skip to main |
skip to sidebar
משהו משונה למדי קורה לג'וזפה המלך. לא ברור לי אם זו עייפות החומר או שמא שיזוף מלאכותי מוגזם שעבר את ה-BBB והצליח, בדרך לא דרך, לחדור למוחו של המעצב, אבל בזמן האחרון האיש סובל מעייפות חומר ומדגמים שמצטיינים בדמיון מטריד לצ'ו צ'ו, עוד מעצב שגמר את הסוס מזמן וכרגע חי על אדי דלק ותהילת העבר.
תשפטו לבד:
(1) לא, זה לא רע. זה פשוט לא טוב. דגם נדוש ומשעמם. 390 אירו.
(2) מה, רק לי זה מזכיר דגמים של ג'ימי צ'ו? 895$.
(3) משהו מטאלי, שמרני, לא ברור, לא מסעיר, לא הומוריסטי ולא צעיר. איך דגם בוורוד-צהוב מטאליים מצליח להיראות כה כבד, רציני ונטול תנופה? 595$.
(4) לדעתי הדגם הזה הוא שיא החרפון: שטוח, אצבע, על הקרסול, ג'ינס. איום ונורא. כדי לוודא שכולם רואים מה שאני רואה, צירפתי גם דוגמה לפריט הזה על הרגל. לא תשכנעו אותי שמי שהסכים לשלם 595$ בגין החפץ הזה אכן לא זקוק לסיבוב קצר במוסד גמילה כלשהו.
כמה עצוב שפתחנו את השבוע ביוצר שהולך ודועך מבחינה יצירתית. מקווה שנמשיך טוב יותר :)
תוגה עמוקה נפלה עליי כשראיתי את העגילים המלבבים האלה, מפס הייצור של בטסי אהובתי. זה לא בגלל המחיר הסביר, 25$, ובוודאי לא בגלל העיצוב המקסים. כל העצבות כולה מקורה בעובדה שאת העגילים האלה אפשר גם אפשר להשיג ב-Piperlime, מותג הנעליים והאקססוריז של גאפ, אך כמובן לא בארץ. מה הטעם לפתוח ברעש גדול סניף עם שטיח מלוכלך ומאבטחים קשי יום בכניסה ולא להביא אליו דברים נאים כגון אלה, אתמהה.
בשעה שרוב הרשתות משיקות בשושו, H&M טרחה ותלתה שלט ענק על מה שהיה קולנוע גלובוס בעזריאלי, והזמינה את כוווווווווולם להגיע לפתיחה. ברשת בונים, כנראה, על תור שישתרך מעזריאלי ועד הקריה לפחות. אם טרם סימנתם ביומן/לקחתם יום חופש לרגל המאורע/ביטלתם את ביקור הדודה מאמריקה - עשו זאת לאלתר. אפילו השעה כתובה על שילוט החוצות. ככה זה כשבאמת רוצים אותך.
אתמול בשבע בערב שלחה אליי לי סמס שבו שאלה אם אני מגיעה להשקה של קסטרו. עניתי ב"מה? מו? מי?", ואז התברר שיש איזשהו אירוע השקה לקולקציית עליסה בארץ הפלאות שלהם לרגל יציאת הסרט, שאליו לא הוזמנתי, לתשומת לב הגולש המסור רני רהב (ואגב לתשומת ליבך, רני, אשתך יפהפיה!). תשע וחצי בערב של יום רביעי, מה יש לבחורה שזה עתה חזרה לגור עם אמא שלה לעשות חוץ מללכת למסיבה רוויית אלכוהול ו-30% הנחה על הקולקציה. אז החלטנו בספונטניות ללכת.
הקדמנו בכמה דקות ונכנסנו ל"מסיבת התחפושות" יחסית מהר. בפנים היה צפוף, ואז מצאנו את עצמנו במקום הבא:
אכן כן, היינו ממש בין רגליה של עליסה ענקית, והיה לנו נוף מעולה לתחתוניה המלבבים. בפנים היו כל החשודים המיידיים: אנשים מעוצבים להפליא בשיק תל אביבי להפליא, במה (לא נשארנו להופעה בגלל הדוחק והעובדה שכרטיסי האשראי גוהצו ביעילות במהלך האירוע), צלמים, דמויות מתוך הסרט (שני גמדים קירחים ישבו בסמוך לכניסה משועממים במידה מסוימת ושתו קולה זירו. אני די בטוחה שמלכת הלבבות היתה כועסת לו היתה מרימה שנייה את הראש מהרשימות בכניסה ושמה לב), המון בגדים והרבה אלכוהול. בעיניי מצאו חן במיוחד בקבוקים חומים שעליהם נכתב Drink Me, כך שלמרות החשש מזעמו של הברמן ניכסתי לעצמי אחד. זו מזכרת חמודה להפליא, ובהמשך האירוע ניכסתי אחד כזה גם עבור לי.
מה בתפריט? בעיקר חולצות וגופיות לנשים ולגברים עם דמויות מהסרט, באיורים אפלוליים במידה כזו או אחרת, ומעט הלבשה תחתונה ברוח דומה. ההדפסים יפים אך לא מפילים, המחירים מפילים אך לא יפים: 99-129 ש"ח לטי שרט או לגופייה, 60 ש"ח לזוג תחתוני בוקסר. טאץ' מאץ' בעיניי.
סיור זריז, רכש זריז עוד יותר - ויצאנו החוצה בשעה מוקדמת יחסית. הבקבוקים המסעירים כבר נגמרו ובחוץ השתרך תור ארוך כמעט עד שער הכניסה מכיוון קינג ג'ורג'. לא חשבתי שאגיד את זה, אבל היה רועש, חם וכיף, והיה ממש כדאי לבוא.
אחרי כמה שנים של התברברות קשה, עושה רושם שסווטש עולים על דרך המלך, זו שהפכה אותם למותג שעונים מוביל מלכתחילה. אני מעריצה גדולה של המותג. בשלב מסוים אפילו היה לי אוסף של קצת יותר מ-20 שעוני סווטש, ועד היום יש לי כמה ממהדורות האספנים שלהם: ההיא עם הדינוזאור והשעון של אולימפיאדת סידני 2004. כמעריצה, הופתעתי וקצת כאב לי לראות לאילו כיוונים המותג משך: מרובעים, מתכתיים, גדולים במיוחד, ליין לילדים וליין תכשיטים, שלא לדבר על האינפלציה החדה במחירי השעונים, שהיו בסך הכל אלטרנטיבת פלסטיק זולה וחיננית לשעון כבד ורציני.
אז החדשות הרעות הן שסווטש לא הפסיקו עם יתר הליינים הביזאריים. החדשות הטובות הן שבמידה מסוימת הם החליטו לחזור לשורשים והשיקו עכשיו את קולקציית Color Codes, שהיא כל מה שהיה טוב בסווטש: שעוני פלסטיק חינניים, עגולים ולא יקרים. אז נכון, הליין החדש לא מתהדר בעיצוב פורץ גבולות - רובו מורכב משעונים חלקים לחלוטין - אבל אני חושבת שזה צעד בכיוון הנכון. תנו הצצה פה:
בשורה העליונה: חלקים מבריקים (195 ש"ח). לדעתי אלה גוונים קיציים מושלמים (מניפת הגוונים המלאה מצד ימין). הצבעים האלה מוצלחים לטעמי יותר מהחלקים המאטים, כי לוח השעות בהם צבעוני ובמאטים הוא לבן ודי "פושט".
בשורה התחתונה: חלקים מאטים (195 ש"ח). הגוונים חורפיים יותר (מניפת הגוונים המלאה גם כאן מימין), וצבע השעות תואם לגוון הרצועה.
בין לבין: שני שעונים מקושקשים מאותה סדרה (245 ש"ח). אהבתי מאוד את הרצועה המנוקדת.
גילוי נאות: קניתי לעצמי את האדום המבריק :)
אתמול היו לי 40 דקות לשרוף בעזריאלי בהמתנה ליערה המקסימה שתגיע ונלך לקרוע את החנות של סווטש (כל הפרטים בפוסט הבא). אין לי באמת מה לעשות ברוב החנויות והיה מוקדם מכדי לרכוש לשתינו קפה, לכן הרגליים הלכו מעצמן לסניף החדש, המדובר והעמוס של גאפ שנפתח בשולי הקומה הראשונה, אי שם בין מנגו לרנואר.
שטיח כחול מלוכלך וכמה מאבטחים המומים במדים קידמו את פניי. לא היה להם תפקיד מוגדר פרט לעמידה רשמית על שטיח. בניגוד לסניפים בחו"ל, לפחות בסניף התל אביבי אין מוכרן מסכן שכל תפקידו הוא לברך את הנכנסים לשלום. אולי עוד יהיה, כשאנשים לא יידחקו פנימה במאסות. על כל פנים, נכנסתי עם קבוצה של שלוש נשים מבוגרות, בעליהן ושקיותיהן.
חלוקת הפנים בחנות די ברורה: ימין לנשים, שמאל לגברים ומתחם נפרד לחלוטין לילדים. החלטה נבונה במונחי ניצול המקום, אבל מכיוון שהחנות בכל זאת קטנה יחסית ולרגל החידוש הגיעו לא מעט אנשים לחזות בפלא, לא היה שם מקום לנשום. הקולקציה מצומצמת יחסית והקולבים דחוסים אלה על אלה. אני חייבת לומר שהקולקציה לגברים נראתה כיפית ונינוחה יותר. היו שם סריגי פסים חמודים, חולצות פסים חמודות, חולצות וסווטשרטים חלקים, ג'ינסים ודגמ"חים.
במחלקת הנשים שררה בוקה ומבולקה. אחד מאגפי הנשים הוקדש כולו לג'ינסים - לא מכנסיים אלא חולצות, ז'קטים וכו'. האגף השני הוקדש לבדים אחרים: מעט צבעים חלקים, מעט מאוד פרחוניים וממש מעט עיצובים מעניינים.
במחלקת הילדים לא ביקרתי. חבל, המודעות נראו מצוין.
המחירים עצמם גרמו ללב לפעום חזק וברעש. גופייה לאישה ב-120 ש"ח, ז'קטים קלים לנשים ב-430 ש"ח, קרדיגן מפוספס לגבר ב-299 ש"ח. למרות הרצון הטוב להשוות מול מחירי אתר גאפ בחו"ל הדבר אינו מסתייע מפני שאף אחד מהדגמים הזכורים לי אינו מופיע באתר האמריקאי של גאפ. אני תוהה מדוע זה כך. בשורה התחתונה, יצאתי כלעומת שבאתי - וכך יהיה עד שתתחיל להגיע קולקציית בייסיק ראויה.
למרבה התדהמה אלו נעלי גברים! אהובי פלווג שוב יצא מדעתו והשיק בזמן האחרון את נעלי הערסו-פינק האלה, שאני לא יודעת מה לחשוב עליהן. לשמחתי זו רק מהדורה מוגבלת. לצערי הן עולות 280$. הפינה לשיפוטכם.
היום אני עוברת דירה. שלום, בית של מישהו אחר, אני עוזבת. איך אומר לך? לא אסתכל אחורה בגעגועים. אתה אולי בית נחמד, אבל לחלוטין לא מה שהייתי צריכה, והבעלים שלך, בלהיטותו לחסכנות של בעלי בתים, לא טרח בשום שלב להפוך אותך לראוי למגורים. אז שלום, אני נוסעת. לא רק שאני לא צריכה שתלוו אותי הלאה, אני חייבת להתעקש שתתנו לי ללכת ככה, כמו שאני, עם הבגדים שלי והארגזים המעטים שצברתי.
זו היתה שנה שבה קפאתי על השמרים מכל כך הרבה בחינות שקשה לי אפילו לדמיין אותן. שנה של קורי עכביש שהצטברו בחיי, שנה שבה הקמתי את הבלוג ובאותה נשימה הרגשתי אותו נשמט מידיי כמעט כל רגע. זו היתה שנה שהוכרזה רשמית ומראש כשנה מבוזבזת, כשנה שבה נחכה לחיים האמיתיים שלנו שיתחילו בדירה החדשה, עם הרהיטים האמיתיים ובגדים שנתכנן להשתמש בהם יותר משנה על השעון. אולי היינו צריכים להתארגן אחרת, אבל לא התארגנו ותחושת הזמניות הזו הקשתה עליי מאוד. גם בית מתפורר ובלתי מתוחזק לא סייע.
אם כך, בראש מהדהד מכאב וברגליים שהתנפחו מרוב מאמץ ומסרבות לחזור לממדיהן הטבעיים (זה כואב!), אני עוזבת אותך היום, בית-של-מישהו-אחר, והולכת לגור עם מישהי אחרת, אמא שלי, שכנראה מחכה למעבר הזה בציפייה ובקצת געגועים למלא את הבית שוב בקולות. אני מקווה שהדיירות שיבואו אחריי יספקו לך ולבעליך חוויה מתקנת. הן נשים כל כך חביבות שאני מקווה ששניכם לא תגרמו להן טראומה כפי שגרמתם לי.
היה שלום, תודה על הדגים, וממחר יום חדש ואקססוריז ונעליים עד האופק. צ'ירס.
לא הצלחתי להחליט אם מדובר בתיק נחמד של מארק ג'ייקובס או בבדיחה עגמומית על חשבוני. ב-850 אירו זה כנראה לעג לרש.
אז מה דעתכם על שיתוף הפעולה שהוכרז לפני כמה ימים בין מותג הפלסטיק מליסה לבין מיסטר ז'אן פול גוטייה? לא מאוד התלהבתי משיתופי פעולה אחרים של מליסה, גם לא זה עם ויויאן ווסטווד. הדגמים הרגישו לי מאוד פשוטים וסתמיים. נכון לרגע זה, הדגם שלמעלה הוא מה שגוטייה עיצב, הוא עשוי פלסטיק ממוחזר ויימכר ב-160 ליש"ט, שזה לא נורא כלל. מי לייק.
עם קצת מזל אצליח לראיין למדור הזה אנשים מעניינים שיהיו להם דברים מעניינים לומר על אופנה, בין אם אלה מעצבים, כתבי אופנה או בלוגרים אחרים.
גאלה נשמעה לי טיפוס מעניין. כלומר, סטייליסטית זה טוב, במיוחד כזו שלמדה את המקצוע בצורה מסודרת בחו"ל, אבל סטייליסטית למידות לא דוגמניתיות בעליל זה שוס. מה שנקרא, אם כזו לא היתה קיימת היה צריך להמציא, ודחוף. אז התקרצצתי עליה עד שהיא הסכימה לענות לכמה שאלות. יצא מקסים, אם שואלים אותי. ואתם לא.
גאלה, דברים שחשוב שנדע עלייך?
אני עוסקת בסטיילינג לנשים אמיתיות, מעניקה פתרונות לבעיות שונות בגוף, מלמדת איך לעבוד עם מבנה הגוף, הפרופורציות ואיך ליצור מראה מחמיא ואידאלי המותאם לסגנון האישי ולאופי הלקוחה. בתור אישה גדולה, עסיסית או גבוהה לרוחב :) אני מתמחה בסטיילינג לנשים גדולות ומנסה לגרום למעצבים לשנות גישה ולעצב גם לנו בגדים אופנתיים ומחמיאים.
מה חסר באופנה המלאה בארץ?
יש פה אופנה לנשים מלאות ואף אחד לא סיפר לי???
ממה יש יותר מדי?
יותר מדי בגדים וסחבות לא אופנתיים ולא מחמיאים.
עד כמה המשוואה אישה שמנה=בגדים שחורים נוכחת בחיינו? מה לדעתך צריך לעשות כדי למגר אותה?
לצערי המשוואה הזו קיימת אצל כל הנשים ולא רק הגדולות ביניהן. צריך להסביר לנשים שזה לא הצבע שעושה את ההבדל - זו הגזרה.
האם הבעיה המרכזית בתחום האופנה המלאה היא חוסר מוכנות הלקוחות לשלם או חוסר המוכנות של הרשתות לצאת מהקופסה?
בוודאות חוסר ברשתות לייצור אופנה אמיתית. כל אישה גדולה מוציאה הון עתק על בגדים. בזמן שרזות יכולות לבחור איפה לקנות לפי תקציבן, נשים גדולות מוגבלות והאופציות מצומצמות ועל כן, גם אם חולצה תעלה לנו 400 שקלים - אנחנו נקנה אותה כי לא תהיה ברירה אחרת.
מה דעתך על נועה תשבי כפרזנטורית של ML? ומה דעתך על מארינה מקסימיליאן בלומין כפרזנטורית של עונות?
לצערי בעקבות הלבוש המחריד שמלבישים את מארינה בתוכנית שלה עם חיים כהן, היא נראית גדולה אבל מרינה רזה וגבוהה וממש לא גדולה. הבחירות הללו נוראיות ומחדדות את העובדה שכבר אין רשת המתמחה במידות גדולות, כולם פונים גם לרזות ומשווקים את עצמם לרזות. פגשתי גם את נועה וגם את מרינה - ואף אחת מהן לא גדולה לא עסיסית ולא שמנה!
האם מבחינתך אלה חדשות טובות שקסטרו מייצרים היום עד מידה 44-46 ו-TNT עד 46-48?
מה זה מידה 46? תשלחי מישהי במידה 46-48 למדוד את הבגדים ותיווכחי לגלות שהמספר גדל אבל הדגם עצמו לא...
מה דעתך על האמירה כאילו מבנה הגוף המלא מורכב יותר להלבשה ולתפירה?
בולשיט. כל גוף נשי הוא מורכב, גם רזה וגם שמן. יכולה להיות רזה עם אגן רחב - ועדיין להן יש פתרונות לבוש - אז למה לנו לא???
תני לי 2-3 טיפים כדי שבכל זאת לא ניראה כמו האמפטי דאמפטי.
לשים לב לגזרה ולבחור במידה הנכונה - שהבגד לא יהיה רחב מדי ולא צמוד מדי אלא שיעטוף את הגוף, הלבשה תחתונה - חזייה מושלמת ומחטב איכותי זה סוד הקסם, להימנע מפסי רוחב ומצווארוני גולף למיניהם.
הבלוג של גאלה נמצא פה, והאתר שלה כאן. תבואו, יהיה כיף.
הפלץ השטוחות ימשיכו לגדוש את הרחובות והחנויות גם השנה. לא, אני לא אוהבת אותן, ואל תגידו לי שזה נוח. כלומר, אני משוכנעת באלפי אחוזים שזה נוח, בוודאי לעומת העקבים הרי האסון שאני הולכת עליהם, אבל פלץ כאלה מחמיאות רק לאגן צר ולא לאגן ימתיכוני + בורקס + דרושים. בכל מקרה, גם השנה הן חמודות ובובתיות להפליא, שזה יופי יופי.
(1) במחוזותינו נוכל להשיג את הפלא הזה מבית לקוסט. נו, מה אני יעשה, בזמן האחרון אני משנה את דעתי עליהם בצורה רדיקלית, ולבד יש מרקם כל כך יפה. 300 ש"ח. לא זול, בכלל לא.
(2) ModCloth עם דגם וינטג'י, בובתי ונאה במחיר מחירון: 53$. חבל שאין מידות.
(3) See by Chloe הלכו על מוקסינים בצבעי דגל הלאום (שלנו). למען האמת, זה לא רע לחובבי המוקסינים. 245$?! מופרך.
(4) אחרונים חביבים: Mulberry מפיצים שלום, אהבה וגוני ניאון עזים, וגם את התקף הלב שלי שמחכה להתרחש: 275 ליש"ט. ברצינות?
ברכתי שטוחה לכולכם!
צ'מעו, לא יודעת למה הן לא עלו בפינה הזו קודם, מאחר שכרגע הן נמכרות בסייל היסטרי של 99$. אהובי פלווג עם נעלי גנגסטרים. כל כך איטלקיות וכל כך מתאימות לאנדי גרסיה ב"הסנדק 3" יחד עם ג'ל בשיער וחליפה שחורה עם חולצה סגולה חצי פתוחה, חושפת גורמט עבה וחזה שלא ידע לייזר. לא יודעת מה לומר לכם [אנחה].
לא מזמן שלחה לי שרונה קישור לזוג נעליים מסנס אוף פאשן. היה נחמד, אז הלכתי לבדוק מה עוד חדש. נתחיל במחירים: סבירים. אם מחפשים טוב, אפשר למצוא כמה עיצובים שנעים בין מלהיב למסעיר למדי, וזה נדיר גם כשמדובר על המעצבים הגדולים במיוחד. אז נחסוך את המשך ההקדמה שתכננתי (משהו כמו "בלה בלה האתר הוקם, בלה בלה שם לו למטרה"), כי אנחנו לא כתבת יח"צ במקומון, ונלך לדברים החשובים באמת, כלומר לשטוף ת'עיניים:
(1) נתחיל, אם לא אכפת לכם, בדגם המרהיב של הפוסט: מגפיים! הם מצוינים להפליא, ועפ"י הכתוב - בעבודת יד, OOAK. היצירה המרהיבה עולה 160$. לפחות ממה שראיתי בעמוד של לימור שמוכרת את הפריט, היא מתמחה בפריטים ב"השראה/השפעה ויקטוריאנית". לטיפולכם, כן?
(2) שושו, בוטיק הנעליים האולטרה-חמוד שעשקתי במקצת במכירת ההתרמה של מרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, מציג את הדגם הזה, תמורת 174$.
(3) איזו נעל קלאסית וחמודה! למרבה הצער (מס' 1), היא Sold Out וחבל. למרבה הצער (מס' 2), כששוטטתי בעמודים של המוכרת והסתכלתי על הנעליים שהיא הציעה למכירה, היתה לי תחושה שאלה נעלי איביי ותו לא.
(4) לקינוח, נעלי חדר מיטות/חשפנית. כל מילה מיותרת חוץ מהמחיר: 57$.
תרשו לי לצטט את חן ולהסתפק בשתי מילים על הלובוטינים האלה: האבה האבה! לא, כי באמת מדובר בשלמות נפלאה ונהדרת. כמה אמנותי ככה פרקטי. ואפילו, שומו שמיים, עושה רושם שלא אנקע קרסול מללכת בהן! המחיר, כרגיל, מחזיר אותנו לגודלנו הטבעי. ב-995$ אפשר לקנות ספה לבית החדש. שוב נשבר לו ליבי הענוג.
אני לא מבינה מה קורה בעולם בזמן האחרון, אבל אני מופתעת. בהחלט. עזיבתו הפתאומית של מקווין את הבניין חסכה לנו זוועות כגון מס' 2 שראינו בפוסט הזה (אני יודעת שמדובר במתיחת גבולות וכו' - אבל לטעמי זו סתם היתה מתיחה, כמו שיודה ברקן נהג לעשות לפני עשרים שנה).
בשורה הראשונה - קז'ואל מוצלח ביותר:
(1) פייר הארדי בסניקרס מרהיבים במיוחד. לפעמים כל העניין הוא בפשטות, כנראה. המחיר פחות פשוט אך עדיין מרהיב: 330 אירו!
(2) גם לקוסט מציגים סניקרס מוצלחים, בעיצוב מעט רטרואי שמזכיר לי את נעלי הספורט הראשונות שלי (אחח, הגעגועים לגיל 11 אוכלים בי!). יש בארץ, בחנויות שמחזיקות לקוסט, תמורת 600 שקלים. לא זול, אבל לא 330 אירו.
בשורה השנייה: Dressy:
(3) ראף סימונס בוורסיה מאובזמת לנעל חצאית קלאסית. 465 אירו? פחות יפה בעליל!
(4) ואילו פלווג אהובי בדגם עם שני אבזמים ונוכחות של ערס בקונצרט. כן, הצבע מזוויע ויש גם בשחור, ולא, לא תשכנעו אותי שהאיש הוא פחות מגאון נעלולי. 255$.
חכו חכו, יש לי עוד הפתעות בשרוול של הבלוג!
המון זמן לא היתה לנו פינת וואו, ובמקום זה היו הרבה פינות של לאהוב או לשנוא. אחרי הפינה מאתמול בבוקר, חשבתי שיהיה נחמד לשטוף את העיניים במשהו מרגש, מסעיר ופוער פה: החדשות של בלנסיאגה. כמה יפה, כמה מסעיר. 475 ליש"ט. לא מפתיע. אני מוכנה כרגע להחזיר את הפניות לספונסר של הבלוג ולהגיד לו: בדיוק כאלה, בבקשה. במידה 39. תודה.
התלבטתי אם להעלות את המגף הזה כאן, ב"לאהוב או לשנוא" או לייסד עבורו פינה משלו, "פינת הנעל הטיפשית". אבל ברצינות: גם ורוד וגם מסמרים - בסדר. אבל מגף ארוך? עם חרטום פתוח? מה עשינו שמגיע לנו העונש הזה? ועוד ב-876 אירו? בקיצור, אני אפילו לא מדברת על יפה או לא - מה ההגיון בעיצוב?
לא מכבר פשטו הידיעות על מותו של אלכסנדר מקווין בביתו בלונדון. מקווין היה בן 40. סיבת המוות, עפ"י הפרסומים, היא התאבדות. מקווין היה קול יצירתי יוצא דופן, גם אם לא תמיד קומוניקטיבי, ובעזיבתו הוא מותיר ירושה מרהיבה של יצירותיו. יהי זכרו ברוך.
ובכן, הן רשמית כאן. כנראה מכיוון שבחורף גשום ופלטפורמות רצחניות עלולות להתגלות כסכנת נפשות. אבל עכשיו הן פה, או-הו כמה שהן פה. חברים וחברות יקרים, גם באביב הזה נשים יהדסו על פלטפורמות. אימתניות. ענקיות. עצומות. כן, כן. זה מה שמחכה לנו, ואף אחד לא מופתע.
(1) ובכן, פנדי הולכים על גפה שחורה ופלטפורמה שקופה. הפלטפורמות לחלוטין מזכירות לי את אלה של פליזר. המחיר פחות: 713 אירו.
(2) ניקולס קירקווד עם גרסה מקורית ולטעמי מאוד מוצלחת לשילוב הקלאסי והמפוהק של שחור-לבן. אני אוהבת את זה שלסולייה ולעקב יש מרקם, הניגוד עם העור מוצלח ביותר. 500 אירו.
(3) שרלוט אולימפיה עם שילוב אביבי ביותר. זה אותו דגם קלאסי שהם ייצרו גם בשנה שעברה, הפעם עם גפת זמש וצבעי אביב עליזים ושווים. 510 אירו.
(4) Proenza Schouler עם קסדה לרגל בגוני אדמה. שימו לב שהפלטפורמה נגמרת קצת לפני קצות האצבעות. מעניין איך זה משפיע על היציבות. כנראה לא לטובה. 805$.
ליאת ואני פתחנו בלוג חדש שמוקדש כולו לבשמים: בושמולוגית! המטרה היא ליצור משהו יותר קהילתי, כלומר שכותבים שונים (גם גברים וגם נשים) יעלו ביקורות על בשמים ולאט לאט נצבור מגוון רחב של ביקורות ושל בשמים מתועדים.
אז אני מזמינה את כולכם להיכנס לבלוג. אם יש לכם בלוג משלכם, אתם מוזמנים להעתיק משם את הקוד של Share the Love ולשים אצלכם בבלוג. התוצאה תהיה שהציור החמוד שליאת הכינה (תראו פה למטה מצד שמאל) יופיע אצלכם כ"באנר" כזה. אתם גם מוזמנים לצרף את הבושמולוגית לבלוגרול, אני מבטיחה שהבלוג יעודכן לעיתים מאוד קרובות.
ומעבר לזה, אני מאוד אשמח אם תשלחו לי מייל שאתם רוצים לכתוב ביקורות על הבשמים שאתם אוהבים! זה כמובן לא מחייב אתכם לכלום. תפרסמו כשיבוא לכם. גם לא צריך ללכת במיוחד לרחרח. מה שיש על המדף הביתי יהיה מעולה, ומאוד מעולה יהיה אם יהיו ביקורות של בשמים של יצרנים מקומיים כמו ללין ☺
תודה לכולכם ☺♥
מצד אחד, שיתופי פעולה בין רשתות מסחריות לשמות הגדולים של העיצוב הם מגמה מבורכת. מצד שני, ההנפצה הזו של ג'ימי צ'ו ל-H&M נעה (ולא בחן רב, אם יורשה לי) בין חסר השראה ואף חוזר על עצמו לבין סתם מכוער. תמורת 60 אירו, זה מה שנקבל. מגיע לנו?
מתברר שזוועות הניטים הן לא מחויבות המציאות. זאת אומרת, עדיין יש מעצבים שמטריחים את עצמם לקצת מקוריות תמורת זיליוני הדולרים שהם דורשים בגין עיצובים המופרכים. היום נקדיש את עצמנו לעניינים קלאסיים, שחור ולבן, אבל מוצלח ובלי אף מילה על שאנל. קוקו ממילא לא מקשיבה.
(1) סטלה מקרטני מתאוששת יפה מכמה קולקציות מאובנות ומאובקות עם הזוג המתוק להפליא הזה, ואריאציה מוצלחת על נעלי כלוב ובאופן עקרוני דגם שכיף יהיה לנעול וכיף גם להביט בו. 455 ליש"ט.
(2) Vince Camuto מחביא את הטריק המוצלח בפלטפורמה (וקצת מאחור). המחיר נוח במפתיע: 115$.
(3) מיסטר וונג ממשיך לרכב על המגפונים המעייפים, אבל עם קריצה וחן. 538 אירו.
(4) ואילו Nicole Brundage לא סומכת על השחור והלבן שיעשו את העבודה ומעדיפה לשלב גם ורוד. הצליח לה. 580$ אחרי הנחת סופעונה.
כן, אנחנו במגמת שיפור ללא ספק!
כריסי מוריס מחליטה ללכת על שבטיות. מצד אחד, גס וצווחני. מצד שני, עם המון פוטנציאל. הדילמה בעיצומה, ויש לה גם תג מחיר: 935 אירו!
מהשלטים האלה על איילון אי אפשר להתחמק: עוד מעט, אומר השלט, גאפ מגיעה לתל אביב. Hello. הלו גם לכם, חברים בשלל צבעים ובגזרה אחידה מגאפ. הלו הלו. אה, והלו גם לכם, פרצופים מחייכים מהשלט של H&M בקרוב בישראל שנתלה על גלובוס עזריאלי.
אין לי בעיקרון שום דבר נגד גאפ -H&M. כשאני בחו"ל אני אפילו שמחה לקנות בהן בגדים מדי פעם. רק תסלחו לי שאני אומרת, כן, אבל אני לא מצליחה להבין את הספירה לאחור הזו, את ההמתנה הדרוכה שיבואו החבר'ה מגאפ/H&M ויביאו איתם "אופנה". למה? אנחנו עירומים? מה עשינו לפני שהללו החליטו שסוף סוף רווחי לכבד אותנו בנוכחותן? לבשנו את הנמר שזה עתה צדנו?
אם אתם שואלים אותי, אלה שתי רשתות פחדניות. הן לא נכנסו לארץ עד שלא היה את זקנן הארוך של זארה ומנגו להתגלח עליו. זארה פה כבר הרבה שנים. אפילו טופשופ ואמריקן אפרל טרחו. ואילו שתי אלה ישבו על הגדר ותכננו תכניות. אני לא יודעת אם אתם זוכרים, אבל גאפ כבר היתה בארץ. בשק"ם. ואז הם נעלמו מהמדפים ומעט אחריהם נעלם גם השק"ם. לקח להם עשור לחזור. באמת טוב שנזכרו.
אני בעד הגברת התחרות בשוק. אני בעד עוד אופציות לצעירים להתלבש במחירים שפויים, אבל זו לא גאפ. אני גם בעד עוד בייסיק איכותי במחיר סביר, אבל גאפ גם לא שם. אני בעד בגדים נפלאים ומעוצבים להפליא, אבל H&M ממש לא שם. גאפ ו-H&M הן עוד קסטרו וגולף. כבר יש פה קסטרו וגולף, והן אפילו לא רעות. נכון, אין להן את אוויר הפסגות החו"לניקי ואת המודעות היפהפיות עמוסות הפרזנטורים הזרים בשלל צבעי הקשת, אבל כולם מסתובבים בערך באותה שלולית.
ליבי גם לא דואב על סגירתו של הקולנוע בעזריאלי. גלובוס הם לא ממש אותה חברה קטנה ומסכנה, מסורה-מכורה לתרבות המופלאה של הקולנוע. קולנוע תרבותי יש במקומות אחרים, והקולנוע שהיה בעזריאלי לא התיימר מעולם להיות יותר מקולנוע מסחרי למטרות רווח, גם על החנייה. ליבי אפילו לא דואב על צמצומה של חנות מנגו הענקית באותו קניון. מנגו רשת נפלאה עם קולקציות חלשות בזמן האחרון. הגיעה השעה להתפקס.
רוצים לרגש, להדהים, לפנות לקהלים חדשים? אז למה ללכת על בטוח ולפנות בדיוק לאותו קהל שכל המתחרים שלכם פונים (ואולי יום אחד יגיעו ברשקה -F21, ואז בכלל יהיה פה צפוף)? ומעבר לזה, הורידו כבר את שלטי ה-Hello היהירים האלה. בכל פעם שאני נתקלת בהם, אני מרגישה כאילו אתם מתייחסים אלינו כאל קולוניה נידחת, חצי-חייזרים. הלו, גמדים קטנים במדינה המוזרה הזו. הנה בא גוליגאפ ללמד אתכם קולטורה וקוטורה מהם. באנו לכאן מתחת לניאונים להראות לכם בייסיק מהו ובגדים מהירים מהם. אז הלו, מדינה שקודם לא היתה בה אופנה. באנו לפה, עכשיו אתם מושלמים. זהו, שלא, ואני לא מחכה לכם. זרקו עליי עגבניות מצידי.
כאילו לא הספיק שאתמול היה הלילה הכי קר בשנה וקפאתי על ארגזי הקרטון (כן, כן, עוברת דירה. להורים), נאלצתי לשטוף את העיניים במראות הזוועה הבאים. מתברר שגם גדולי המעצבים מצליחים לפעמים להיתקע בלופ, שלא לומר, בניטים של שנה שעברה.
(1) ג'יבנשי ממחזרים בעייפות ניטים ומגפון. 780 ליש"ט.
(2) לובוטין מכבה את היצירתיות וטס כל כך מהר על אוטומט, שחטפתי מחלת ים. 630 ליש"ט, התמוהים ביותר שאי פעם נתבקשנו לשלם.
(3) בריאן אטווד משתדל, אבל זה לא הולך. 590 אירו שיכלו ללכת למטרה טובה הרבה יותר.
(4) ועכשיו לקטנים שבחבורה, קונברס מחליטים שגם הם יכולים לגבות מאות מטבעות על ניטים. 800 אירו.
בברכת שבוע נטול ניטים,
נ.
אני ממש אוהבת בשמים, רק תציצו פעם בפורומים בתפוז שאני פעילה בהם. אין לי המון מהם (אם כי הייתי שמחה פעם לסיים איזה בקבוקון), אבל מה שיש לי אני מאוד אוהבת. אם ננסה לשנייה להגדיר את טעמי בבשמים, נראה לי שנלך על ההגדרה: לא מאוד מתוק, לא מאוד פרחוני ולא מאוד נדוש. אני יכולה להעריך את האמנות שהושקעה ביצירת תערובות שונות גם אם לא אתבשם בהן בעצמי, ולפעמים אני סתם תוהה מה הבנאדם שאמור לקנות את הנוזלים האלה ולהפוך את אנשי הפרסום-שיווק-הפצה-יח"צ למאוד מאוד מאושרים.
אבריל לאבין: טוב, די ברור שהקהל של אבריל לאבין צעיר מאוד. הבקבוק יפה מאוד וקיטשי להחריד בו זמנית, משהו ורוד עם "חגורת ניטים" מטופשת. מזכיר לי שכשהייתי קטנה, רכשנו כולנו את הבושם של דבי גיבסון עם הקפיץ בפנים (רבלון ייצרו) בעל ריח נפלא של סוכר חרוך ומים. הבושם של אבריל לאבין הוא לא סוכר חרוך ולא מזכיר בכלל את Pink Sugar של אקוולינה (הכי סוכר חרוך שיש), ולא את אחיו התאום-התפל, הקאן קאן של מיס פאריס הילטון (הבושם הטוב יותר שהגברת הוציאה). הוא כן פירותי, סינתטי, מתוק להפליא ונטול טיפת תחכום או אדג'יות. אם חיפשתם הוכחה שאבריל היא מכונה להדפסת כסף בלי אישיות או אמירה עצמאית, הבושם הזה הוא הוכחה סבירה. קראתי שהיא ביקשה להוסיף תו של שוקולד מריר. הוא מורגש, אבל בצורה רפה ביותר ובייבוש לא נשאר ממנו כלום. שורה תחתונה: לנערות צעירות ביותר.
כריסטינה אגילרה נייט: לא אהבתי את הבושם הקודם של כריסטינה אגילרה, שנשא את שמה (ידעתם שהוא לא היה הראשון? ידעתם שהגברת הוציאה ליין בשמים שבינתיים הופסק עם חברת "דנה" בתחילת שנות האלפיים?). הוא היה סבוני-מרדים, לעומת הקמפיין עתיר העור החשוף והבלונד הבוהק. נייט אמור להיות גרסה סקסית ומסעירה יותר שלו. הריח עצמו, נו, פירותי, טיפה סינתטי וחמים מאוד. חסר אישיות מובחנת, אבל נעים. לא מסוג הניחוחות האלה שיגרמו לליבי להחסיר פעימה. אני לא מכירה שום סבון לילי. שורה תחתונה: איך שלא הופכים בזה, לקחת בושם בניחוח "דאב פרחים" ולנסות לייצר לו גרסה "מיוזעת, לילית ונוטפת" זו משימה קשה, וכריסטינה היא לא בדיוק המותג שיצדיק את ההשקעה.
YSL Parisienne: בואו נוציא את זה מהמערכת אחת ולתמיד: גדולתו של YSL בבשמי נשים מאחוריו ומזמן. אופיום היה בושם נפלא וכך גם פאריס. בייבי דול היה גול עצמי, מיושן ומאכזב. פריסיאן שייך לסדרת בשמי פאריס ואם לשפוט לפי הבקבוק הסגול והפרצוף המיוסר של קייט מוס בפרסומת, הוא אמור להיות גרסה טיפה יותר בוגרת ואפלולית. בואו נגיד את זה כך: המון פוטנציאל מבוזבז יש בבושם הזה. יומרות גדולות לבושם שנוגע-לא-נוגע במטרה, עם מתקפת פירות התחלתית וייבוש רגוע ומאסקי להפליא. אילו הייתי רוצה רק מאסק, הייתי קונה את "וייט מאסק" של בודי שופ או את "מאסק אויל" העתיק. שורה תחתונה: מאחר שהחבר'ה ב-YSL נותנים לי, בגילי, את הקרדיט שאני מחפשת תערובת טיפה יותר מורכבת ומתוחכמת, היה נחמד אם הם לא היו מאבדים את כל התנופה חמש דקות אחרי ההתזה.
קלואי אינטנס: העולם נחלק לשני חלקים: אלו שאהבו את האו דה פרפום של קלואי ואלו שממש לא (ואף כינו אותו "בדין בניחוח ורדים"). אני שייכת לקבוצה הראשונה, כך שאתם יכולים להבין איזה מטען ציפיות תליתי בגרסת האינטנס, שהיתה אמורה להיות פשוט יותר: יותר עשירה, יותר מורכבת, יתר מעניינת, יותר מסעירה. למרבה הצער, גרסת האינטנס היא בעיקר הרבה פחות: פחות מעניינת, פחות עמוקה, פחות עמידה על העור (איך?), פחות שווה את הכסף. שורה תחתונה: אם כבר קלואי, קנו את האו דה פרפום ואל תתאמצו על האינטנס. הוא ממילא לא מסעיר.
תיבת המייל שלי מתפקעת מרעיונות לדרכים נפלאות שבהן נוכל לבזבז את מיטב כספנו על מתנות ליום האהבה. חלק מהדברים יפים ממש, אבל הקישור עם יום האהבה מרגיז אותי. יום האהבה הוא מהמועדים הציניים האלה, שפורטים על נימי נפשנו הדקים ביותר במטרה כנה לסחוט עד תום את הלימון האומלל שהוא חשבון הבנק שלנו.
זו הסיבה לכך שבאופן עקרוני, בבלוג הזה לא יקודמו מוצרים ליום האהבה, לא ינוהלו דיונים שתכליתם להאדיר את היום המיותר הזה ולא תהיינה המלצות קנייה ליום הנ"ל. עזבו אתכם משטויות. אם חייבים לקנות, קנו בקבוק יין ושוקולד "עלית" (נסו את המריר עם מילוי התפוזים) - ושבו כל הערב מול מרתון הפרקים של "24" או "האוס". הכיף מובטח. אם חייבים לדבר, דסקסו את גידול החסה בשטחים או את העובדה ששנייה אחרי שבראנג'לינה נפרדו, חזוס העיף את מדונה.
בפוסט הזה: תענוגות זולים (עד 20$ כולל משלוח) שתוכלו להשיג ב-Etsy למטרת צ'יפור עצמי.
נתחיל בפינה השמאלית העליונה: העיגול עם הפסים הוא bolo tie, מעין תכשיט לגברים שהוא ואריאציה על עניבה, הישר מעולמם של חברינו הטקסנים. 18$ כולל משלוח.
הג'ינג'י המהמם הוא מגנט למקרר עם בובה של אהובתי שרונה ראובני. 13$ כולל משלוח.
שני התליונים עם השרשראות הם למעשה שני חלקים של שרשרת אחת. המעצבת היא Hello Berlin (מקנדה, משום מה). חובבות הוינטג' החדש יכולות לחגוג בחנותה עד אור הבוקר הבא. 20$ בדיוק כולל משלוח.
שרשרת משופמת וחמודה להפליא! 12$. יש לי חולשה לשפמים. זה פרויקט ה"עשה זאת בעצמך" הבא שלי.
עגילי פפיון מעודנים. 6$.
הקולב עם הלב הוא מעין מתקן לתליית עגילים. 10.5$.
עוד מתקן לתליית עגילים, הפעם בצורת שמש של חורים קטנים. 17$.
העץ הוא מתקן עשוי מתכת לארגון טבעות. 10.5$.
לסיום: השעונים החמודים הם למעשה חפתים! אני מאוד אוהבת חפתים. כמה חבל שסר חינם, לטעמי מדובר באחד הפריטים היותר-שווים שיכולים לאכלס את מלתחותיהם של הגברברים. 11$ כולל משלוח.
עד כאן בזבזת ברשת.
שיהיה לכולנו יום חמים למרות מזג האוויר הצונן והנפלא שבחוץ.
לואי ויטון יצאו לשנייה ממשבצת המונוגרמות המכוערות ועמוסות החיקויים למשבצת עמוסת חיקויים לא פחות: פאייטים. המון המון פאייטים. כי מה שטוב לטייץ תוצרת המזרח באיביי, בטוח מתאים לגבות עליו 900$.
זוג עגילים חינני של המעצבת מיכל בנדזל פרידמן, בקו טיפל'ה אתני, עשויים זהב 14K. חבל שהיא לא מציינת מחירים באתר, היה נחמד לדעת בכמה היא מתמחרת.
עם קצת מזל אצליח לראיין למדור הזה אנשים מעניינים שיהיו להם דברים מעניינים לומר על אופנה, בין אם אלה מעצבים, כתבי אופנה או בלוגרים אחרים.
אסנת היא בלוגרית, מעצבת אופנה, צלמת ובחורה עם אג'נדה מוצקה. לא מכבר הציגה ב"שופליפטרס" והתמונות שלה בבלוג מצליחות לרגש אותי.
אסנת, דברים שחשוב שנדע עלייך?
אני בת 36 ובנעורי גרתי בעיר רעננה. בגיל 15 קיבלתי מאבי מצלמת "ניקון" במתנה. צילמתי את בני המשפחה באירועים שונים, את סבתי במטבח ובעיקר את עצמי. נמשכתי במיוחד לצילום דיוקנאות. למדתי צילום ב"קאמרה אובסקורה" והשתלמתי בקורס קצר לגרפיקה ממוחשבת. ההכשרה האמיתית היתה הניסיון בעבודה בסטודיו לגרפיקה וצילום.
הסבירי בכמה משפטים מה טוב כל כך בצילום.
צילומים ישנים מתעדים זיכרון של משהו שכבר איננו. עבר רחוק. לא קיים. חוויית הצילום צריכה לתרום מעבר להנצחת הרגע. אני מחפשת לראות דרך עדשת המצלמה את הדברים הנחבאים מעין האדם. את יכולה לראות את זה בעבודות של פסי גירש ופרידה קאלו. דרך ההתבוננות שלהן במציאות באה לידי ביטוי באמנות שלהן בצורה המודגשת והבולטת ביותר.
ומצילום לבגדים?
תמיד שילבתי בין האופנה העכשווית לסגנון הישן. דודה שלי חיה בשוויץ והיתה לה מלתחה מפוארת, ששמורה בבית סבתי. בכל ביקור אצל סבתי הייתי מודדת את השמלות ומדמיינת שאני שייכת למקום אחר ולזמן אחר. לכן בגיל צעיר נהגתי להתלבש באופן תיאטרלי ולשלב חולצות תקופתיות למשל, עם נעליים שנרכשו מיד שנייה בסגנון לואי ה-14.
בגיל מסויים גיליתי ששמלה היא בגד מינימליסטי ופרקטי, עם נוכחות יצירתית. דרכה בא לידי ביטוי העיצוב האמנותי של האשה. לרוב רכשתי שמלות יד שנייה שדיברו אלי יותר והזכירו לי משהו מהעבר.
וכך הגעת לחבר את השמלות שאת אוהבת עם הצילומים שלך?
בעצם כן. אני אוהבת שמלות ואוהבת לצלם ורציתי לשלב את שתי האהבות האלה יחד. אני רואה בצילום על שמלה אמנות מהלכת וגם מסר שמועבר בעזרת האפקט הוויזואלי.
איך מחליטים מה יודפס על השמלה?
דגם "שושי" הוא למעשה צילום של בת דודה שלי משוודיה, שבמהלך טיול בארץ נהנתה מהשמש הישראלית. הוא נולד מהרעיון שאנו לפעמים מסתכלים למעלה לחפש את התשובות לשאלות שבעצם נמצאות בתוכנו.
בדגם "פרנסיס בייקון" מצולמת חברתי בטשטוש גס. בציוריו של בייקון מצאתי סף גבוה של ריגוש קיצוני. רגע הצילום הזכיר לי את מה שאני מתמודדת איתו כשאני מגיעה לקיצוניות ואז הכל מטושטש, אך בכל זאת אני יכולה לראות הבעה ומחפשת את הפוקוס בטשטוש. ואפשר לראות בטשטוש את הפוקוס.
כל ההשקעה הזו בשביל סדרות מוגבלות?
כרגע יש ארבעה דגמים של שמלות מכל דגם קיימת סדרה של שבע שמלות בלבד, בעלות מפתחי-צוואר שונים בצבעים אפור ושחור. כך שנוצר מצב שמדגם אחד יהיו שתי שמלות בלבד.
אני לא רוצה לקחת חלק במדיניות הייצור והשיווק ההמוני. העיצוב שלי הוא יצירת אמנות, ויצירת אמנות אינה מופיעה בסדרות של אלפים.
אישה שלובשת את אחד הדגמים שעיצבתי יודעת שיש רק עוד שמלות בודדות מאותו דגם, והיא רכשה מוצר נדיר.
ולמה "כסות"?
אני חושבת שצריך להעמיק את השימוש בשפה העברית ולצמצם את התלות המסחרית בשמות לועזיים. הבחירה במלה "כסות" נבעה מהשאיפה לפשטות ושמלה היא פשוט כסות האשה.
את השמלות של אסנת אפשר לרכוש דרך הבלוג שלה. כדאי להציץ, ולו רק בשביל הצילומים. היא מדגמנת את הדגמים בעצמה.
אם גם אתם, כמוני, תמיד תהיתם איך נראים מעצבי הנעליים שאנחנו יכולים רק להזיל על יצירותיהם המופלאות, אולי תאהבו את הפינה הזו.
בפוסט הזה כיניתי את מנולו בלאניק "מקשיש". אחר כך חשבתי שזה ממש לא יפה, כי מה הוא עשה לי בעצם ואולי מדובר בבנאדם נפלא, אז הלכתי לברר עניינים.
מה דמיינתי? אחרי שקראי שאדון בלאניק התחיל את הקריירה אי שם בשנת 1965? את האח הבוגר של לובוטין.
מה קיבלנו? חנון אמריקאי מזדקן עם עניבת פרפר, שתיים וחצי שערות על הראש והבעה של סבא טוב. בקיצור, בדיוק מה שציפיתי ועל זה גם את השיער של ג'ון לית'גו.
התמונה מפה.
