים משתנה ממדינה למדינה ויוערכו בידי שותפנו לשילוח הבינ"ל במהלך ההזמנה.

שוב, נעלולה, אנו מודים לך שיצרת קשר עם ---.com בנושא שילוח בינ"ל מאתרנו. אם יש לך שאלות נוספות אנא, אל תהססי לפנות בכל עת.

שלך,
קתרין

קתרין יקרה,
כפי שאני מבינה את תשובתך, את משיבה לי, באופן עקרוני, שתעריפי השילוח לא ישתנו. ידעתי זאת עוד לפני שפניתי אליכם.
מה שלא ידעתי היה האם אתרכם מודע לגובה תעריפי השילוח הבינ"ל ולעובדה שבכך הוא מכשיל את מרבית ההזמנות מישראל. כידוע לך, קיימים אתרים אחרים אשר *כן* שולחים לישראל, באמצעות הדואר. לא מזמן הזמנתי נעליים מ-asos.com. הם גבו 10 ליש"ט עבור שילוח של קופסה גדולה למדי.

אני מודה לך על תשובתך. אזמין מאתרים אחרים.

בברכה,
נעלולה

אנו מודים לך שפנית לשירות הלקוחות של ---.com.

קתרין

לאהוב או לשנוא?

רק לי יש תחושה שבעונה הזו ג'וזפה זאנוטי גמר את הסוס? 1,250$.

שבת בניו יורק

שבת בבוקר! יום יפה? אצלי ככה ככה, אני שקועה בכתיבת משהו שמתנפח ומתכווץ כמו אקורדיון או המשקל של מישה ברטון בזמן האחרון. אז מה יש לבחורה לעשות על הבוקר כשהיא תקועה מול המחשב במחסות יצירתי חסר תקדים? לצפות בנעליים, כמובן. הפעם בבתי הכלבו האמריקאיים, שבאמת הוזנחו קצת בזמן אחרון: בארני'ז ונימן מרקוס. בואו נפרגן להם בכפיים.

נתחיל בבארני'ז:



(1) ג'יבנשי מפגיזים במגפון מלא חורים ודיסקיות שליבי החלש לא עומד בו. גם לא במחיר: 1,200$.
(2) מנולו המקשיש עם דגם רצועות מעור נחש. למען האמת, בין דגמי הרצועות - הוא אחד החינניים שראיתי. 865$.
(3) לובוטין משתעשע עם דגם שמתאים יותר לבטסי ג'ונסון. 765$ זה כבר פחות משעשע.
(4) מרג'יאלה עם סנדל מנצח - ובסייל! 301$ "בלבד". אבל מרג'יאלה. ויפה. בטירוף.

ממשיכים עם נימן מרקוס:



(1) סלבטורה פרגאמו עם סנדל חמוד עם מסמרונים. המחיר ממש לא חמוד: 690$.
(2) פראדה בדגם הנדוש הרגיל, כמו בכל אביב: נעליים עם מטפחות, צעיפים וכו'. סליחה, אבל 650$???
(3) דיאן פון פרסטנברג שוב ממחזרת את הסמל המסחרי שלה. התוצאה חמודה אך לא מסעירה כפי שקיוויתי. גזרת המחיר סבירה, דווקא (בהתחשב בקנה המידה של השם על הסוליה): 295$.
(4) אחרון ודי: דונלד ג'יי פלינר עם כפכף אצבע שעליו רקומה שפירית. מצד אחד, יש בו חן. מצד שני, זה מזכיר לי קצת יותר מדי את מיטב העיצובים שבהם היתה מתהדרת סבתא שלי, עליה השלום. 315$ וגם אתם יכולה להיראות כמו סבתא ג'ניה.

שתהיה שבת נפלאה!

גבר גבר: לאהוב או לשנוא?

הבטחתי, ולכן אקיים. זוכרים שבפוסט הזה הבטחתי עוד קצת עניינים לגברים שבינינו? לא שכחתי, והפעם: פינת ה"גבר גבר: לאהוב או לשנוא?" הראשונה בתולדות הבלוג! ייפי! למרבה הצער, הדגם הנבחר מעורר בי תחושות קבס קשות: שימו לב לנעלי הצבעי (יש לומר "צבע", כמו "נגר", אבל בהעדר ניקוד נלך על צבעי) שהבאתי לפניכם. שימו לב טוב לכתמים הכעורים ולסוליה השחוקה. ועכשיו לקינוח שימו לב למחיר: 1,040 אירו! אני בעד לשנוא. מה דעתכם?

מה חדש אצל ג'פרי?

ג'פרי קמפבל הוא מאותם מותגי-ביניים, לא זולים אך לא יקרים, עם עיצובים שמזכירים/מתכתבים עם שמות גדולים ממנו. כמו קורט גייגר החביב, גם לקמפבל יש כמה הבלחות נאות לעונה הקרבה, אבל קודם כל, יש להם פתיח מצוין לאתר:



לצערי, האתר לא מכיל כמעט תמונות קטלוג של הנעליים, ולכן נאלצתי לעבור לאתר הזה עבור התחקיר המעמיק לפוסט (שאגב מציע שילוח בינ"ל חינם להזמנות מעל 199$):



(1) מגפון עם נחש מזויף. 110$.
(2) מגפון עם סוליה מלאה ניטים. 170$.
(3) מגפון עם לולאות ועקב מפוסל. 130$.
(4) מגף מאובזם. נראה לכם מוכר? כן, אלכסדר וונג היה שם קודם, וביקש הרבה יותר מ-210$.

אם כבר נטרפתם ואתם ממש משתוקקים לקנות, אני ממליצה בחום לקרוא את הביקורת באתר. חלקן עוסקות באיכות המוצרים, או למעשה בהעדרה, וכדאי מאוד לדעת את זה לפני שמוציאים כ-800 ש"ח.

נעליים ללילה קר

חן סיפרה לי שאתמול היה הלילה הכי קר בשנה. אני מניחה שהיא צדקה, כי לצאת אתמול הקפיא לי את העצמות וגרם לי ממש לרצות מגפיים עבים ומחממים, מהסוג שצריך בארץ פעם אחת בשנה בדיוק. כמו הרבה צירופי מקרים בחיים, הכמיהה הזו לשמיכת פוך סביב כל כף רגל זכתה לממתק לעיניים ליד חלון ראווה של חנות טיילים כלשהי בהרצליה, שהתאבזרה בחלון ראווה מלא במגפי Sorel. הדגמים היו ממש חמודים, המותג היה אלמוני, ולכן הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי הביתה היה לגגל אותם ולראות מה ייצא. שורו לכם, גם בנים וגם בנות - יש להם מהכל, ולכולם. נתחיל בבנות:



(1) דגם 1964 שמחירו 110$.
(2) דגם טיבולי, 95$.
(3) דגם עם השם המקורי Joan of Arctic (יעני, ז'אן ד'ארקטי. משחק מילים נאה, תודו). 130$.
(4) דגם Sorelli גבוה, 120$.

עברנו לבנים:



(1) המוצלח ביותר מדגמי הגברים, לטעמי: דגם הקאריבו (המוגדר באתר כמקורי והטוב ביותר. צודקים). 110$.
(2) דגם Road Soda. השם מוצלח ביותר, המחיר פחות: 180$.
(3) ואלה פשוט נעלי מטפסי הרים, בדגם שמכונה טימברוולף, ואף מילה על הדמיון למותג ההוא, טימברלנד. 110$.
(4) דגם Alpha Trac Buckle הגבוה והשרמנטי. 140$.

עיניכם הרואות, מחירי המותג בחו"ל סבירים לגמרי. את המחירים בארץ אני לא יודעת, שכן באחת וחצי לפנות בוקר זו קצת בעיה לברר. אני מקווה שהמחירים לא קפצו ב-200%.

שיהיה לנו נעים היום!

גבר גבר: גם להם מגיע

לפני כמה זמן פנה אליי עומר ושאל למה אני לא מעלה פוסטים על נעלי גברים. התפתלתי. התירוץ הרשמי ("אבל אני לא נועלת נעלי גברים בכלל") היה מוציא אותי, אההה, לא הכי חכמה. התירוץ הפחות רשמי ("כלום לא מתחדש בנעלי הגברים"), היה מוציא אותי אפילו גרוע יותר. אמרתי לו שאין מי שיכתוב על זה, או שאני מתכוונת לכתוב על זה מתישהו, או משהו בסגנון. ובכן, היום הזה הגיע, כי גם לגברינו המסעירים מגיעות נעליים. אז מה יש לנו היום?



כפי שעיניכם רואות, מסעיר במיוחד זה לא, ותכף נדבר על זה. כל הדגמים הגיעו מ-browns, שהם היחידים שכרגע מנעילים גברים, כנראה. לפחות בנעלי מעצבים מופרזות מחיר. לא כל הדגמים הם מקולקציית האביב, אבל מכיוון שהם נראים לי די קלאסיים - הם פה לפניכם. לענייננו:
(1) ריק אואנס מדגים כיצד משווקים נעל גולדה/צבאית ב-460 ליש"ט בסייל. היו לכולנו כאלה בצבא, והן לא עלו לנו גרוש. מי עוד מתחיל להתחרט שלא "שכח" להזדכות עליהן?
(2) המלך מקווין מתחרפן כולו, כאילו לא תפסתי אותו כבר היום מוכר נעליים צהובות מוזרות, ומציע לגברברינו לנעול גלדיאטורים בכחול מטאלי. ועוד תמורת הסכום הפעוט של 295 ליש"ט. אני שוקלת ליזום סקר: אילו נעלי "טו גו" היו משווקות את הגלדיאטורים האלה - כמה מכן היו בכנות מרשות לבן הזוג לקנות אותן?
(3) Alden הולכים על דגם די סולידי וחמוד, שהמיוחד בו הוא השרוכים החומים כנגד הגפה השחורה. שילוב מוצלח מאוד, רק תג המחיר קצת בעייתי: 615 ליש"ט? למה, 615 ש"ח זה לא מספיק?
(4) אחרונים חביבים הם Bottega Veneta, שמציעים את אחד הדגמים המסעירים ביותר שיכולים להיות: אוקספורדס בארבעה צבעים. תספרו טוב, הם שם - והם מעולים. אפילו המחיר מצליח להשאיר אותי רגועה אחרי ההתפרקות במס' 3: 535 ליש"ט "בלבד". אבל כמה יפה.

עד כאן להיום, ומקווה שבקרוב יהיו לי עוד חדשות לגברים שבחבורה ולנשים שאוהבות אותם.
אוהבת,
נ.

לאהוב או לשנוא?

ובכן. מצד אחד יש פה נקודות חשובות מאוד לטובתן: 1. הן של מקווין המלך. 2. הן צהובות! מצד שני, הן צהובות, הן די בנאליות והמחיר שערורייתי: 810$. קשה, קשה.

בלנסיאגה על פסים

בלנסיאגה יצאו בקמפיין לאביב-קיץ 2010, שבו התגלתה עובדה מעניינת: הפעם הם שמים את רוב הכסף שלהם על פסים.
אם לא מכבר הצבענו על דוגמאות "שבטיות" כאחת הדוגמאות שעתידות לשטוף את הרחובות, בלנסיאגה לוקחים את השבטיות למקומות מודרניים הרבה יותר ומחליפים את הדוגמאות המורכבות של ג'יבנשי בפסי צבע. האם הצליחו? תשפטו אתם.



והצצה לקמפיין שלהם, שסובל, לטעמי, משטיק מעייף של שימוש יתר בפוטושופ לחיבור בין תמונות (בתמונה הראשונה זה וואו, ב-600 האחרות זה סתם שחוק):




הקמפיין כאן

* תודה רבה לכל מי שהגיב(ה) לפוסט הקודם שלי. אתן גורמות לי לחשוב ולהעריך מחדש את המקום שלי פה - ואני אסירת תודה לכן על האכפתיות והדאגה. אני אוהבת אתכן בכל ליבי.

מחשבות על צריכה

אולי שמתם לב שנעלמתי בימים האחרונים (את? נעלמת? אין מצב! לא יכול להיות!). היה לי המון מה להגיד, אבל העדפתי להשקיע את האנרגיות בכתיבה אינטנסיבית ולדעתי פורה של המחקר שלי.
אם פעם ישאלו אותי איך הגעתי לחקור תחום כמו צרכנות לא תהיה לי תשובה טובה. אני לא הגעתי לתחום, הוא הגיע אליי, מזמן, כשהייתי בכיתה א' והשוויתי מחירי עפרונות אפילו שאיש מסביבי לא עשה זאת. אני צרכנית מגיל אפס, עוד לפני שידעתי שיש מונח כזה, "צרכנות", ושזה מה שאני עושה. בגיל 6 השוויתי מחירים, בגיל 7 ארגנתי את תלמידי כיתה ב'2 בבית הספר "משה שרת" בחולון לרכישה מרוכזת של מחברות. בגיל 9 היה לנו ארגון של תלמידים שהתמקחו על מחירי הבריסטולים, הטושים וכלל הציוד המשרדי כדי לרכוש בצורה מרוכזת - באמצע החופש הגדול כבר הכנתי רשימת מעוניינים, סקר מחירים, גיוס כספים ותיאום מקום אחסון בשטח בית הספר. בתיכון הקמתי וריכזתי את פניות הציבור בנושא מחירים ושירות לקוי בקפטריה של התיכון ובאזור הצילומים שלו. באוניברסיטה הייתי גזברית באגודת הסטודנטים של הפקולטה. זה לא בדיוק אותו דבר כמו לומר שכולנו נולדנו לחברה צרכנית (שהוא טיעון שריר וקביל). אני חושבת שנכון יותר לומר שכולנו נולדנו לחברת-צריכה, והמסלול שאנחנו עושים, בין אם לצורכים ובין אם לצרכנים, הוא עניין של בחירה, נטייה טבעית, השפעות סביבתיות והנזילות שבה אנחנו תופסים את מערכות היחסים שלנו, ותסלחו לי אם המשפט האחרון נשמע קצת מעורפל. לפרט אותו ידרוש ממני בערך 35 אלף מילים.

העיסוק בצרכנות בפן המחקרי שלה העלה בי שאלות נוקבות שנוגעות לבלוג הזה ולמקום שלי בתרבות צרכנית שאני מנהלת איתה יחסי אהבה-שנאה כבר לפחות 22 שנה. אם הצריכה מקיפה אותנו, מה המקום של הבלוג הזה בכל זה? האם הוא מעודד לצריכה עיוורת ומובלת או לצרכנות חכמה ואפקטיבית? האם הוא מעודד משהו בכלל, או שהוא מהווה מזון רוחני אינסטנט, מסוג נמוך למדי, לגולשים ממהרים שרוצים לראות תמונה יפה, לקרוא על הנושא בתמציתיות של כמה משפטים ספורים - ולהמשיך לרפרף לעבר המלצת קנייה או אזהרת קנייה נוספת?

ממש קשה לי בימים האחרונים לכתוב בבלוג מפני שאני מרגישה שבמו ידיי אני מעודדת לשטחיות הזו, עם הטקסטים הקצרים כמברק, התמונות הגדולות, ההתלהבות ממוצרי צריכה שברור לי מעל לכל ספק שלעולם לא אקנה, וגם עם הקניות הספורות שאני כן עורכת, שמצולמות ומוצגות תמיד כשיא של משהו נחשק. חברים יקרים, אני צריכה שתעזרו לי פה. אני אפילו לא יודעת איך.

תגליות (אתרי אינטרנט שאפשר להזמין מהם): Benefit

סדרת פוסטים מתוך הרעיון שיש כל מיני אוצרות שאנחנו לא מכירים - מהארץ ומחו"ל. כמה פעמים אמרתם לעצמכם (ובעיקר לעצמכן): "חבל שאני לא בניו יורק, הייתי הורגת בשביל הסבון של פילוסופי" או "אוף עם הבוטס האלה שלא עושים משלוחה לארץ של מוצרי נאמבר סבן המיתולוגיים". ולא רק קוסמטיקה: גם בגדים, אקססוריז שווים ונעליים - יש הרבה דברים שאפשר למצוא ברשת. בכל פוסט אתר אחר, עם כתובת ומפרט של מי הם ומה הם עושים. מקווה שתיהנו!



Benefit
מה זה? חנות האונליין של מותג האיפור והקוסנטיקה הנחשב והחינני בנפיט.
מה יש שם? מוצרי איפור וטיפוח.
תנאי תשלום: כרטיסי אשראי בעסקת אונליין בלבד. אין אפשרות לתשלום בפייפאל.
תמחור: לא זול כלל. סביב 20$-30$ למרבית המוצרים הבודדים.
גובה דמי המשלוח: 10$.
נגישות במייל: די טובה. מענה זריז במייל, לפעמים באותו יום.
זמן אספקה: כשבוע עד שההזמנה עוזבת את מחסני החברה, ואחר כך לחכות ככל אשר יחפוץ המכס.
טיפ קטן ודי: שווה לחפש את מוצרי החברה באיביי. ההפרשים במחיר יכולים להגיע לכ-10$-15$ לכל מוצר!

בא לי בא לי בא לי

שרשרת בלינג חיננית של קנת' קול, שמסתבר שניתן לקנות גם בארצנו הקטנטונת (בארנה או בקניון רמת אביב) תמורת 380 ש"ח. לא נורא יקר, האין זאת?

בא לי בא לי בא לי

תיק יד נאה מסדרת תיקי הנסיעות של בטסי ג'ונסון האהובה. למה, הו למה, הוא עולה 88$???

נעלי פיצוחים: שלב התשובות

כזכור, שלשום נתבקשם להתמודד עם מטלה לא פשוטה כלל: זיהוי הסלבריטאית לפני נעליה, כמו גם זיהוי המעצב שחתום על היצירה. ליתר ביטחון הבטחתי לכם תמריץ מפתה: 100 ג' בוטנים אמריקאיים, לרגל ט"ו בשבט. לכן עכשיו, בלי עיכובים נוספים, אציג בפניכם את התשובות ואת הזוכים המאושרים.



הראשונה היא, למרבה ההפתעה, האישה שלא ברור בגין מה התפרסמה: מישה ברטון, שנועלת מגפי פוקהונטס שעירים וג'ינג'יים שאף אחד לא מודה שייצר. התמונה מכאן.
מיד אחריה מפציעים דרו בארימור האלילית-לפרקים ונעלי הזאנוטי שלה. התמונה מכאן.
ביונסה העלתה את Garth Pugh על השטיח האדום ופיו פיו לה על כך. התמונה מכאן.
ואילו סקרלט ג'והנסון הלכה על מישהו הרבה פחות ניסיוני ובחרה בלובוטין הבלתי נמנע. התמונה מכאן.

ספרים רבותיי: למה ואיך אנשים קונים

כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא קוראת מכל הבא ליד. להפך, אני זהירה מאוד בנוגע למזון הרוחני שלי ומשתדלת להימנע ממה שלא נראה לי. שנים של חנוניות משולחת רסן עשו את שלהן ולכן יש לי סנסורים די טובים כשזה מגיע לספרים שאני כבר טורחת לקרוא, למרות המנוי הבלתי נגמר לספריה והספריה האקדמית של מדעי החברה.



בקצרה, רציתי להמליץ בחום על האורח התורן לצד מיטתי, למה ואיך אנשים קונים מאת פאקו אנדרהיל (הוצאת כתר/מטר/מטח). הגעתי אליו מכל הסיבות הלא נכונות - הוא הומלץ לי בידי אחד המרצים לאנתרופולוגיה, ובין לבין מצאתי את עצמי משתמשת בו לתהיות על מחקרי צרכנות ושאר פרויקטים שאני מעורבת בהם. לעומת נו לוגו, הקאנון המדכדך של הצרכנות בת זמננו, שהוא כתב אשמה ארוך, מפורט ומייגע נגד תרבות הצריכה, למה ואיך הוא מדריך מעניין (שכתוב בסגנון האמריקאי המעצבן והמעפן שבו הסופר הוא מעין מרצה-סחבק), שעוסק באופן שבו בתי עסק גורמים לנו לשלוח את היד פעם אחת יותר מדי למדף (ולעצמם פעם אחת יותר מדי לשלוח יד לארנק שלנו).

אני יודעת שרובנו לא ממש נכנסים לסטימצקי ומתייצבים ליד מדף ספרי הניהול תוך כדי שאנו אומרים לעצמנו "מעניין למה בא לי לקנות ספר חדש. אולי אקנה לי מדריך שיסביר לי למה אני תמיד מוצא/ת מה לקנות בחנויות". אז לטובת אלה מבינינו שכן מעניין אותם מדוע הארון שלנו מתפקע ועדיין אין לנו מה ללבוש או מספיק צלליות ירוקות או מספיק זוגות מגפיים - זה עבורנו.

קז'ו-וואו

לקוסט ואני זה לא בדיוק סיפור אהבה שהצליח. הבשמים לא מדברים אליי, החולצות הקלאסיות נראות עליי רע מאוד. דווקא את הלוגו אני אוהבת, ולפני כמה זמן גם התאהבתי בזוג נעליים מוזהבות שלהם. זה קרה בפוסט הזה. בקיצור, כששמעתי על סניקרס חדשות של לקוסט לא נפלתי מהכיסא בציפייה, אבל בכל זאת רציתי לסקר מותג נעליים שמשווק בארץ ויש לו תמחור שלא סובב סביב אלפי שקלים. אז מה אגיד לכם, קולקציית הסניקרס של לקוסט מוצלחת ביותר, לפחות מבחינת מראה כי את הנעליים עצמן לא דגמתי, אבל אני מאמינה שהמותג מספיק מבוסס כדי לספק סחורה שלא תבייש את הפירמה. שורו, הביטו וראו:



התמונות מדברות בעד עצמן, לא?
(1)+(2) סניקרס סולידיות בשני צבעים, האפורות יכולות להתאים גם לבחורים.
(3) קולור-בלוקס א-לה פומה.
(4) מעברי צבע במקום צבעים מוחלטים, בשני גוונים מוצלחים. מי שמתעסק מספיק עם פוטושופ מקבל פלאשבקים מטורפים של "כלי המעברים", לא? :)

המחירים, כצפוי, לא זולים: מ-499 ש"ח לזוג. הבשורה היותר סימפטית: יש גם בארץ, בפקטורי 54, ונדום, רשת פיוז'ן ועוד כמה חנויות פרטיות. בסך הכל ממש אהבתי את הקולקציה ואם כרגע לקוסט יחליטו לצ'פר אותי בסניקרס האפורות, אני לא אגיד להם לא.

נעלי פיצוחים

חברים, ט"ו בשבט מתקרב וגם הבלוג נעלולה מצטרף לחגיגת הפיצוחים, יחד עם הקטלוג של "עדן טבע מרקט". לכבוד המאורע קבלו משימה לפיצוח ונסו לזהות (א) את הסלב אליה שייכות הנעליים בתמונות ו(ב) את המעצב שאותו היא נועלת. 100 ג' בוטנים אמריקאיים יוגרלו בין הפותרים נכונה! תשובות מחרתיים. שיהיה לכולנו פיצוח נעים!

כלוב עממי

את מגיפת הגלדיאטורים עלולה להחליף באביב הנוכחי מגיפת נעלי כלוב. אני מקווה שזה לא יקרה, כיוון שבעיניי מדובר בדוגמה נאה מאוד לנעליים, מאווררת ומתוחכמת. אם בכל זאת חשקה נפשכן להצטייד כבר עכשיו בזוג נעליים משובצות ולנצל את מבצעי סוף העונה באתרים השונים, הנה לפניכן כמה דוגמאות יחסית עממיות וניתנות להזמנה מיידית מהם. רק אל תבואו אליי בטרוניה אם נעליים בסגנון הזה יפציעו על כל בנות ישראל, כי סביר להניח שאהיה שקועה כל כך עמוק בנעלי הכלובים הפרטיות שלי שלא אוכל להתייחס בצורה משביעת רצון. או בכלל.



(1) הגרסה של סטיב מאדן, שמזכירה באופן מחשיד את המגפונים של לובוטין. באסוס עכשיו בסופעונה, 42 ליש"ט במקום 105. אפשר לנסות לחכות למכירות סוף העונה של סטיב מאדן בארץ, אולי מחיר הדגם הזה יהיה אטרקטיבי.
(2) גרסה חיננית מדמוי עור של Forever 21, ב-27$. מעניין מתי הם יגיעו לארץ.
(3) גרסה קצת פחות עממית של מיס סיקסטי, שנמכרת עכשיו באורבן אאוטפיטרס תמורת 100$ בלבד, במקום 170$.
(4) כלוב ירוק מדמוי עור מהאתר העממי Go Jane, 30$ במקום 39$. אם כבר דיברנו על גוונים אביביים.

שתהיה שבת מצוינת!

עוד ועוד מאותו הדבר

באופן עקרוני לא חיכיתי במיוחד לארוע מעצבי העיר. אני לא מאלה שמתייצבות בדייקנות פעמיים בשנה לכמה שעות בלתי מופרעות של מרפקנות ובגדים. בסך הכל, מדובר על כמה מאות מ"ר של סטנדים שחושפים אמת עגומה: עוד ועוד של אותו הדבר, כשהדבר היחיד שמשתנה הוא השם על התווית ותג המחיר. עוד ועוד טרנדים ממוחזרים, בדים מפוהקים, גזרות נשפכות עד חוסר קיימות וכן הלאה. גזרות שערורייתיות? אינטרפרטציות חכמות? הצחקתם אותי. כולם אולד סקול, "וינטג'", אבל חדש. אז למה בכלל צריך לשלם בכניסה, אתם שואלים. האמת? המחיר סמלי מספיק כדי לסנן פנימה את הקנייניות הרציניות ולהשאיר טרמפיסטיות בחוץ. על עלויות החנייה אני לא מדברת. זו גזלה גם כשחונים בחניון הכביכול-מוזל שמארגני הארוע המליצו עליו.

השנה במקום מתחם אחד ענק, צפוף ומבולגן, היו שני מתחמים מוגדרים, שככל הנראה יהיו גם הם צפופים בשעות השיא: מתחם הלבשה גדול ומתחם קטן יחסית, לאקססוריז. כבר אומרת לכם שמתחם האקססוריז היה מושקע יותר: תצוגת תכלית נאה של שומייקר, שהרימו סטנד מרשים ומסודר להפליא של נעליים, ופיסות חמד קטנות ומעוטרות עשו טוב על הלב, במקום הקולבים הצפופים והדחוסים שאפיינו את מתחם ההלבשה.


ההברקה של שומייקר, ממתק לעיניים. גדול יותר במציאות, התמונה עושה לו עוול

אין ספק שעם עיני הנץ הנכונות אפשר לצאת מארוע מעצבי העיר עם לא מעט פריטי הלבשה ראויים. רק תראו את חן, שיצאה עם שתי שמלות, וגם לובה, ספי ומיראל צייצו שיצאו בידיים לא ריקות. אפילו אני הצטיידתי בחולצה חמודה של גלית ליבוביץ שיש לה גם פסים וגם שרוולי עטלף ועבורה לא הייתי צריכה למכור כליה. כשחיפשתי לקרוא על המעצבת קצת בגוגל (כמובן, אחרי שקניתי), התברר שליבוביץ מגדירה את עצמה כמעצבת "בייסיק עם טוויסט", ובייסיק זה הכי אני, אחותי. עוד אהבתי את מעצבת התכשיטים-גורמטים קרני, אפילו שגורמטים די נטחנו עד דק בזמן האחרון, ואת ליאת גינזבורג, שכרגיל מציעה תכשיטי פלסטיק משעשעים במחירים לא משעשעים. אני לא זוכרת מי היתה מוכרת הקשתות הקטנה שביקשה 900 ש"ח עבור אחת מהקשתות בדוכן, אבל אצלה לא אקנה כלום. התיקים של sumka לא הפילו אותי (השם כן) וכך גם לא מרבית מציגי הבגדים. ליתר דיוק, קאלה הציגו חולצות פיג'מה כמו שהיו לי בילדותי (היו כאלה עם אפליקציות של דובי וכאלה עם איור) שנמכרו משום מה ב-159 ש"ח כאילו היו חולצות שאפשר לצאת איתן מהבית, ושוגר דדי שוב גררו את הסטוקיאדה שלהם ממקום למקום בלי סלקציה מינימלית, מה שיצר קולבים עמוסים ואפס אופציות למצוא משהו לביש לטעמי. אני בטוחה שיש להם פריטים לבישים, פשוט עוד לא נתקלתי בהם. לא אהבתי גם את כתומנטה וסיגל דקל, שני מותגי עיצוב שבדרך כלל אני מוצאת בהם משהו, ואני עדיין מנסה להבין מה ההתלהבות העצומה סביב יוסף, שלפחות היום לא הציג משהו שלא ראיתי לפני כן. מילה טובה ל-220V, שדווקא הציגו פריטים נאים, לבישים ומתומחרים בסבירות.


לוק & פיל. ככה, בערך, זה נראה

כמה מילים למארגני הארוע: לכו תסתכלו על האתר שלכם, ועכשיו תסתכלו עליו שוב. מילא ההבהובים הפלאשיים הרגילים, אבל למה כשלוחצים על אייקונים של תמונות מסוימות מגיעים לתמונות אחרות? זה גורם לכם להיראות לא רציניים! חובה להגיה את האתר, גם אם במקרה שלכם ההגהה היא על תמונות בלבד.

שורה תחתונה: ארוע למיטיבי לכת בלבד, שרוצים לראות הרבה תחת קורת גג אחת ומוכנים לשלם (בכסף, בזמן, בזיעה, בתחרות) תמורת התענוג.

אוף טופיק: גואל רצון נעצר, הגיע הזמן

בדיוק ביום שלישי תהינו, חן ואנוכי, מדוע גואל רצון עדיין מסתובב חופשי.
כמו רובנו, שתינו צפינו ב"סרט" התיעודי על חייו, שזכה לשם הבנאלי הסיפור המדהים על גואל רצון. זה לא היה סיפור מדהים כלל. זה היה סיפור מחריד על גבר מניפולטיבי שהחזיק לעצמו בתל אביב סיטי הרמון קטן של 32 נשים ואינספור ילדים. כדי להסיר כל ספק, הוא לא פרנס אף אחת מהן ולא אף אחד מילדיו. מה שהוא כן עשה, חוץ מלחיות על חשבונן, היה למלא את ראשיהן בחשש ובחרדות מהחיים בלעדיו, לנתק אותן מבני משפחתן ולייסד מערכת "כללים" בבית, שכל תכליתה לשרת את טובתו-שלו. זה לא היה באמת תחקיר תיעודי, אלא סתם סרטון מציצני אל הכת המטורללת שגדלה פרא וללא מעצורים בדרום תל אביב.
במפתיע, מתברר שגם המשטרה צופה בטלוויזיה, אחרת אני לא יכולה להסביר את העובדה שרק לפני שבעה חודשים החלה חקירה סמויה בנושא רצון, שהביאה בסופו של דבר למעצרו היום בהתבסס על חוק שנחקק כבר לפני כמה שנים. המשטרה אומרת שניסו לחקור את הנושא בשנת 2000 אך לא הצליחו להביא למעצרו ואני אומרת: פשוט לא ניסיתם מספיק. הילדים האלה והנשים האלה, כנראה, לא היו חשובים מספיק לרשויות המדינה על מנת שמישהו יתערב בסיפור. זה הפך להיות חשוב כשהחל באזז תקשורתי סביב הכת הקוקואית, שכלל את הסרט הנ"ל ועוד תחקיר ב"מעריב". כשהתקשורת שואלת שאלות ו"חושפת" את מה שרצון לא רק לא ניסה להסתיר אלא הציג בגאווה כהישג, המשטרה נכנסת לתמונה.
רשויות יקרות, פישלתן בענק עם האיש הזה. נכשלתן שוב ושוב כשנתתן לו להסתובב חופשי ולאסוף אליו, כדרך הטורפים, עוד ועוד נערות חסרות ישע. נכשלתן כשהסתתרתן במשך שנים מאחורי הנמקות בדבר מה שמותר ואסור לכם מכוח החוק (ונכשתלם גם אתם, נבחרי ציבור יקרים, בכך שלא חוקקתם את "חוק גואל רצון" שישחרר את אומללי משפחתו מטעויות האם וטירוף האב). נכשלתן כשלא הוצאתן את ילדיו מהבית ושלחתן אותם למוסדות חיצוניים, נורמטיביים יותר מהבית שהוא סיפק להן. אבל לעצור אותו הצלחתן. אל תתנו לו לצאת לחופשי.

איביי #6: מבוא למכס

לפני שנתחיל - הבהרה: הפוסט הזה הוא לא תחליף לייעוץ משפטי, הוא לא קובע או מתיימר לקבוע מהי המדיניות של רשות המיסים - ואם דרשו מכם לשלם - אל תצביעו על הפוסט הזה כמי שאחראי לכך שאתם לא מעוניינים לשלם. חשוב לי לציין זאת, כיוון שאני לא עו"ד ולא עוסקת בייבוא ולכן אין לי מומחיות מיוחדת במיסוי. הפוסט הזה הוא פוסט מבוא למכס, שנועד להסביר מה זה, מתי תשלמו (בגדול) וכו'. מקווה שיהיה לכם שימושי.

מה זה מכס? מכס הוא מס המוטל על יבוא. במילים פשוטות, מכס מוטל על מי שמזמין משהו מחו"ל.

וממתי חבילה מאיביי היא יבוא? מאז ומתמיד. למעשה חבילות נכנסות מוגדרות כ"יבוא אישי בדואר חבילות", וכמו כל יבוא - לפעמים אמורים לשלם עליהן מכס (ומס קנייה וגם מע"מ, במקרים מסוימים).
ההבדל בין מישהו שהזמין חבילה ליבואן הוא בהיקף העסקה הבודדת, כיוון שעד סכום מסוים יש פטור אוטומטי ממכס, וגם על חבילות בסכומים גבוהים יותר לא בטוח שתתבקשו לשלם, ראו בהמשך.

שני מונחים ודי:
1. צרור: חבילה קטנה - עד 2 ק"ג.
2. חבילה: חבילה מעל 2 ק"ג.
מאחר שרוב החבילות מאיביי הם, למעשה, צרורות לפי פקודת המכס, נדבר בעיקר עליהם.

מה מודבק על החבילה/מעטפה שלי? אם קיבלתם פעם חבילה מאיביי או מאחד האתרים שהזמנתם מהם, בטח שמתם לב למדבקות שונות שמודבקות עליהם. זוהי הצהרת מכס מקוצרת, שבה מפורטים ערך החבילה (הסכום הכולל ששילמתם, כולל דמי המשלוח, מה היא מכילה ואם זו מתנה או דוגמה מסחרית (למשל, טסטר). בעיקרון השולח חייב להדביק את ההצהרה. יש שולחים באיביי שלא טורחים ופשוט אורזים את מה שהזמנתם במעטפה ושולחים כאילו זו חבילה מהדוד הטוב בחו"ל. אחלה.

מתי בוודאות לא תשלמו מכס?
1. על חבילות שערכן עד 50$, בתנאי שאין בהן אלכוהול/טבק מכל הסוגים.
2. על חבילות של ספרים, בגדים והנעלה שערכן עד 75$ - שנשלחו כמתנה והשם שמופיע כשולח הוא של אדם פרטי.

מה זאת אומרת שחבילה נתפסה במכס? כשחבילה (כלומר, צרור) מגיעה לארץ התחנה הראשונה שלה היא המכס. שם, באופן מדגמי בודקים חבילות שהערך שכתוב עליהן הוא מעל 50$ (תזכורת: מה שמתחת ל-50$ זוכה לפטור ממכס ולכן אין להם מה לבדוק שם). לא כל חבילה נבדקת.
בנוסף, כשלא צוין ערך על החבילה, פקיד מכס רשאי להחליט לבדוק אותה גם בלי נוכחות הנמען (אנחנו), אבל בנוכחות פקיד דואר.

מה זה לשחרר מהמכס? לגשת לדואר/מכס, לשלם את עלות המכס שנקבעה לכם ולקבל את החבילה.

ואם אני לא רוצה לשלם? יש אופציה לערער על ההחלטה לשלם מכס ואף להיות נוכח כשפקיד המכס בודק בשנית את החבילה שלכם. לשם כך צריך למלא טופס בקשה לבירור - יש בסניפי הדואר.
זה אמנם הגיוני, אבל אי אפשר להגיש בקשה לבירור אחרי ששילמתם את דמי השחרור מהמכס. זה כסף אבוד.
עדכון חשוב של שלומית: הליך הערעור עשוי להיות די ממושך. אם החלטתם לערער המכס "מאחסן" עבורכם את החבילה והשירות כרוך, כמובן, בתשלום. כך יוצא שאם עבר מספיק זמן, גם אם הערעור יתקבל - תשלמו על האחסון אפילו יותר מהסכום המקורי שנקבע כמס... ככה זה, המכס צודק גם כשהוא טועה.

פרטים ומידע יותר מקיף באתר רשות המיסים, וכמובן בחקיקה הרלוונטית עצמה.

תגליות (אתרי אינטרנט שאפשר להזמין מהם): Jess LC

סדרת פוסטים מתוך הרעיון שיש כל מיני אוצרות שאנחנו לא מכירים - מהארץ ומחו"ל. כמה פעמים אמרתם לעצמכם (ובעיקר לעצמכן): "חבל שאני לא בניו יורק, הייתי הורגת בשביל הסבון של פילוסופי" או "אוף עם הבוטס האלה שלא עושים משלוחה לארץ של מוצרי נאמבר סבן המיתולוגיים". ולא רק קוסמטיקה: גם בגדים, אקססוריז שווים ונעליים - יש הרבה דברים שאפשר למצוא ברשת. בכל פוסט אתר אחר, עם כתובת ומפרט של מי הם ומה הם עושים. מקווה שתיהנו!



Jess LC
מה זה? חנות האונליין של מעצבת תכשיטים משיקגו.
מה יש שם? תכשיטים מכסף ומגולדפילד בקו אורבני נקי.
תנאי תשלום: פייפאל בלבד. אין אפשרות לתשלום באשראי
תמחור: לא זול כלל. 32$ ומעלה לעגילי כסף, 50$ ומעלה לשרשראות.
גובה דמי המשלוח: 15$.
נגישות במייל: די טובה. מענה זריז במייל, לפעמים באותו יום.
זמן אספקה: כשבועיים.

אביב 2010: עניינים שבטיים

אם תהיתם מה מצפה לנו באביב הקרוב, אני מזמינה אתכם לסדרת פוסטים שיעסקו בשלל הטרנדים שצפויים לנו, חלקם לא חדשים כלל. ג'יבנשי התחילו ורבים אחרים מצאו את הדוגמאות השבטיות (Tribal), עסק לא חדש אבל כזה שחוזר על עצמו מדי פעם, כאטרקטיביות. אם אתם שואלים אותי, הדוגמאות האלה מזכירות לי הרבה פעמים את הדוגמאות שעל סנדלי השורש, לא בדיוק הסטייטמנט האופנתי הכי גדול שתראו.



(1) ג'יבנשי עם הדגם שהתחיל את כל הבלגן (יש לו טייטס תואמים!).
(2) עוד ג'יבנשי אחד, הפעם עם קצת פחות שבטיות וקצת יותר עור.
(3) בלמיין עם סנדלי שורש על עקב. תאמינו או לא, יש דגם אפילו נורא יותר, סנדלי רצועות בדוגמת סנדלי שורש, בלי העקב, רק תראו את העיגול הקטן.
(4) והליין של ג'רמי סקוט לאדידס, שדווקא מריח משלמות נפלאה.

אביב 2010: עקבים מעוצבים

אם תהיתם מה מצפה לנו באביב הקרוב, אני מזמינה אתכם לסדרת פוסטים שיעסקו בשלל הטרנדים שצפויים לנו, חלקם לא חדשים כלל. גם העונה צפויים עקבים מופרכים ומעוצבים! כן, כמו בכל פעם תמיד יימצא המעצב שיבין שיש מי שיעריכו את ההשקעה בפרטים הקטנים.



(1) נינה ריצ'י מציגים: עקב מכשפה מעודן.
(2) Casadei עם עקב מכשפה שהפכו את כיוונו פנימה. אני אוהבת!
(3) Proenza Schouler עם עקב מגושם צבוע בפס מחזיר אור, כנראה כדי למנוע מאיתנו להידרס בשעה שאנחנו נועלות נעליים באלפי אירו.
(4) אלכסנדר מקווין ממשיך את הקו של מס' 3 עם עקבים על קביים, כי הם כנראה לא השתמשו במחזיר האור של Proenza Schouler.

ממשיכים מחר, אל תלכו לשומקום!

OFF: עוד קצת על המטבח שלי וכמה מקורות השראה

כמה טרחנתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע על השיש למטבח החדש. בניגוד לאנשים שמעמידים פנים שהם מתייעצים איתך ("נו, נעלולה, מה דעתך? שיש לבן או חול?"), אני הודעתי מראש שהשיש יהיה חאקי (אמא: "חאקי זה מכוער! את לא בצבא! את צריכה בחום-שוקולד". לתשומת ליבך, אמא: כשמדובר בשיש אין שום דבר שאני 'צריכה' אלא רוצה, וחום-שוקולד הוא גוון שלא רציתי). ההתלבטות היתה רק אצל מי להזמין. הספק של הקבלן דרש שתמורת שינוי הצבע נוסיף כמעט 4,000 ש"ח. בקצב הזה, היה זול יותר להזמין ממישהו אחר, נחמד יותר ועם המלצות. בסופו של דבר הלכנו עם ההמלצות והזמנו בפרביטל, שהתגלו כזריזים ומדוקדקים, ותוך שבוע מרגע ההזמנה כבר עמד השיש על תילו. אני מקווה שההמלצות יוכיחו את עצמן גם כשנגיע לשימוש.



מסקנות (מנוסחות ומעוצבות בהשראת פוסט סיכום העשור של חן, כי עשו את זה קודם, לפניי - ועשו טוב): 1. אני אוהבת צבעוניות שמחה. כל העיצוב היפני ב-3 צבעים ממש לא מתאים לי. 2. אני אוהבת אוויר, אוורירי. החדרים קטנים ואין סיבה לדחוס שתי ספות וכורסה כשאפשר להסתפק באחת (עם ספסל). 3. אני אוהבת שנדלירים, אולי בגלל טראומה קשה מדירות לא מוארות מספיק, כולל זו של ההורים. 4. לאיקאה יש יופי של פתרונות אחסון לתלייה על קירות. 5. אני בעד תמונה אחת מוצלחת שממוקמת באופן אסטרטגי ואיכותי על פני כמה שלא ממוקמות טוב מדי. 6. קיר מעוטר בטפט יוצר יופי של חדר השראה-עבודה. 7. אני לא אוהבת מדפים פתוחים צוברי אבק ועתירי בלגן ופיצ'פקעס. 8. אני לא אוהבת פיצ'פקעס בכלל. אף פעם לא הבנתי מדוע על המזנון בסלון ניצבת ואזה בזווית קבועה ולצידה שלל תמונות של קרובי משפחה מדרג שלישי ואילך, ובכל פעם יש טקס קבוע של ניקוי אבק דרמטי. 9. צריך להשקיע הרבה בתכנון הפונקציונלי של מרפסת השירות, אחרת היא זולגת לכל הבית.



10. בן זוג מעורב יכול להיות מאוד מועיל. כשהוא מגיע בפוזה של "פותר בעיות", הוא רק יוצר אותן. לצערי, מר פולני לא מתעניין כלל, מה שאומר שבאופן עקרוני אין מי שיאזן אותי ואני אחראית גם על הפראות העיצובית וגם על הבלמים. 11. אני מאוד אוהבת אמנות טיפוגרפית, סלוגנים, עיצובי לוגו שונים וכו'. מבחינתי אפשר לקשט את כל הבית בהדפסי לוגו של בתי עיצוב, בקבוקי בירה וחברות הייטק. או בפרסומות של וודקה. 12. השילוב בין ירוק, כתום ותכלת עובד עבורי, ואני מתנצלת מראש בפני מי שמקיא את נשמתו בצד. 13. אני לא אוהבת את העיצוב הכפרי שפשה במחוזותינו מאז שפיינט מג'יק הציגו לנו מיליון אופנים להפיכת רהיט חדש למשומש למראה (אני, אגב, אלופה בדברים האלה). פריט או שניים הם נחמדים מאוד, אבל כשהכל נראה ומרגיש כה כפרי, חבול וחבוט, גם אני מתחילה להרגיש חבולה וחבוטה. 14. כל בית זקוק למראה נורמלית שבה את יכולה לראות את עצמך מלמעלה עד למטה. רצוי מחוץ לאמבטיה. האדים מפריעים. 15. אני לא אוהבת ספוטים. 16. "פינות חמד ביתיות נסתרות" הן בדיוק הדבר שאת משקיעה אנרגיה אינסופית בתחזוקת המראה הנונשלנטי שלו, ואחר כך שוכחת ליהנות מהן. אני בעד פינות גלויות שקל לנקות. 17. חדר עבודה הוא החדר הכי חשוב בבית (הוא המקום של ההורים לקצת פרטיות, בשם אלוהים, ולקצת חיים משל עצמם), אבל יש לו נטייה להפוך למחסן. הפריט הכי חשוב שם: הכיסא. הוא צריך להיות משרדי, מרופד, נוח וגדול, כדי שאפשר יהיה לשקוע בו שעות בלי כאבי גב. כל הפנפונים המעוצבים לא רלוונטיים. 18. שעון קיר הוא דבר חשוב וצריך לפחות שניים, במטבח ובסלון, כדי לא לאבד תחושת זמן לגמרי. 19. אני לא הטיפוס לאוספים, לא של בקבוקי יין/בירה, לא של צדפים ולא של דמויות חרסינה, כך שאני לא מוטרדת מחללי תצוגה ראויים באמצע הסלון. 20 בתמונות בבלוגים ובמגזינים הכל נראה כל כך שקט, כאילו קפא בזמן, כי, ובכן - זו תמונת סטילס. המציאות גם יותר דינמית וגם פחות סטרילית, ולכן לא כל מה שמצטלם מדהים הוא אכן כה מדהים או נוח למגורים.



התמונות מכאן, מכאן, מכאן ומכאן. וגם מכאן.

אביב 2010: עדיין בכלוב

אם תהיתם מה מצפה לנו באביב הקרוב, אני מזמינה אתכם לסדרת פוסטים שיעסקו בשלל הטרנדים שצפויים לנו, חלקם לא חדשים כלל. אם נשמתם לרווחה ואמרתם לעצמכם "איזה מזל שנפטרנו כבר מהגלדיאטורים המעיקים האלה" יש לי חדשות בשבילכם: אמנם גל הגלדיאטורים שכך, אבל גל ה-birdcages - ממש לא.



(1) סרג'יו רוסי עם כלוב בקווים מעוגלים במקצת.
(2) לובוטין עם הדגם החרוש הזה, שבעצם שייך לאביב הקרוב.
(3) ויקטור ורולף עם דגם שאמנם הוא לא ממש כלוב אלא רשת, אבל ההשראה ברורה.
(4) לאנווין בדגם זהוב ומעודן בהשראה כלובית.

ממשיכים מחר, אל תלכו לשומקום!

אביב 2010: צבעים זה הכי, אחי

אם תהיתם מה מצפה לנו באביב הקרוב, אני מזמינה אתכם לסדרת פוסטים שיעסקו בשלל הטרנדים שצפויים לנו, חלקם לא חדשים כלל. כפי שהסתבר לי היום, צבעי האביב עדיין כאן.



(1) ויקטור ורולף בשלל גוונים של ורוד וסגול, מצפים שנצעד עם זרי פרחים מוצמדים לקרסוליים. לפחות לא צריך להשקות.
(2) מיו מיו ונעלי סאטן ורודות עם הדפסי ציפורים ועיטור מנצנץ של ציפור גם כן.
(3) Dsquared2 עם מגפון בכתום בוהק וצווחני.
(4) Tabitha Simmons מעדיפה צבעוניות חיננית ונקודות שממוססות כל התנגדות.

ממשיכים מחר, אל תלכו לשומקום!

אביב 2010: השרשר המאושר

אם תהיתם מה מצפה לנו באביב הקרוב, אני מזמינה אתכם לסדרת פוסטים שיעסקו בשלל הטרנדים שצפויים לנו, חלקם לא חדשים כלל. על הפרק היום: נעליים עם גורמטים, כי הגיע הזמן שגם לנעליים יהיו תכשיטים בילט-אין.



(1) זאנוטי משלב רצועות וגורמט במראה מחויט, יחסית.
(2) לובוטין משאיר את המקוריות בבית וסתם מקשט בגורמט.
(3) Camilla Skovgaard העדיפה נעלי טרקטור עם גורמט.
(4) לאנווין עושים עבודה ממש טובה ומעטרים בתבונה בגורמט פחות גס ויותר מתוחכם.

ממשיכים מחר, אל תלכו לשומקום!

אביב 2010: מתקפת הניטים עוד פה

אם תהיתם מה מצפה לנו באביב הקרוב, אני מזמינה אתכם לסדרת פוסטים שיעסקו בשלל הטרנדים שצפויים לנו, חלקם לא חדשים כלל. לקראת הפוסט הראשון בסדרה גיליתי שעניין הניטים הזה משום מה ממשיך איתנו הלאה.



(1) לובוטין ממחזר את הדגם המנצח שלו, שהראיתי כאן.
(2) בלמיין ממחזרים גם כן, עם דגם נדוש ומשעמם.
(3) ג'יבנשי מעלים את הרף עם ניטים בצורות שונות. לדעתי מדובר בדגם מקסים לחלוטין.
(4) וזאנוטי המלך מתעקש משום מה על דגם צבעוני ומקושקש מעוטר בניטים צבעוניים. אני לא יודעת אם "יפה" זו ההגדרה המתאימה, אבל ללא ספק ההגדרה "מקורי" תתאים.

ממשיכים מחר, אל תלכו לשומקום!

לאהוב או לשנוא?

כפכפים הזויים של Opening Ceremony, שהקטע שלהם הוא העדר מוחלט של קימור בגפה. מעבר לכך שכל הקטע לא ממש מלהיב, תג המחיר מכבה את שאריות ההתפעלות: 445$.

פלאפי

בפוסט הזה רטנתי מרה על התנהלותו של בוטיק תל אביבי מסוים. מה שלא אמרתי - והיה כדאי להגיד - הוא שבאותו בוטיק נמכרים גם מוצריו החמודים למדי של מותג האקססוריז Fluff, שכוללים שלל ארנקים וחפצים מאוירים. אכן, האקססוריז של Fluff לא מצטיינים בחדשנות יוצאת מגדר הרגיל, אבל הם חביבים ועליזים עד מאוד, ובימים טרופים שכאלה גם בזה יש משהו מעודד.



(1) מראה מתקפלת עם איור של בובה. 14$.
(2) ארנק מטבעות עם נעל עקב, עכשיו בסייל היסטרי: 8$ בלבד.
(3)תיק למחשב נייד עם איורי כלבים. 38$.
(4) ארנק גדול, קשיח ודק עם איור של נערה ב-24$.

קישורים נוספים: המחירים בפוסט הזה הגיעו מהחנות המקוונת של Fluff, ששולחים לארץ חינם באמצעות הדואר האמריקאי (יש לבחור את האופציה US Postal Service). בבוטיק התל אביבי ראיתי את הארנק הקשיח הגדול ב-250 ש"ח, פי 2.5 מהמחיר המבוקש בחנות המקוונת. לתשומת ליבכם.

להחזיר את העקבים לגובה שפוי

וואלה! אופנה דיווחו ביום ב', בעקבות NY mag, ששלוש דוגמניות פוטרו מהתצוגה של מקווין אחרי שסירבו ללכת עם נעלי הארמדילו הענקיות. לאחת מהן יש היסטוריה עגומה עם נעליים בתצוגות, אחרי שנחבלה בברך בתצוגה אחרת והושבתה לכמה חודשים.

הכתבה לחלוטין גרמה לי לאמץ את הצד של הדוגמנית, כי ברצינות, נעליים הפכו מאביזר יפהפה לסוג של עינוי לנועלת. העקבים גבוהים מדי עד שכל המשקל מתנקז לבהונות הרגליים, הסוליות לא גמישות, הנעליים כבדות. זה עניין אחד לעלעל בקטלוג, להתלהב מדגם מופרך כזה או אחר ולדעת שגם אם תתפרעי ותקני אותו, הוא יעמוד בארון כמו פסל ויחכה לאיזה אירוע חגיגי שבו רק את והוא תאכלו בבית ארוחת ערב לאור נרות, ותנועי איתן מקסימום מהסלון לחדר השינה ולהפך.



זה עניין אחר לגמרי לנעול את הנעליים האלה כחלק משגרת החיים. כאבי גב (ונזק לטווח ארוך לגב) ואובדן תחושה באצבעות הרגליים הם רק חלק מהעניין. יש לי חברה ששברה את הקרסול לפני כמה שנים בזמן שהתרוצצה באתר בנייה על עקבי סטילטו. עקבים היא כבר לא תנעל, רק נעלי טבע. אחרי חופשת המחלה הממושכת שנאלצה לקחת, היא איבדה את מקום עבודתה, ולכך הוסיפו את הכאבים בקרסול שמהם היא סובלת בכל פעם שמתחלף מזג האוויר.

זה לא פוסט אנטי-עקבי. עקבים יכולים להיות יפים מאוד, נוחים (כשהם עשויים טוב) ולשפר את התחושה הפנימית ו"לתקן" ויזואלית את הפרופורציות של הגוף. מילת המפתח היא: מידתיות. קנו נעליים עם עקבים לא גבוהים מדי. קנו נעליים איכותיות, כדי שלא תסבלו מכאבים ברגליים בישיבה ממושכת או בעקבות הליכה קצרה. נעליים הן לא בגדים. אם צפוף לרגל בתוכן או שכף הרגל לא מונחת בהן טוב - אי אפשר לתקן, לכן אני תמיד ממליצה למדוד נעליים לפני הרכישה, לפחות פעם אחת, וללכת איתן כמה דקות טובות בחנות. בדקו טוב שאתן אכן מצליחות ללכת עם הנעליים לאורך זמן, שהאימום טוב, שהעקב רחב דיו כדי שתוכלו להחזיק מעמד איתן במשך כמה שעות. אל תנסו פרויקטים יומרניים כמו ללכת 4-5 ק"מ באזור תעשייה על עקבי סטילטו. אני ניסיתי, וזה לא אומר עליי שום דבר חיובי, אבל כן סיפק לכירורג שהגעתי אליו הזדמנות לצחוק מכל הלב ובמשך עשר דקות רצוף. ולמעצבים היקרים (שלא קוראים עברית אבל שירות התרגום של גוגל ב-ט-ו-ח יתרגם להם את המילים הבאות): הניחו לנו. אפילו לדוגמניות המסלול, נשים שלכל הדעות לא סובלות מעודף משקל, הן בעלות כושר סבל יוצא מגדר הרגיל ויש להן יכולת מופלאה לגרום לכל עניין העקבים הזה להיראות קל - אפילו להן נמאס שרודים בנו ככה. אז די, בואו ננמיך את העקבים ונעשה לעצמנו כנשים חיים טובים יותר. תודה.


תמונה להמחשה, מפה. נדמה לי שבמקרה הנוכחי, היא שווה 10,000 מילים.

10 חוויות שופינג שלא כדאי לוותר עליהן

כתבתי את הפוסט הזה בגרסה מעט "עיתונאית" ככתבה לבמודה שפורסמה ב-30/11. השאלה שהיתה על הפרק (למען האמת, לא היתה, פשוט אמרו לי "תכתבי מה שאת רוצה, העיקר שלא יהיה מביך") היא מהו שופינג טוב ואיכותי, ובמה הוא שונה מהשופינג השגרתי שאנחנו מכירים. מה שיצא היה ניסיון לתאר חוויות שופינג ששווה לחוות, כי שופינג יכול להיות הרבה יותר מסתם לגרור רגליים בעייפות וקצת בשעמום מחנות לחנות ברחבי הקניון, בניסיון להשיג עוד פריט לא ממש מסעיר לאוסף. אולי אני טועה, אבל כשמעלים את מפלס הריגוש, החוויה היא מה שממשיך ללכת איתך, הרבה אחרי שהג'ינס המ-ע-ל-ף שרכשת ב-H&M באיזה חור באירופה עף לארגז התרומות. אז קבלו אותן, בלי יותר קשקושים מצידי: 10 חוויות שופינג מוצלחות במיוחד:

1. פריט אחד לפחות של מותג-על: רובנו לא נצליח להרשות לעצמנו תיק בירקין או שאנל, אבל מי צריך אותם. אקססוריז אחרים, או אפילו פריטי לבוש של מותגי-על אחרים, עשויים להתגלות כזמינים במקומות בלתי צפויים. לא אשכח את התחושה המדהימה שלי בדיוטי פרי של אמסטרדם, כשנתתי את מעותיי האחרונות, 280 גולדן (זה המון והייתי אז לפני גיוס), תמורת צמיד ג'יבנשי אותנטי. עד היום הוא הפריט הכי יקר לליבי.
2. לקנות בכלבו יוקרתי: אני לא מתכוונת למרקס אנד ספנסר או לגאלרי לאפייט, אלא לאוויר של הרוד'ס, בארני'ס או נימן מרקוס. נורא נחמד לפרגן לעצמך רכישה קטנה בכלבו שנראה כאילו עוד רגע יגבו בו דמי כניסה.
3. שופינג אונליין: לקנות אונליין זה ממכר. המחירים אטרקטיביים, ההיצע מטורף והאתרים יפים, אבל הכיף האמיתי הוא לקבל את המוצר הביתה, בדואר. לפתוח באצבעות נרגשות את החבילה ולהתפעל מהנפח והתלת ממדיות שקיבל הדבר ההוא, שעד לא מזמן היה רק תמונה במחשב.
4. לקנות וינטג' במכרז אמיתי: עזבו אתכם ממכרזים באי.ביי, אין שום קשר בינם לבין החוויה המיוזעת והמסעירה של קנייה במכרז. לשבת בין "מביני עניין" ולקפוץ על מציאה שאותה בחנתם בקפדנות קודם לכן. האנגלים מטורפים על זה, אבל אפילו ה-BBC לא מצליח להעביר את החוויה לעומקה. המקבילה היחידה בעולם האמיתי שיש לזה היא, כנראה, רכישת מניות, אבל כמה מאיתנו באמת עוסקים בזה.


כל הפריטים שבתמונה כיכבו השנה בפינת "ההתחדשות האחרונה" פה בבלוג. אלה תוצרי חוויות השופינג שלי!

5. שווקים: לשווקים יש יש בהם קסם, ניחוח מאפיין, מוזיקליות וקצב. אם אתם שונאים שווקים, נסו שוקי פשפשים של מותגי-על, החוויה מסעירה (במיוחד כשאתם נתקלים בוינטג' של פריטי מעצבים במחיר שתיים-שלוש משכורות חודשיות).
6. רכישה כושלת: אני לוקחת את מה שאי אפשר להחליף בתור שיעור ביצירתיות. כל דבר אפשר לפרק, להתאים מחדש או במקרה הכי גרוע - להפוך לסמרטוטים או חלקי חילוף. נכון שחבל על הכסף, אבל לטעות זה חלק מהחיים וכדאי גם ללמוד מטעויות וגם להפסיק להלקות את עצמנו עליהן. זה לא עוזר.
7. שופינג בארון של חברה: זה יופי של דבר. לובה ויוד יישמו את הרעיון במסיבת החלפת הבגדים שלהן (שלתוכה נדחפתי בגסות ויצאתי עם צעיף מעולה מתנת לובה. תודה, בובה!). יש לשופינג כזה עוד יתרון: לומדים להכיר את הטעם אחת של השנייה ממש טוב, מה שמקל על מסעות השופינג המשותפים.
8. רק אקססוריז: זוכרים את The uniform project? מאוד כיף להרכיב 3 מערכות לבוש, ואז לצאת לציד אקססוריז שיאפשרו לאבזר אותן לפחות בעוד 3 דרכים שונות כל אחת. מאתגר, מהנה ותאמינו לי - מספק.
9. מחוץ לעונה: אין הרבה דברים כיפיים יותר מלקנות בחורף במחשבה על הקיץ שיבוא. זה בדיוק הזמן להתאבזר בבגד ים חדש.
10. זוג נעליים מוטרף: מוטרף מבחינת העיצוב, הגוון, המחיר, המותג או מכל בחינה שהיא. זוג נעליים מפוסל אחד בארון, כזה שקצת חבל לנעול אותו מרוב שהוא אהוב, יפה, יקר או חד פעמי - זה פרגון עצמי היסטרי וחוויית שופינג מדהימה.

ערכתי קצת את הכתבה, מקווה שנהניתם בכל זאת :)

נ.ב נסו את רשומת התגובה של בלונד לרשומה זו. נהניתי מכל מילה.

לאלולנד

לא יודעת כמה מכם יזהו את השם אורנה לאלו. כקוראת נלהבת של "בניין ודיור" התאהבתי כבר לפני די הרבה שנים בפריטים הצבעוניים בעלי הצורות הבלתי שגרתיות. החרוזים שלה לא היו משהו שראיתי קודם, לכל אחד צורה משלו, לפעמים מכוונת ולפעמים נראית אקראית לגמרי, כאילו לאל חשבה לעצמה "המממ, יצאה לי צורה עקומה לגמרי מהתנור. בואו נכין מזה... פמוט?". יום אחד גיליתי פמוטים בעיצובה בקניון המקומי ועמדתי נטועה במקום מרוב התפעלות. אולי לא מדובר בעיצוב גבה אף, בעל מראה יוקרתי ומתוחכם, אבל עזבו אתכם, הצבעוניות יפהפיה, הצורות מגוונות, העיצוב עשיר, המחירים יחסית נוחים. אני עדיין זוממת על זוג פמוטים ואיזו מזוזה לבית החדש.
לפני כמה חודשים גיליתי גם את ליין התכשיטים שלה ולא ידעתי מה לחשוב עליו, עד שהגעתי לבזאר של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ושם נמשכתי מיד (וחן תעיד על כך) לשולחן שכוסה בדגם כלשהו של עגילים בעיצובה. מיהרתי לרכוש זוג (המחיר - 20 ש"ח - היה מפתה). חן תהתה אם אני מתכוונת לפרק אותם ולהשתמש בחרוזים, אבל השבתי בשלילה. היא גרסה שצריך אומץ כדי לענוד אותם, אבל יש לי חדשות, חן: כמה שהם מפלצתיים והזויים על השולחן, כך הם מקסימים באזניים. פשוט יפים!

וזה מה שעוד יש לגב' לאלו להציע בחנותה המקוונת (שמיועדת לרוכשים מרחבי העולם, כנראה. ישראלים מופנים לחנותה בדיזנגוף ולחנויות אחרות שהאתר לא מגלה לנו):



(1) סיכת דש בצורת פרח לבן. שימו לב לפרטים: זו יציקה של חומר לבן עם עיטורים שחורים! 18 אירו.
(2) שרשרת מרובת שכבות עם נימפאות מים (שרונה, תודה על התיקון!) מסדרה העוסקת בחיים התת מימיים. 82 אירו (אבל שווה).
(3) עגילים בסגול וירוק. הצבעים בתמונה כנראה יותר חיים מאשר במציאות, כי לי יש עגילים באותה סכמת צבעים והם הרבה פחות בוהקים. 27 אירו.
(4) צמיד רחב בלבן וזהב. קסום! 36 אירו.

קישורים נוספים: כשגיגלתי אחר תמונות של התכשיטים שלה אורנה לאלו, גיליתי את האתר הזה, שמוכר את מוצריה במחירים מוזלים ושילוח חינם לארץ. אתרים אחרים שמצאתי לא היו אטרקטיביים מבחינת המחיר כולל משלוח לארץ.