skip to main |
skip to sidebar
כשקיבלתי את המידע על ליין חולצות ה"זהירותי", הפרזנטורית המאויירת של הקמפיין המשותף של אור ירוק ודפנה לוינסון, התכוונתי להתעלם ממנו בחן. רק הסקרנות גרמה לי לפתוח את המייל, ושם נגלה לעיניי המחזה הבא:
מעבר לזה שרותי-זהירותי חמודה (מה יש בימים האחרונים עם פרזנטוריות בשם רותי? קודם רותי מהדיוטי ועכשיו זו), שימו לב מה יש לנו כאן:
1. פונט שהוא הפונט הבסיסי של ווינדוס. אפילו לא טרחו לפרגן לנו איזה פונט מושקע.
2. המילה "תהיי" מאוייתת ב-י' מיותרת. אני יודעת שזה דבר קטן בדרך כלל, אבל לא כשהוא מתנוסס על חולצה.
3. וחסר פסיק או מקף, לפני המילה "תובילי".
חבר'ה באור ירוק או HDL או איפה שלא יהיה - דרושה הגהה לחולצות שלכם. זה לא נעים, זה אפילו מביך, ולמרות המטרה הטובה - לא באמת נוח לי לשלם עבור זה. לתשומת ליבכם.
עוד לא יבש הדיו (והקיטורים) על כפכפי הוויאנס, וכבר התגלגלו אל תיבת המייל שלי כפכפים נוספים: כפכפי הילדים של קדס קידס.
אני לא ממש מכירה את המותג. אם אני זוכרת נכון, מדובר ביצרן ישראלי בשם לירם, אבל קחו בחשבון שייתכן שאני טועה. על כל פנים, מה שאני כן יודעת אלה כמה דברים:
1. המותג מצליח בארץ.
2. הכפכפים באמת נחמדים.
3. גם אחרי הנחת מועדון, אני לא ממש מצליחה להבין את המוטיבציה של הורים לשלם 50-60 ש"ח לזוג.
הורים, התקנו?
אין הרבה דברים לומר על הסנדלים האלה, מבית Gianmarco Lorenzi, הם פשוט עוצרי נשימה, למרות הסמרטוט שלורנצי התעקש להניח על הרצועה העליונה, ומחירם 750 אירו, שזה מאוד מאוד מאוד יקר. כן, סיכמנו הכל.
אחד הדברים הראשונים שקופצים לראש כשמדברים על נעלי אוקספורד (מלבד "נעלי סטפס" ו"טרנד שנטחן") הוא הרעיון שמדובר בנעליים סולידיות בעלות מבנה מסורתי מוגדר למדי ודי פשוט. זו, כנראה, הסיבה שבגללה לכל אחד דחוף מאוד ליצור את "הוואריאציה שלו" על נעלי האוקספורד. התוצאה? לכי תמצאי אוקספורדס סולידיות בעולם של ואריאציות מתוחכמות עליהן. דוגמאות?
(1) אוקספורדס פסטליות ונאות ביותר של B Store, שמחירן 187 אירו.
(2)+(4) לא מכירה היטב את המותג Church's אבל הדגמים שלהם הם הקרובים ביותר לאוקספורד קלאסי, סולידי ובעל פרטים רבים ומעניינים. גם המחיר מפורט ומעניין: 425$ לוורדרד, 470$ לדגם בן שני הצבעים.
(3) מוסקינו מצרפים לשחור-לבן המסורתי סרט ורוד עבה ליצירת דגם בובתי במיוחד. 305$ זה ממש לא נורא עבורן, לדעתי.
ואנחנו שוכני הקניונים נשארנו גם הפעם וחצי אלדו בידינו.
שיהיה חופש נפלא בחג!
אני מאמינה גדולה ברוח האנושית.
אני מאמינה גדולה שמוכרחים להיות שמח ולא מפני שהשמחה נכפית עלינו, אלא מפני שכשאין שמחה אין טעם לחיים.
אני מאמינה גדולה שאושר הוא עבודה קשה ומתגמלת.
אני מאמינה שמי שבוחר לראות את הרע שבדברים, בסופו של דבר יאבד את היכולת לראות כל דבר אחר.
אני מאמינה שלא משנה כמה פעמים נפלת או נכשלת, תמיד מותר לך לקוות שהפעם תצליח.
אני מאמינה גדולה בכך שאדם יוצר לו את ההזדמנויות לאושר ולהתקדמות בחיים. עצוב לי כשאנשים מוותרים על הזדמנות להזדמנות כזו רק מכיוון שהם נדרשים לפעולה אקטיבית.
כואב לי הלב לראות אנשים שמוותרים פעם אחר פעם על ההזדמנות להיות שמח ומחליפים אותה בשאר ירקות. גם עטיפת הצלופן המרשרשת שבה הם עוטפים את עצמם, מעין מעטה של תחכום וגבהות לב, אינה תחליף לשמחה אמיתית וכנה. כי כן, מוכרחים לתפוס בשתי ידיים כל הזדמנות להיות שמח ולהוציא לה את המיץ, בין אם מדובר בשמחה אישית ופרטית ובין אם מדובר בחג בקנה מידה לאומי. אפילו כזה שמעורבים בו קניידלעך-יציקה ("קנה אחד קניידעל תפוחה קבל קשיי נשימה") וגפילטע פיש עם עצמות. אז אקח לי בשתי ידיים את ההזדמנות לשמוח איתכם ולומר לך שהחג הזה בעבורי הוא אושר גדול שאחלוק עם ההורים, האחיינים והבחור שאני אוהבת. בחג הזה נשתה יין זול, נאכל מעשה ידי אמי להתפאר ולא נצייץ אפילו פעם אחת שזה לא טעים, נרדוף כמו תמיד אחרי האחיינית ונשתדל שהאחיין לא ישפוך יותר כוסיות יותר ממה שהוא חייב. בזכותו יכול להיות שנסיים את ליל הסדר בארבע כוסיות שנשפכו וספונג'ה אדירה. חג שמח :)
קטן, מנצנץ, טפשי, לא פרקטי בעליל ויקר להחריד. כן, זהו הקלאץ' הציפורי של העלמה ג'ודית ליבר (למען האמת, של בית האופנה הנושא את שמה. הגב' ליבר מכרה את מניותיה בעסק המשגשג ואז פרשה לעולם שכולו טוב). 3,700$ וזה שלי. יאללה, איפה התומך העשיר כשצריך אותו?
אמנם אני צרכנית נאמנה של כפכפים, אבל מעולם לא הצלחתי להבין את העונג הגדול שאנשים מפיקים מההוויאנס שלהם. כן, הציורים עליזים ושמחים והכפכפים ידידותיים, אבל כך גם הכפכפים הסיניים הנמכרים בכל רשת עממית שמכבדת את עצמה. בקצרה, כפכפים הם שיא הכיף, וההוויאנס כיפיים ללא ספק גם הם. הקולקציה החדשה שהשיקו לא מביישת את הפירמה, עם איורים חמודים להחריד, נא תשומת ליבכם בבקשה:
מה שכן, אני חשה צורך בלתי נשלט לציין שכפכפים הם נעלי פנאי, הרבה יותר אפילו מהסניקרס של לקוסט שהיללתי בעבר, ועל כן אני מבקשת לא לצעוד למשרד שלי בלוק שכולל כפכפי הוויאנס בלי פתק מהרופא. מצד שני, זה מש חמוד - כבר אמרתי?
ביום חמישי הייתי בתצוגת האופנה של מאיה נגרי, שנערכה בגלריה לאמנות ביפו. זה היה מיקום שהתאמץ (בהצלחה) להיות בלתי שגרתי. בצד האוכל הסביר, הקפה הטרי וכמות נאה של עיתונאים, צלמים ובלוגרים שהגיעו כדי לשמוח בשמחתה של נגרי היפהפיה (שחודש אחרי לידה, מתברר, כבר נראתה כאילו היא יכולה לדגמן לעצמה את הקולקציה). לראשונה בחיי שמתי לב, שדוגמניות שונות מתמודדות אחרת עם הנעליים הבלתי אפשריות שהן צריכות לצעוד בהן. במידה מסוימת, הדרכים האלה הן הדרכים שלנו להתמודד עם החיים.
מאיה נגרי. כן, את יפה
המתאמצת: הפרזנטורית יעל גולדמן, שפתחה וסגרה את התצוגה וזכתה לטונות של אהבה מהאורחים, התגלתה כגרועה מאוד בהליכה על עקבים. אסטרטגיית ההתמודדות שלה: מאמץ ניכר, פרצוף זועף וקושי בהרמת הרגליים. לא זורמת, לא חיננית. תקועה. האם בכך הציגה בצורה מיטבית את הבגדים? כנראה שלא.
האיטית: היא הלכה הכי הכי לאט. הפחד ליפול גרם לה לזוז באיטיות מעיקה מצד אחד של המסלול לאחר. היא עלתה על המסלול בחשש וחישבה בדקדקנות כל צעד. דעתה היתה מוסחת כל העת: היא היתה עסוקה מספיק בעצמה כדי להוציא מהתודעה את העובדה שיש אנשים מולה והללו לא ממש עסוקים במאבקה הצודק לא ליפול. לא זורמת, אבל מחושבת.
הקופצנית: היא הנחיתה בטפיחה כל כף רגל על הרצפה. הרעש שעשתה כשהלכה היה בלתי ניתן להתעלמות. היא לא שקעה כליל בתוך הפחד, אבל אכן נתנה לו להניע אותה. היה בה חן רב והיא הציגה בצורה נאה את הבגדים ברגע שעמדה, אבל כשהלכה הבגדים קיפצו יחד איתה.
אשת העסקים: מאיה עצמה, שהלכה בסוף התצוגה לאורך המסלול יחד עם הפרזנטורית שלה, הוכיחה שהיא הולכת מצוין על עקבים גבוהים, אבל רק כאלה שהיא הביאה לבד מהבית. סטילטו שחורות וקאלסיות שבחרה לעצמה והתרוצצה עליהם לאורך כל היום הוכיחו שאת הכי יפה והכי בטוחה בעצמך כשנוח לך.
ובינתיים, אשאיר אתכם עם כמה תמונות:
מתכוננים: בקומה העליונה מאוורים מצעים, בקומת הגלריה מניחים קטלוגים על הכסאות
משתדלות לא ליפול: הדוגמניות צועדות
אם כבר באיחור רצחני, אחסוך מכם את בלבולי המוח: לאהוב או לשנוא לילי עם החבר ניקולס קירקווד והמפגן הוורוד הזה (יש גם בכחול). יש בו חן, יו נואו, ואז רואים שהמחיר קרוב כל כך ל-900$ שלא בא יותר לדבר עם ניק בחיים.
נדירים הימים האלה, שהזמן מתפרק מרצף גדול ומסטיקי-משהו לאנקדוטות קטנות בזמן ובחלל, כאילו הוא עוצר מלכת ומה שיש הם אירועים שעומדים בפני עצמם.
רגע של טעות בשיקול הדעת
ביום ראשון תכננתי ללכת להשקה של ספרינגפילד בנמל תל אביב, שאליה התייצבו נסיכות סטייל כמו קלבה ופלאפל. ההחלטה השתנתה ברגע האחרון בעקבות מכבש לחצים שהופעל עליי מצד צבי מאישים, שאלך במקום זאת לפתיחת הסינמה סיטי בראשל"צ. כך, במקום לחזות בתצוגת הדוגמחול של רקדני להקת בת שבע במיטב בגדי הבייסיק (החביבים עליי, יש לציין) של ספרינגפילד, מצאתי את עצמי בארוע חף מידוענים בערבות ראשל"צ, לצד מיני קינוחים בלתי טעימים וכרטיס כניסה לסרט שלא חפצתי לראות.
רגע של נוסטלגיה
בעודי משוטטת בחוסר תוחלת במתחם הענק של סינמה סיטי (פעם היו בונים קניון ובתוכו בית קולנוע ייצוגי. היום הפכו את היוצרות האחים אדרי, מהמפיקים האדירים והעשירים של ישראל, ובנו מקבץ ייצוגי אך רווחי של חנויות בצד בתי הקולנוע שלהם) צדה אותי גברת אחת במיטב שנותיה. לאן הולכים עכשיו? היא שאלה. לקולנועים, עניתי. כתבו שתהיה הקרנה של סרט. אבל איזה סרט, הקשתה הגברת. הגענו בפקקים, חנינו בחנייה מטומטמת ביותר באדום-לבן, אף אחד מוכר לא הגיע ואפילו פתק עם רשימת סרטים לא נתנו לי! הוצאתי את הרשימה מהכיס ונתתי לה את העותק שלי. תגידי, הסתקרנתי לדעת, מאיפה את? אני מהעיתונות, ענתה הגברת. כן, אבל מאיפה? התעקשתי. מהעיתונות הכתובה. באינטרנט, היא אמרה. נשמע מרשים, אמרתי. מאיזה אתר את בדיוק? נוצץ, היא אמרה בחצי פה. את בטח לא מכירה. בטח! קפצתי. בטח שמכירה! נוצץ של לאה אתגר!
הבעת אי אמון שהתחלפה בתדהמה עלתה על פניה. אני לאה אתגר, אמרה הגברת, ובבת אחת שטף אותי גל של נוסטלגיה. תגידי, שאלתי, יפריע לך אם אצלם אותך? למה, שאלה הגברת, מופתעת. למזכרת, אני עונה. גדלתי עלייך, אני זוכרת שעברת מ"ידיעות" ל"מעריב". היא מתרצה ואחרי הקליק של המצלמה היא אומרת לי: את יודעת, היום כולם מכירים אותי בתור אמא של חיים אתגר.
רגע של התבוננות
מכל הסרטים ב-26 האולמות (בל נכחיש, רובם היו מלאים, אם לא בסלבס כנראה בכוח התקשורת הצמא-לסלבס) בחרתי בהיו לילות, סרטם החדש של האיבגים. בכל זאת הגעתי תחת המטריה של פרויקט תיעוד תרבות. היו לילות הוא כל מה שרע בקולנוע הישראלי, ולא חלילה בגלל בעיות משחק (שני האיבגים היו סבירים לחלוטין, יבגניה דודינה וגדי יגיל היו מצוינים ואני לא יודעת מי היו השחקנים הרוסים - אבל המשחק שלהם היה רווי דקויות נפלאות). הוא סרט רע מפני שהוא דרמה ליניארית עם קו עלילה אחד ותו לא, הגם שקו העלילה ממוקם בנקודות זמן שונות בחיי הגיבורים.
הבמאי אלון גור אריה אמר פעם, שכשהגיע למורים שלו בחוג לקולנוע והציע לביים קומדיה כפרויקט הגמר שלו, הם התחלחלו. למה לא תעשה איזו דרמה קטנה, הם שאלו. גורי התעקש, אולי בגלל זה היום המוסד הסגור נחשב לסרט פולחן שכבר עובדים עבורו על המשכון. רוני ניניו (שמשום מה בכותרות באנגלית אייתו את שמו Ron Ninio, ואני לא מצליחה להבין מדוע בארץ הוא רוני הסחבק ובחו"ל הוא רון הרשמי), לעומתו, מנסיכי הבמה הישראליים, עשה מה שכולם עושים והביא למסך דרמה. קטנה מהחיים. קטנה באופן כללי. אבל את דמות האם הרוסייה, זו מהעלייה של שנות השבעים, שיוצרת בביתה עולם נוקשה של כללים, חלקם מוזרים וכולם דורסניים - את האם הזו הוא תפס בדיוק מרבי. האם הזו, שלא מוצאת את עצמה במולדת החדשה, שבה מה שמכונה בידי יושביה "תרבות" הוא לצנינים בעיניה. האם הנוקשה, העוינת, החטטנית של ניניו זרקה אותי באחת לאמא שלי. לא ידעתי, לא תיארתי לעצמי, שאחרים חוו מה שאני חוויתי כשגדלתי עם אם בעלת מנטליות גלותית-במכוון, שעמלה קשה על שימורה במקום לנסות "להשתלב במרחב". אני אוהבת אותך, אמא, גם כשאת קשה, לא תמיד הגיונית, אף פעם לא מודה בטעות. אם בכיתי בסרט, ובכיתי, זה היה כי ראיתי את אמא שלי על המסך הגדול ואת עצמי בעיניה של הילדה המבוהלת בקצה השולחן.
רגע של נחת
חגיגת הקולנוע הלא-חגיגית נסתיימה אחרי אחת עשרה בלילה. עד שחזרתי השעה כבר היתה חצות ופולני עוד היה ער. מזל טוב, הוא אמר, וחייך. מזל טוב, יום שנה לנו היום. מזל טוב גם לך, עניתי. שלוש שנים ביחד, מי ייתן ונזכה לחמישים נוספות.
פלץ כסופות-אדומות של קאפל אוף. מצד אחד, כבוד ליצירה המקומית. מצד שני, אני בטוחה שהיצירה המקומית היתה יכולה לעשות קצת יותר. מצד שלישי, אני לא הבחורה שתדבר על נעליים שטוחות. או מטאליות. המחיר במכירת הסמפלים הקרובה (חמישי ושישי, 25-26/3): 349 ש"ח, שזה סביר, לא?
או שהזמן טס או שאני לא יודעת מה קרה פה, אבל עוד לפני שעברו שלושה חודשים מתחילת השנה כבר הגעתי לפוסט המאה לשנת 2010. הספק יפה, לא? אוטוטו נוכל לדבר על חגיגות 500 פוסטים בבלוג, אבל עד אז נקדיש את הפוסט הזה לשני נושאים שנוגעים-לא-נוגעים אחד בשני: הקולקציה החדשה של רנואר ורנואר-מן והכרזת הזוכה בהגרלת השובר לרנואר. אתם יכולים לראות למה הם נוגעים, כן?
רנואר: אנחנו הולכים עם הזמן. ברצינות. בחיינו. נווווווו
אכן, הייתי בפרזנטציה של רנואר. זו בכלל תקופה עמוסת פרזנטציות כי גם הקולקציה מתחלפת באופן מאוד נוח ממש בסמיכות לכך שחג פסח מגיח מעבר לפינה וכולם ממילא צריכים להתחדש.
בכל מקרה, רנואר התאמצו ממש. אין טרנד שלא אומץ, אין עשור שלא זכה להתייחסות, אין מידה בסקאלת המידות 36-46 שהם לא רוצים לייצר. האם הניסיון הצליח? לפרקים כן. אין ספק שראיתי כבר בסניפים (הפרזנטציה היא הרי לא מדד. לכלום) דגמים מוצלחים עם גימורים לא רעים בכלל. דגמים אחרים הסריחו ממאמץ ולא צריך אותי כדי לספר לכם שכבכל קולקציה, גם בזו היו גם וגם וגם וגם.
המחירים הם סוגיה כאובה. כמו כולם, גם רנואר הבינו שמיתון זה שיק (הכי 2009) ושהענק השבדי הולך לאכול את השוק בלי מלח. כמו כולם, גם רנואר הכריזו על ירידה במחירים. למצער, בניגוד למה שהייתי מצפה רנואר לא קיצצו מספיק. היו פריטים שהייתי מצפה שיירדו בכחמישים שקלים, בשעה שהירידה בפועל עמדה סביב עשרים שקלים בלבד. כן, המחירים מתקבלים על הדעת אבל לא, הם לא מספיקים כדי למצב את רנואר כשחקן חזק בתחרות מול השבדים. נכון שרנואר פרוסים בכל כך הרבה מקומות שהשבדים אפילו לא יחלמו להגיע אליהם, אבל אם רנואר לא רוצים להתבסס כרשת חנויות מותאמת-פריפריה, הם יצטרכו לעבוד קשה יותר על המחירים.
ועכשיו לזוכה
כרגיל, הזוכה מתבקשת ליצור קשר תוך שבוע כדי שאוכל לשלוח אליה את הפרס, אחרת אצטרך להגריל מחדש.
עוד המון עדכונים בדרך!
לא מכבר היה יום הולדת לחברה, שהיתה הגונה מספיק כדי להודיע בדיוק אילו מתנות רוצה לקבל. אני אוהבת אנשים שאומרים לך מה הם רוצים ומוותרים מראש על התענוג לעשות פרצוף כשמה שקנית לא מתאים או לא לטעמם. למרבה הצער, הגברת סימנה כמות לא מבוטלת של מתנות וירטואליות - ועוד מ-Etsy, כלומר, רובן מחו"ל.
מפה ומשם בחרתי את אחד הפריטים שהיא סימנה, פריט לבוש כלשהו, ושמחתי לגלות שמדובר בספק ישראלי. מת"א. שמחה וטובת לב שאלתי אם אפשר להזמין ולהגיע לקחת. ישראלים, לא? הם סירבו. למה? אני לא יודעת. הודעתי להם שמדובר במתנה, הזמנתי והחבילה נשלחה אליי. הם הבטיחו אריזה יפה אבל אלא אם כן שקית נייר כסופה נחשבת לאריזה יפה - הם לא ממש קיימו.
יום ההולדת הגיע והתברר שהפריט, אפעס, קטן. מכיוון שהדברים האלה עשויים לקרות יצרתי קשר והודעתי להם שהוא קטן. הם הסבירו שאי אפשר להחליף אם הוא נמדד (למה?) אבל אפשר לקחת פריט אחר בחצי מחיר. טוב, אבל הפריט לא נמדד, רק הוצאנו מהשקית. ביקשתי זיכוי. התשובה שקיבלתי: "אנחנו יכולים לזכות אותך במלוא הסכום למעט דמי המשלוח. אבל רק לאחר שנקבל בחזרה [את המוצר] בדואר רשום במצב חדש". למה? למה אני צריכה לשלוח מת"א את המוצר בדואר רשום כשהם יושבים בת"א? ומי קובע מהו "מצב חדש"? לא יותר פשוט שאגיע אליהם, יאמרו לי במקום אם המצב נחשב לחדש או לא ונסכם את התנאים בינינו? ולמה רשום?! הם הרי שלחו לי בדואר רגיל לגמרי. מדוע אני צריכה לממן בנוסף את עלויות הרשום?
הפקת לקחים
1. מוכרים ישראליים מתגלים כהרבה פחות סימפטיים ללקוחות ישראליים מאשר מוכרים מחו"ל. אני די בטוחה שהשירות לתושבי חוץ שלא שולחים שאלות בעברית טוב בצורה משמעותית ממה שזכיתי לו.
2. הפידבק ב-Etsy פחות אמין מהפידבק (הבעייתי בפני עצמו) באיביי.
3. לתקשר הרבה לפני הרכישה עם המוכר. לראות עד כמה הוא נינוח לענות וכמה מידע צריך "לחלוב" ממנו.
4. אם המוכר נשמע הזוי, למשל, אם הוא יושב בת"א ומסרב שתגיעו אליו לשם איסוף עצמי - החזרה תהיה בעייתית.
לדעתי אלה מסקנות עגומות. מזמינה מוכרים ישראלים ב-Etsy להגיב להודעה זו עם לינקים לחנויות והבטחה לשירות טוב, ומתחייבת להעלות פוסט עם שמותיהם כחנויות ישראליות טובות ב-Etsy.
אם גם אתם, כמוני, תמיד תהיתם איך נראים מעצבי הנעליים שאנחנו יכולים רק להזיל על יצירותיהם המופלאות, אולי תאהבו את הפינה הזו.
ניקולס קירקווד אחראי על פינת וואו אחת, נעליים מוטרפות, צבעוניות ובעלות פלטפורמות אכזריות, ועוד מתוכננת לו פינת לאהוב או לשנוא אחת לפחות. לדעתי שווה לדעת איך הוא נראה, לא?
מה דמיינתי? גבר באמצע שנות הארבעים שלו, מקליש, רזה ועצבני עם משקפי קרן. במילים אחרות, את ריק מוראניס.
מה קיבלנו? בריטי עם שיער מקליש ומראה כללי של גוד צ'אפ בפאב באמצע הפי האוור. עם הרבה פוטושופ הוא נאה למדי ועם שיער נהדר, בלי פוטושופ הוא בעיקר מזיע וצעיר.
שחור-לבן עם פוטושופ מפה, צבעוני וללא פוטושופ מפה.
אני שמחה לבשר שסוף סוף הוכרזה זוכה (מאושרת) בהגרלת הבושם ביי נייט של כריסטינה אגילרה. זו תהיה יופי של מתנה לפסח, לעצמה או למישהי אחרת. כל הפרטים נמצאים פה.
במסגרת החיים הזוהרים להפליא שאני מנהלת (לא, לא באמת. ברפאלי יכולה להישאר רגועה) הגעתי גם אני אתמול לפתיחה של "Made in TLV", שהיא חנות חמודה להפליא במתחם התחנה בנווה צדק בתל אביב (מפתיע?).
בהזמנה כתבו שזו חנות מזכרות שמוקדשת לתל אביב, ושיהיו גם צילומים של זיו קורן. איך אפשר לסרב לשופינג חמסני של מגוון פריטי יודאיקה תל אביבית מודרנית שיעוטר בתמונות האסון קורעות הקרביים של זיו קורן (שאולי אפילו יביא את אשתו לפתיחה ונחזה בפלא מקרוב)? נו, באתי וכמוני עשו עוד עשרות אנשים, חלקם אפילו סלבס או סלבים-למחצה (יוהו, זרוב. בפעם הבאה נסי נעליים שלא תיפלי מהן וגרביים שלא ילחצו לך על הירכיים). זיו קורן, אגב, הביא את האישה וגיא פינס שלח את המצלמות וכתבת בלונדינית חמודה. שיא הערב היה, כמובטח, לינוי בר גפן (שצווחה בפלאפון בהיסטריה שהיא מתקשה למצוא את הכניסה, בעודה חולפת באדישות על פני עמדת די.ג'יי ענקית שסימלה עבור רובנו את הכניסה) שקראה קטעים מספרו של יובל אברמוביץ, "כאן יעל וייס, תל אביב". הספר, אם תהיתם, נשמע כמו חומר קריאה נעים, שנון ובמשקל נוצה.
למרות גודלה הלא-מפיל, החנות גדושה בהמון דברים והקופות לא הפסיקו לצלצל. אני מאוד חיבבתי פנקסים שעל הכריכה שלהם הודפסה מפת העיר (יש לי חולשה לפנקסים, נקודה. אם מישהו מאוד רוצה לחזר אחריי הוא יכול לחסוך לעצמו את מאות המיליונים שיעלו לו מניות בבית העיצוב של זאנוטי ולקנות פנקס עם ציור חמוד). היו שרפרפים חמודים, שרשראות יפות שהתליונים שלהן עוצבו כמרצפות ישנות, קופסאות פח, מגנטים עליהם הודפסו צילומים של זיו קורן, הדפסי קנבס, כל מיני פיצ'פקעס לבית, ארנקים לכסף קטן ומדבקות קיר מלבבות (אני אוהבת במיוחד את אלה שהן בצורת מגדל שלום. מזכיר לי את ילדותי כבת של לאה מכלבו שלום). ואת הספר של יובל אברמוביץ, כבר ציינתי? אז הנה כמה תמונות (מתוך האתר) כדי לפרגן למזכרות התל אביביות. אמנם לא קניתי כלום, אבל שמעתי את יובל מכריז שבחודש הקרוב כל תכולת החנות במחיר השקה, לידיעתכם.
מדבקת קיר של כלבו שלום, פנקס שאני רוצה שייקנו לי ושרשראות שגם לחלקן לא הייתי מתנגדת
נ.ב הפרויקט האהוב שלי, אישים, זכה סוף סוף לאזכור מזערי ב"רייטינג". התרגשות!
מכיוון שאני מצוננת להחריד והמוח בניוטרל, נסתפק בנעליים האלה, שמזכירות איזו זוועה של ג'ימי צ'ו שתועדה בבלוג זה בעבר. בסך הכל, לא מדהים, אבל תמורת 148$ אפשר להעמיד פנים שלא נורא. לא?
מסתבר שדואר ישראל אימץ את שנות האלפיים רק באופן סלקטיבי. לצד התהדרות בשלל חידושים טכנולוגיים כגון אתר אינטרנט עם מערכת איתור דברי דואר יעילה למדי ומכשיר הזוועות המטופש דוארמט (דואר קיבינימט, אם שואלים אנשים מסוימים, שחבילותיהם נבזזו בידי אנשים אחרים שלקחו את הפתקית שלהם והמכשיר לא טרח לבקש מהם אימות מינימלי כמו מס' תעודת זהות), ממשיכים בדואר לתת את השירות הזוועתי והסרוח שכולנו מכירים ולא אוהבים. לא ברור לי כלל מדוע הדואר רוצים לספק שירותים נוספים, כמו שיחות לחו"ל, אינטרנט או מה שהם לא רוצים לספק - כשאתם כה גרועים במה שאתם עושים, מדוע שתרצו להיות גרועים בעוד משהו?
חולון: מקרה חבילה
אתמול קיבלת SMS שהודיע לי על חבילה שממתינה לי בסניף. אחרי ניסיון עגום של החזרת חבילותיי לחו"ל אחרי יומיים ורבע מיהרתי והתייצבתי בסניף היום בבוקר. על הצג מספר 12. אצלי ביד מספר 45. תזכורת: אלה שעות קבלת הקהל של הסניף. אשנב החבילות מתהדר בשלט "סגור" למרות שלצידו עומדת פקידת החבילות. אני מסתכלת מסביב ורואה שרוב הקשישים שסביבי רוצים לשלם חשבונות ועושה חישוב מהיר שלחכות 30 איש ייקח לי יותר משעה. אני פונה לפקידה ושואלת האם היא יכולה לקבל אותי. היא מסרבת. אני אומרת לה שמדובר בשעה של המתנה, אבל היא לא מוכנה. יש לי עבודה, היא מסבירה לי. מה זאת אומרת יש לך עבודה, אני שואלת. הרי אלה שעות קבלת קהל וקבלת הקהל זו גם העבודה שלך. לא ולא, עונה הפקידה. אני לא חייבת. ברור שלא. מתי תתפני? אני מתעניינת. בעוד שעה וחצי, היא משיבה בתרועת ניצחון. אבלה וחפויית ראש אני יוצאת מהסניף. לכו תדעו מתי ייצא לי להגיע אליו שוב.
הרצליה: מקרה דרכון
בעוונותינו המרובים פג תוקף אחד הדרכונים ממש בזמן האחרון. ניגשנו למשרד הפנים שביעילות רבה אמר שישלח לנו חדש. בדואר. התחננו שישלחו הודעה ונגיע לקחת, אבל משרד הפנים בשלו. יש דואר, הם אומרים. אין סיבה להטריח אתכם לסניף כשהדואר פתוח בשעות נוחות יותר. הא! ככה נדמה לכם, משרד ממשלתי שכמותכם. אחרי שבועיים של המתנה האצבעות מתחילות לגרד ואנחנו מזמינים את עצמנו לסניף. פקידה מג'ונג'נת יושבת ומשיבה בעצבים ש"אם אין לכם הודעה - אין מכתבים!". אנחנו מתעקשים שיכול להיות שבכל זאת הגיע דרכון. חפשי, אנחנו מתחננים, מכתב ממשרד הפנים ובו דרכון. הפקידה שופכת בפנינו באופן הפגנתי את כל תכולת מגירת הרשומים ומגלה בתחתיתה את הדרכון שלנו עם כיתוב בכתב יד: "לא נדרש". איך נדרוש? אנחנו שואלים. הרי לא הגיעה הודעה. הפקידה נראית מעט מבולבלת ואז מתעשתת - הייתם צריכים לבוא קודם, היא אומרת בתרועת ניצחון. הרי ראיתם שכבר הרבה זמן זה לא מגיע.
מכיוון ששירות הלקוחות של הדואר לא טורח לענות לי בצורה מכובדת, אני לא יכולה לפרסם את תגובתו. חברת דואר ישראל או הדובר שלה יותר ממוזמנים לשלוח לי תגובה, אני מתחייבת לפרסם את התגובה כלשונה.
עדכון 16:24: אחרי שפניתי בטלפון (הופיע באתר הדואר) לדוברות ושלחתי מייל עפ"י הכתובת שהם סיפקו לי, הגיעה התגובה הבאה: "שלום,
פנייתך מועברת למנהל פניות הציבור הארצי של דואר ישראל לטיפול בתלונתך. ככלל, במידה ונתקלת ביחס או שירות לא תקין יש לפנות למחלקות פניות הציבור של חברת דואר ישראל הנמצאות בכל אזור בארץ, פניות הציבור ארצי ולמודיעין דואר 171 כדי להשיג את מספר הטלפון של המחלקות השונות. כמו כן ניתן לכתוב למחלקת פניות הציבור של חברת הדואר באתר דואר ישראל WWW.ISRAELPOST.CO.IL ונציג שלנו יוצר קשר עם הלקוח. אנחנו מודים שפנית אלינו ועושים כל שביכולתנו על מנת לספק ללקוחותינו שירות טוב ואמין.
אני משאירה את תלונתך למעקב כדי להבטיח שתלונתך טופלה כראוי.
ברכה
חוה רונן
מנהלת מחלקת יחסי ציבור
דוברות דואר ישראל".
היום זה היום ואתה, כדרכך, לא יודע בכלל על הבלוג. ניסיתי לספר לך, אפילו העליתי את ארוחת הצהריים שלך פה לבלוג, אבל אתה בשלך: התעלמות בוטה כי אתה לא בענייני נעליים. מזל שאתה לא הולך יחף. אני אוהבת בך כל כך הרבה דברים, החל מהצווחות שלך מתוך שינה ("צריך לכבות את העמק!" דחוף, אין ספק) ועד זקן הטאליבן שאתה מגדל מתוך עצלות נטו. למעשה, חוץ מהצורך לבשל עבורך יען כי יש חשש שאתה תעלה באש כתוצאה מהפעלת הכיריים אבל זה שאני אעלה באש הוא זניח לחלוטין מבחינתך (:D), אתה הבחור המושלם.
אז גבר נפלא ונהדר שלי, שיהיה לך יום הולדת שמח. ארגנתי עוגה ואתה בטח תהיה פולני, תאכל ותייבב על הקלוריות. מקווה שבין דמעה לדמעה תצליח ליהנות ממנה כי היא באמת טעימה מאוד. מקווה שתיהנה היום, שלא תתרגז בעבודה ושהחבר'ה יוציאו אותך לאכול. שתהיה לך שנה מוצלחת, אוטוטו עוברים לדירה חדשה ואני מקווה שתמצא לך שם שקט, תכתוב גם תסריט וגם ספר ובכלל - תגשים המון חלומות. אתה יכול, וזו הולכת להיות שנת הפריצה שלך. תאמין גם אתה.
H&M הכריזו שבארץ תושק לראשונה(!) בעולם(!!) קולקציית ה-Garden שלהם, מה שמיד היה אמור להחניף לכל האקורדים הלאומיים. בפועל, אותה קולקציה כוללת בעיקר הדפסי פרחים, שום דבר שלא ראינו בעבר או אצל המתחרים (תזכורת: ממש רציתי לדבר על רנואר, ותירשמו להגרלה). אי לכך יצאתי, בלוגרית חוקרת נועזת שכמותי, לתור אחרי נעליים עם הדפסי פרחים לקיץ הקרוב. מסתבר שיש הרבה פחות מהצפוי, וכמעט כולן בקרב מותגים עממיים דווקא, מה שאומר שמעצבי העל של הנעליים ימשיכו לעשות מה שהם עושים הכי טוב, כלומר מה שעשו בשנה שעברה. קצת עצוב, כשחושבים על זה לעומק.
(1) מיו מיו, מותג העל היחיד בחבורה, מבליחים עם כפכף מגושם ומודפס. 495$ וזה שלכם, ספרו לי איך היה.
(2) הנה היא ה-Garden Collection. לא ראיתי בארץ, אבל הדגם הוא של H&M ועולה 30 אירו. בארץ יעלה, כנראה, כ-40 אירו, כלומר באזור ב-200-250 ש"ח.
(3) קמפר, שדווקא יש בארץ, רוצים 135 אירו על הדגם הזה. יש גם בצהוב.
(4) ד"ר מרטנס עם המגפיים הפרחוניים שלהם, דגם שמלווה אותם כבר עשור בשינויים מינוריים ביותר. 150$.
ונסיים ב"פרחים לשבת?".
מכיוון שהדגם הזה, של ויקטור ורולף, הוא עכשיו בסייל המסקנה היא שהיינו צריכים לדבר עליו קצת קודם. מאחר שזה לא קרה, נדסקס אותו עכשיו. אדום, כחול וירוק, פאייטים ועקב מחודד. וכמובן, הפיסה הירוקה המוזרה שמפריעה לאצבעות להתאוורר. לא יודעת מה איתכם, אני דווקא מחבבת, גם את תג המחיר: 144 אירו (אבל יש רק במידה 38.5 ויהיה לי צפוף).
אין כמו כתמי צבע עליזים כדי לעזור לנו לצלוח את היום החם והמחריד הזה. אתמול היה יום עבודה ארוך, היום אולי יהיה נחמד יותר, אבל בינתיים יש נעליים וכיף :)
(1) ניקולס קירקווד ממחזר את עצמו לדעת, וזה עדיין חמוד. 688 אירו.
(2) זאנוטי עם סנדלים קלאסיים בדוגמה שבטית כלשהי מעט אבסורדית. 1,080 ליש"ט!
(3) ארנסטו אספוזיטו עם סנדלון צבעוני ומלבב לגמרי. המחיר פחות: 358 אירו.
(4) יונייטד ניוד מפגיזים במגפון צבעוני ומהמם לגמרי. 155$. שרונה עדכנה שאפשר להשיג גם באלמביקה, אז יש בארץ, בהחלט :)
שיהיה יום שמח!
משקפי שמש נטולי ייחוס מיוחד, מבית ניין ווסט, ובמחיר לא מאוד היסטרי של 350 ש"ח. בשחור הדגם הזה מעט משעמם, אבל בשני גוונים הוא חמוד ומעניין יותר. כמה (שוב) חבל שהדגם אינו מוצע באתר האמריקאי של החברה וגורם לי לתהות אם מדובר בדגם ישן.
אחרי שיחה נוקבת במיוחד, פולני אישר לפרסום את המדריך שלו לחיים טובים ומאושרים בחלקם. למרות הניו-אייג'יות הקלה (4-5 ק"ג, לא יותר), נראה לי דווקא אחלה שימושי לחיים.
1. שיהיה לך ביטחון של 100% בעצמך. את הכי חכמה, הכי טובה והכי יפה.
2. אם משהו במציאות מתנגש עם אחד הדברים מהסעיף הקודם, זה מכיוון שאת עושה את זה לעצמך. אם מישהו יפה או חכם ממך זה רק כדי לקדם אותך - נתבי את זה לטובתך.
3. עשי רק דברים שעושים לך טוב. הוציאי מהלקסיקון את המילים חייבת, צריכה, מוכרחה וכד'. מה שאת עושה צריך להיעשות כי כך בחרת.
4. היי מוכנה לכך שלא כל הדברים יתנהלו כפי שאת רוצה. זה בסדר, אין שום דבר מושלם בעולם חוץ ממך... אין תכנית מושלמת, אבל זה בסדר מכיוון שאת לקחת גם את זה בחשבון והשארת מקום לכך שדברים לא יעבדו כפי שרצית.
5. התייחסי באדישות לדברים רעים שקורים לך.
6. אין סמכות מעלייך. אם הבוס אומר לך משהו זה מפני שגרמת לו לומר זאת. אל תפחדי מכלום. כסף זה לא הכל בחיים. דאגי שיהיה לך מספיק כדי שלא תצטרכי לפחד מכלום.
7. קדמי ללא תמורה אנשים שאת אוהבת. עזרי להם. עשי אותם שמחים.
8. חוצפה היא מבורכת. דרשי דרישות מהסובבים אותך בין אם מגיע לך ובין אם לא. הרי בכל מקרה מגיע לך, ראי סעיף 1.
9. כשמעבירים עלייך ביקורת קחי רק את הדברים שאת חושבת שיעזרו לך. מהשאר תתעלמי.
10. כשאת עושה משהו, הבטיחי לעצמך מראש שלא תתחרטי עליו.
11. כשאת נלחצת חשבי מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות. בד"כ תגלי שהוא לא כזה גרוע והנזקים שהלחץ יגרום לך יעלו על הנזקים שהדבר הזה יגרום לך.
12. בזמן שיחה צפי תמיד את תגובת הצד השני. השתמשי במשפטים שהוא עשוי לומר כדי להעביר אותו לצד שלך. לדוגמה אם נראה לך שהוא הולך להגיד "זה לא מתאים עכשיו", עוד לפני שהוא אומר זאת, אמרי "אני יודעת שזה לא מתאים עכשיו, אבל...".
13. אל תעשי מניפולציות (כל הנ"ל) על האנשים שאת הכי אוהבת, לפחות לא כל הזמן. את לא תאהבי את עצמך. היי אנושית כלפי האנשים שאת אוהבת.
הנה ג'ורג'ינה גודמן משקיעה בנו בסנדל שטוח וצבעוני. אם מתבוננים בו היטב, רואים שהרצועות מאייתות את המילה LOVE. אם מתבוננים בו ממש היטב, רואים את תג המחיר: 400 ליש"ט. מה קורה כשמתבוננים ממש ממש היטב?
אני בדרך כלל לא מעריצה גדולה של סניקרס, במיוחד לא כאלה עם סוליית גומי לבנה, עבה ומייזעת, אבל הפעם מדובר במקרה יוצא דופן: שימו לב לדיוק בדוגמה ולמראה הכללי הנאה. ולחשוב שהיצירה הנעימה של רוקט דוג נמכרת תמורת 70 שקלים בלבד ברשת ביג טום. מלבב.
בפינה האדומה סנדלים של ג'ון גליאנו עם נגיעות של שחור, אדום וזהב ב-192 ליש"ט (מחיר סופעונה). בפינה הכחולה סנדלים של דיוויד וואייט (דיוויד מי?), עם נגיעות של אדום, ורוד וצהוב (בעקב) שמחירם 508 ליש"ט. תודו שאפשר להסתפק בגליאנו.
לפני כמה ימים דיווחתי על תצוגת האופנה המשותפת של דפנה לוינסון ועמותת אור ירוק שהוגדרה "בסימן המאבק בתאונות הדרכים".
תצוגת האופנה נערכה באמצע רחוב הארבעה בת"א בצהרי היום (14:30). רחוב הארבעה הוא רחוב עמוס למדי, והרחובות הסובבים אותו עמוסים למדי גם הם, בוודאי בשעות הצהריים שבהן יש באופן טבעי תנועה על הכבישים. התצוגה הרי לא נערכה בשתיים לפנות בוקר.
כך שלאחר שהדי ההתרגשות מהמאורע שככו ויכולתי לחשוב קצת בהגיון, הפריע לי בצורה לא רגילה שעמותה שעיקר ההצדקה לקיומה הוא יצירת סביבה תעבורתית בטוחה יותר סוגרת ציר תנועה באמצע היום, מפנה את הנהגים העייפים לכבישים אחרים, סואנים גם הם, ובאופן כללי מגדילה את הברדק על הכביש ואת הסיכון לתאונות הדרכים שאותה תצוגת אופנה בדיוק היתה "בסימן המאבק" בהן. עם כל הכבוד, לדעתי לא היה ראוי לעשות זאת. לקיים את התצוגה ברחבת הסינמטק היה הרבה יותר הגיוני, הרבה פחות מסוכן ומצביע על הרבה יותר מודעות עצמית מצד "אור ירוק".
שימו לב לתגובה:
"שרון שלום רב,
קיבלתי את פנייתך ולהלן תגובתי. אבקש לפרסמה כלשונה.
'הכביש האמור נסגר לשעה, לאחר שקיבל את כל האישורים הדרושים הן ממשטרת ישראל והן מעיריית ת"א. אני מאמין שאישור כזה מצריך שיקול דעת מצד גורמים אלו ולא היה ניתן, לולא חשבו גופים אלו שהעניין חשוב.
עמותת אור ירוק פועלת לעלות את המודעות בקרב הציבור בישראל בנושא הבטיחות בדרכים והמלחמה בתאונות הדרכים בכל דרך אפשרית.
האירוע שנערך ביום האישה הבינלאומי נוצל למטרה זו ואם הבנת זאת אז כנראה שהצלחנו.
ת"א היא עיר שמשלבת אוכלוסיות שונות ומגוונות. להזכירך סוגרת עיריית ת"א רחובות שלמים למשך שעות רבות לצרכי מצעדי גאווה, מרתונים, הכנסת ספרי תורה לבתי כנסת, עדלאידע וכו'.
כאחת אשר מגלה כזאת אכפתיות ודאגה בנושא הבטיחות בדרכים הייתי שמח אם היית מתגייסת ומתנדבת לעזור לנו להילחם בתאונות הדרכים בכל דרך שתראי לנכון אני בטוח שנוכל לנצל את כישורייך למען המטרה שלשמה הוקמה העמותה'.
אלעד סאסי
דובר עמותת אור ירוק".
לובה סימסה לי ולכן הלכתי לחפש ברשת מה נסגר עם האמהות שהגיעו עם פעוטותיהן לפתיחת H&M עזריאלי. גלובס הסתפק בדיווח לקוני: "ברשת הבטיחו 200 חולצות לנכנסים לראשונה לחנות היום והפרסום האגרסיבי עשה בהחלט את שלו". לפי הלוגיקה הזו, שוויו של תינוק הוא בערך חולצה חדשה בחינם מ-H&M. תינוק=טריקו זו משוואה דואבת, ששופכת אור (קודרני משהו) על מצב האומה, מצב החינוך, הדור שאנחנו מגדלים פה היום והעובדה שהאלימות גואה ומשתוללת. כי כשאתה שווה לאמא שלך חולצת טריקו, מה הפלא שאחרים שווים בעיניך אפילו פחות מזה.
בוואלה החליטו למשוך לקטע הבידורי ולכנות את הנרמסים "קורבנות אופנה". אפשר להעריך את ההומור, אבל הרבה פחות את הרעיון שאף עיתונאי לא הוציא את הראש מהתחת ושאל למה, לכל הרוחות, אמהות בארץ חושבות שזה הגיוני ולגיטימי להגיע עם תינוקות לפתיחה ההמונית והמתוקשרת ביותר בחמש השנים החולפות. תנו לי להגיד לכם למה: כי להעמיס על עגלה זה מאוד נוח, אבל להסתובב עם עגלת תינוק ריקה בקניון זה מביך. בואו נחדד את הנקודה: בהיות ישראל מדינה נאבקת על חייה, צביונה היהודי ושאר הדברים שאנחנו נאבקים עליהם כעניין שבשגרה, תינוקות הם הנכס הלאומי ואישה עם תינוק משולה לגברת שהולכת ובידה הגביע הקדוש: היא לא מחכה בתור לשום דבר, כולל קופות חולים ומעליות. כך שיש לי תחושה שאותן אמהות שתינוקותיהן נרמסו היום הן מהזן שהתרגל זה מכבר ללכת לכל מקום עם הבייבי מקצץ-התורים, ועל כן סברו, לתומן, שגם הפעם הבייבי יסדר להן מעבר חלק ותורים מקוצרים. אמא-קומבינה.
אני לא מבינה איך יכול להיות שהן ראו את העומס והחליטו בעיניים פקוחות להיכנס לתוכו עם העגלות. אני מזועזעת מהמחשבה שהנשים האלה לא תישלחנה בחסות המדינה לשיעורי הורות, שבהן ילמדו אותן שתינוק הוא יצור אנושי וככזה - אינו כלי בידי האם להשגת חולצה חדשה במחיר מבצע. אני מתקשה להבין את החברה שבה אנו חיים. הבושה כבר בדרך.
מצד אחד, מדובר בזוועה קרה. שימו לב לשילוב בין הקטיפה לזהב שהוא כה לואי ה-16, שכזכור קיפד ראשו בנסיבות מוצדקות. מצד שני, מדובר ביצירה נעימה למגע ולמראה. יש הרמוניה משונה בין הקטיפה השחורה, החרטום הקטוע וגוני הזהב, והדוגמה המטופשת רק מוסיפה לחן. דילמה ב-550 ליש"ט.
שימו לב, שימו לב!
רוצים לזכות ב-60 שקלים לרכישה מהקולקציה החדשה והחמודה להפליא של רנואר (שעוד נתייחס אליה בהמשך בבלוג הזה)? אין בעיה, תיכנסו להגרלה!
מה צריך לעשות?
- להשאיר תגובה לפוסט הזה.
- להצטרף לרשימת העוקבים פה משמאל.
ההגרלה תהיה ב-18/3/2010.
השם הזוכה יתפרסם ב-21/3/2010.
קדימה, להסתער!
כמו כולם, גם אני הופתעתי לגלות שנפתחה חנות של ברשקה, פשוט כי לא סיפרו עליה לאף אחד. פתיחת ברשקה לוותה בשקט יחסי ובהתנפלות שהבנתי שהיתה מתונה מהצפוי על סניף הדגל (והיחיד, כרגע), אי שם בפאתי קניון רמת אביב, ליד אזור המזון המהיר והחנות של איי-דיגיטל.
אחרי שהבטחתי לכולם שאסקור את החנות "לכשייגמר הבום העל-קולי" (בכל זאת היתה התנפלות כלשהי, להבנתי), החלטתי שהיום הוא נגמר (בעיקר מפני שהזדמנתי בשעת צהריים מוקדמת לקניון רמת אביב והחנייה כבר שולמה), שמתי נפשי בכפי והלכתי לראות על מה כל השקט. מה מצאתי שם? חלון ראווה צבעוני ונחמד, מוזיקה חזקה מאוד ברקע וכמה מוכרות שרצו ממקום למקום בבהלה. החנות לא המתה קונים, מה שאומר ש"האחות הקטנה" של זארה היא בינתיים באמת קטנה.
הקולקציה מגוונת למדי, שלא לומר מקושקשת ונטולת קווים מאפיינים, למעט הרעיון הבסיסי של ג'ינסים וטי שרטים עם הדפסים. הרבה מאוד הדפסים, רובם גדולים. המבחר לגברים אפסי, אבל נערים צעירים יכולים להתלבש בברשקה יפה מאוד, מכיוון שהקולקציה לגברים, לפחות זו שהגיעה לארץ, באופן משמעותי יותר מגובשת מהקולקציה לנשים, לפחות מבחינת טווח הגילאים שאליו היא פונה. הקולקציה לנשים, לעומת זאת, עוד לא החליטה אם היא כן או לא עוברת מנערות לבחורות בנות 20+, וכך אפשר למצוא גם וגם, אבל העיצוב לא לגמרי מדויק. ברשקה היא ה-TFS של זארה, וככזו היא מדויקת למדי. המחירים לא מפתיעים (90 ש"ח לטי שרט ועד 130 ש"ח לחולצת אריג, מעל 200 ש"ח לג'ינס וכד').
בגזרת הנעליים אין שום דבר מסעיר (ואם אנחנו כבר עוסקים בעניין - רשת שמתמצבת לנערות אמורה לספק אלטרנטיבות לנעלי עקב אימתניות ורצחניות לעמוד השדרה, הלא כן?). גזרת התכשיטים סובלת מעיצובים שכמותם תמצאו בטופ טן על ימין ועל שמאל ולא ברור לי מה הייחוד שלהם או מה ההצדקה ליבאם.
שורה תחתונה: דרוש גיבוש. קניינים, לתשומת ליבכם.
עד שאצליח לראיין לפה מגה-מעצב מחו"ל, אספר לכם על הראיון עם קתרינה, ראש צוות Fashion Communication (כלומר, דוברת מחלקת האופנה) של H&M. קתרינה היתה עורכת אופנה ב-Elle השבדי ולפני כן היתה עוזרת לקניין אופנה ב-H&M, מה שאומר שמבחינתה, לפחות, היא סגרה מעגל. למען האמת, אני מניחה שהראיון הוא יותר על H&M ופחות על קתרינה, אבל עדיין מעניין.
מה את לובשת והאם זה יגיע לארץ?
אני לובשת H&M, וכל הליינים של H&M יגיעו לארץ, כולל נשים, גברים, צעירים, קלאסיק, מידות גדולות, בגדי הריון, ליין הבייבי ואקססוריז. בשלב הזה לא יגיע ליין האיפור של החברה.
כל הפריטים מכל הקולקציות יגיעו לארץ?
לא כל הפריטים, אבל כן כל הקולקציות. אנחנו מתאימים את תמהיל המוצרים לכל מדינה. אנחנו רוצים לבנות מערכת יחסים עם הלקוח ולא להבריח אותו, לכן לא יגיעו למדינה כלשהי קולקציות ישנות, במיוחד בהתחשב בכך שהישראלים נוסעים הרבה לחו"ל ומתעדכנים לעיתים קרובות בטרנדים ובמה שקורה בסניפים אחרים שלנו.
למה דווקא עכשיו להיכנס לישראל?
H&M לא עובדת לפי תכנית אסטרטגית ארוכת טווח שבה אנחנו מסמנים יעדים ונכנסים למדינות. אנחנו מחכים לעיתוי טוב, למיקום טוב, וכשיש את אלה אנחנו נכנסים למדינה כלשהי. במקרה של ישראל, המיקום מצוין ואנחנו מרגישים שזו מדינה מאוד חיובית ומוכוונת-אופנה, לכן נכנסנו.
קתרינה בארוע הפתיחה של H&M עזריאלי. אני מניחה שגם פה היא לובשת H&M?
יהיו גם שיתופי פעולה עם מעצבים שהם לא מעצבי-על? שיתוף פעולה כזה יכול למנף מעצבים בצורה לא רגילה
יכול להיות שיתוף פעולה עם מעצבים ישראליים, H&M טרם קבעה מדיניות בנושא. אנחנו נפגשים היום עם גדעון אוברזון, ולא שוללים על הסף לשווק מעצבים מקומיים בתפוצה בינלאומית.
H&M נוקטת בגישה של אחריות חברתית. מה היא כוללת?
יש ב-H&M מחלקה שעוסקת באחריות חברתית. אנחנו דוגלים באחריות כלפי החברה והסביבה, כמו למשל שימוש בכותנה טובה יותר (כותנה פחות מרוססת). במסגרת הזו אנחנו מחנכים את החוואים להשתמש בפחות כימיקלים, מה שמטייב ומייעל את תהליך הייצור ובמקביל שומר על הסביבה.
מדיניות האחריות החברתית של H&M התחילה ב-1993, כשהתפתחה בחברה מודעות לתהליכים כימיים שונים ולקחנו על עצמנו מגבלות שונות כדי למזער את זיהום הסביבה, ומשם התפתחנו לאי שימוש בחומרים כמו פרווה ולשימוש סלקטיבי בחומרים אחרים, כמו עור, שבו אנחנו משתמשים אבל רק כשהחיות מלכתחילה מיועדות לתעשיית הבשר.
אז איך משתפים פעולה עם מעצבי על?
נדמה לי שהיום יש שינוי בשוק האופנה. פעם כולנו היינו מחפשים בשורה אצל מעצבי העל. היום הם בודקים מה אוהב האדם ברחוב. יש שינוי שמשפיע על כל התחום.
בשיתוף הפעולה הראשון, עם לאגרפלד, רצינו להוכיח שאופנה יכולה להיות דמוקרטית וזה לא עניין של מחיר. מישהו שעבד ב-H&M והכיר את לאגרפלד אישית העלה את הנושא בפניו בשיחה מקרית, לאגרפלד התלהב ושיתוף הפעולה יצא לדרך.
אנחנו מוציאים למעצב בריף מאוד כללי שבו אנחנו מסבירים במה אנחנו מעוניינים, המעצבים פועלים בהתאם ואחר כך אנחנו נכנסים לתהליכי איתור בדים וייצור.
יש לך טיפים טובים כדי שלא נעמוד 4 שעות בתור בניסיון לקנות קולקציות של שמות גדולים?
בעיקרון, הרשת מגבילה את היכולת של אדם אחד לקנות כמויות גדולות של אותו פריט מהקולקציות האלה מכיוון שאנחנו מאמינים שהדברים צריכים להיות נגישים לכמה שיותר אנשים. תמיד כדאי להגיע ביום השני. אנשים קודם קונים ואז מודדים בבית ומחזירים, כך שכדאי להגיע ולקחת את ההחזרות.
מה המדיניות שלכם לגבי מכירת המוצרים של קולקציות המעצבים באיביי?
אין לנו מדיניות מוצהרת. זה נחמד, לא?
וכשאומרים לך ש-H&M הם האיקאה של הבגדים, מה את עונה?
אלה שני מותגים שבדיים, אני מניחה... איקאה נהדרים, מחירים טובים, מוצרים טובים, מוסר עבודה גבוה. זו דווקא השוואה מחמיאה.
מכיוון שאין צורך לקדם יותר מזה את ההשקה הכי מפורסמת בישראל, נסתפק בתמונה מייצגת ואפרד מכם לשלום:
לא, לא באמת. רק תצוגת אופנה נחמדה של דפנה לוינסון, שזו בעיקרון הרשת שבה הכי נוח וקל לי להתלבש מכיוון שאני לא צריכה להידחק למידה 42 פיצפונה אלא יכולה ללבוש אותה בנוחות. אכן, הקו הכמעט-מחויט של לוינסון מנעים יפה את זמני, כך שבעצם מה היה לי לחפש בתצוגה? אבל הלכתי, כי הבטיחו שזה יהיה במתוקה וברחוב ועוד כל מיני דברים מסעירים. הבטיחו ודי קיימו.
ההתכנסות אכן נערכה במתוקה. אמנם פינטזתי על ארוחת צהריים וקיבלתי קרואסון, אבל מה לא עושים בשם הבלוגיות החוקרת. עם הביס האחרון של הקרואסון בפה הלכתי לחפש את היחצ"נית וגיליתי אותה צועדת בראש טור דוגמניות שנזלו מייקאפ בחום האיום והנורא ששרר היום בחוץ. "מהר!", נזפה היחצ"נית והנחיתה אותי בשורה הראשונה של התצוגה, כלומר, ליד מעבר חצייה. לו רק היתה זו תצוגה של שאנל או משהו.
לא ראיתי ממש טוב את הבגדים. קודם כל, היתה שמש חזקה (תראו בתמונה - והדוגמניות המסכנות נאלצו להחליף בגדים בתוך אוהל! כמה ריחמתי עליהן). שנית, עמדו לפניי גדודי צלמים וצילמו בטירוף חושים את כל האיוונט, יען כי התצוגה היתה בשיתוף עמותת אור ירוק ו"בסימן הגברת המודעות לזהירות בדרכים" (על כן גם התרחשה ברחוב, בשעה שמיליון סקרנים מציצים מבעד לפלסטיקים כתומים שנועדו לסמן את הטריטוריה של הילדים הפאשיוניסטים). למקרה שתהיתם, הדוגמניות לא לבשו רמזור או ספר תיאוריה. הן לבשו את הקולקציה החדשה (פסים, פרחים, תראו מה שאמרנו אתמול על מנגו) והיה חם מאוד.
המנכ"ל צביקה לוינסון ודפנה עצמה הגיעו עם שני הבנים. היה רגע אנושי חמוד באמצע התצוגה כשצביקה עמד ליד הילדים והחל לנופף לדפנה בהיסטריה שתגיע "לפה! תגיעי לפה!!!" והיא לא באה. למה שתבוא? היא עמדה לבד וצפתה בתצוגה בעסק שנושא את שמה. אבל המצוקה של צביקה ונפנופי הידיים הלחוצים - שהלכו ותכפו ככל שהיא המשיכה לעמוד בגפה - הכריעו, ודפנה הגיעה להיות אמא. פתאום זו היתה המחשה טובה ביותר לדילמה של אימהות ועבודה. לא יודעת אם בנעליה של דפנה לא הייתי משאירה את הילדים אצל סבתא, או מגיעה מצוידת בסבתא קומפלט.
אני יודעת, אני יודעת, המון פוסטי לאהוב או לשנוא בזמן האחרון, אבל תודו שהייתי חייבת: גם מגף ארוך, גם חרטום פתוח, גם כתמי צבע רנדומליים כאילו כרגע סיימתם לצבוע בצהרון בצבעי גואש. וגם, כמובן, אלכסנדר מקווין ו-1,040$ שמהם ניאלץ להיפרד כדי להיות הבעלים של האימה. פתאום המרטנס עם הכוכבים נראים כמו גורמה, בחיי.
בגסות רבה נדחפתי לפרזנטציה של מנגו שאליה כרגיל לא הוזמנתי. שמתי לב שהאירועים המהנים ביותר הם אלה שאליהם אני לא מוזמנת אלא משתחלת איכשהו. אז איכשהו הגעתי ואיכשהו היה מעניין.
מכל הנאום הארוך שנשא הסטייליסט למדתי קודם כל סקארלט ג'והנסון החליטה שלא להגיע לארץ (חבל), וגם שמנגו שמים את הז'יטונים שלהם על שלושה דברים מרכזיים: ג'ינס (חולצות ג'ינס, שמלות ג'ינס, ז'קטי ג'ינס וכל דבר שיגרום להצפת יתר של הבד הבלתי-מאיס הזה), פסים לסוגיהם (אגב, אם נכנסתם לאחת מחנויות המתחרים, בטח שמתם לב שהחנות הפכה לפס אחד גדול) ודוגמאות צבאיות-עד-צבעי-הסוואה (כי ידוע שכשאת מתלבשת מטרתך היא להסוות את עצמך ולא להפך. אכן, הגיון צרוף). אה, ויהיו גם פרחים.
עוד בשורה היתה השקת קולקציית Think up שייחודה הוא "מחירים סבירים". הדובר טען בתוקף שהמחירים לא נובעים מהתחרות מול H&M אלא מהווים מיתון-שיק. כך או אחרת, חבל שהעיצובים לא היו מעניינים אלא גם הם היו כולם ממותנים-שיק.
בשעה שעל הבגדים היו לי הרבה הערות ציניות להעיר (לדעתי הפרעתי לשאר הנוכחות בפרזנטציה ורק ממניעי נימוס הן לא אמרו כלום), דווקא הנעליים נראו לי לא רעות כלל. יש לי דברים טובים לומר על הנעליים של מנגו, שבדרך כלל עשויות מחומרים טובים ובאימומים שמתחשבים בכף הרגל ולא צוררים אותה. המחירים, כמובן, לא צנועים, אבל גם מותגים אחרים שוכחים להצטנע כשמדובר במחירי הנעליים שלהם, כך שזה כנראה בסדר. אז העיפו מבט, הקולקציה דווקא לא רעה:
* לצערי אני לא בטוחה במחירים, אבל למיטב זכרוני הדגמים עולים סביב 599 ש"ח (לפלטפורמות ועקבים מכובדים), ועד כ-200 ש"ח לשטוחות.
אתמול היה חם. מחר יהיה חם יותר. בימים הקרובים צפויות "התחממות" ו"טמפרטורות גבוהות לעונה". הגיע הזמן להוציא החוצה את גוני הקיץ השמחים, את הוורוד, הירוק, הצהוב והכתום. בואו נתעכב שנייה על הכתום, שמשום מה לא זוכה להערכה שמגיעה לו.
(1) תפסו אותן בסופעונה כי מחר כבר לא יהיה. כתומות, בוהקות ומנוקדות, של Mink. עכשיו 338$.
(2) סטלה מקרטני קצת נדושה, גם במחיר: 375$.
(3) שטוחות, סגורות וגזריות מבית T0 & Co., במחיר 480$.
(4) Chie Mihara עם דגם כתום ומתקתק. עכשיו בסייל: 254$.
שבוע כתום!
אההההה, זה מביך. מה עבר למעצבים של דוקטור מרטנס בראש כששלפו מהארכיון את הדגם הזה? ועוד לתמחר ב-130$? מה? מה? מה?
זה היה שבוע קשה ומתיש. בקושי הצלחתי להגיע למחשב להעלות פוסטים. מה שכן, למרות העומס היה לי המון זמן לאכול. כמה מהתגליות המרעישות שלי של השבוע:
- מנה של אטריות שחורות חמצמצות בג'ירף בהרצליה. טעימה ולא גדולה באופן מגוחך כמו יתר המנות שם.
- אצבעות שוקולד של עלית, במיוחד אלה עם עדשי שוקולד. אצבע אחת ואת מסודרת עם ממתקים.
- בית קפה שכונתי וחמוד בשם "קסבה דו פלורנטין" ב[הפתעה] פלורנטין. אוכל ביתי טעים, שירות שאפשר לתהות לגביו ומחירים נסבלים למדי. חבל שאין עסקיות.
- דגני בוקר עם שוקולד של סופרפארם (לא מתוקים מדי) וחטיפי האנרגיה שלהם בטעם אפרסק. דגני הבוקר זכו לציונים גבוהים גם מצד האחיינים שלי (שהתעסקו בלדוג מתוכם את השוקולד ולראות תוך כמה זמן יתנפחו כשהם בתוך החלב), וחטיפי האנרגיה אמנם היו קצת בטעם של פלסטיק אבל הצליחו לנחם אותי ברגעים קשים.
- קרואסון כמהין ב"בר לחם". מעט מדי כמהין ויותר מדי בצק, אבל נחמד לנשנש.
- קרקר שיפון של אסם. יותר מוצלח מהטעמים האחרים הפלסטיקיים.
- אזני המן מלוחים ב"לחמים". הרעיון עצמו מעולה, הביצוע קצת פחות אבל עדיין טעים.
נסיים עם דברים יפים מהסוג היקר להחריד - תכשיטים של Brian Danielle. העיצובים בחלקם יפים מאוד ובחלקם מהדברים הצפויים האלה שרואים בחנויות התכשיטים (בעיקר ברויאלטי, אגב), אבל תמיד נעים לשטוף את העיניים בזהב ויהלומים, אז למה לא היום.
נ.ב מי שיקנה לי את השרשרת הוורדרדה יזכה לנעורי נצח.
התמונה במקרה הזה אומרת הכל: דגם קשוח ומחוספס אך סקסי להפליא של DSQUARED2, שמזכירים לכולם שכשהם טובים הם מאוד מאוד טובים ומגיע להם לגבות 657 אירו על כל זה.
את הקולקציה החדשה של אלדו גיליתי כמו כולנו, על המדפים של אלדו, מה שמוכיח, כנראה, שלהיות בלוגר זה נחמד אבל להסתובב פיזית בין חנויות זה הרבה יותר נחמד.
החשודים המוצלחים שראיתי:
(1) דגם רצועות דקות בעלת צורה גלית מעניינת. אם תגידו לי שכבר ראינו את זה בעבר אסכים איתכם, אבל בגוונים מטאליים הוא מוצלח.
(2) הגרסה האלדואית לכלוביות של לובוטין. אין מה לומר חוץ מזה שכלובים הם לפעמים געגועים למעצב מקורי.
(3) דוגמה אתנית/שבטית/זאנוטית חביבה ביותר. למען האמת, הדגם הזה בקאמל עובד טוב אבל בשחור הוא מעט מוחמץ.
(4) דגם שאני לא בטוחה שראיתי אבל נדמה לי שכן, וכרגיל, הקרסול עטוף ואילו האצבעות מבצבצות. מה שמקנה לו את החן הוא, כמובן, העקב הגבוה ובמידה מסוימת גם האבזם, וכן, גם את הדגם הזה ראינו בשנה שעברה כמו גדולים.
שיהיה בוקר נפלא!
עם קצת מזל אצליח לראיין למדור הזה אנשים מעניינים שיהיו להם דברים מעניינים לומר על אופנה, בין אם אלה מעצבים, כתבי אופנה או בלוגרים אחרים.
יש כל מיני סיבות שבגללן לא ראיתי פרויקט מסלול: העציציות של שירז טל, חיתוך הדיבור הערסי-לייט של גל אפל והאגואים המנופחים של המעצבים הצעירים והטרחנים. למען האמת, היו שם דיוות מכל המינים, שרוב הזמן התעסקו בעצמם ואלפית מהזמן - בבגדים. אז יואב, שבמבט ראשון נראה הכי דיווה שיכול להיות, התגלה כחביב שבחבורה. הוא מיעט לקטר, לא התעסק בעצמו בצורה שהתחשק לך לתת לו סטירת לחי הגונה ולשלוח אותו לעמוד בקופה של מקדונלדס ובכלל, עשה רושם שהוא דווקא בחור בסדר למרות הכל. החדשות הטובות: הוא באמת בסדר. החדשות הממש טובות: הוא פה וכשהוא מדבר, זה ממש מעט, ממוקד ולעניין.
יואב, דברים שחשוב שנדע עליך?
הדברים החשובים שכדאי לדעת עליי הם, נראה לי, שאני בנאדם לפני הכל. חשוב לי להיות בנאדם ולהיות בנאדם טוב. אני מעצב אופנה ובמהלך לימודיי התמחיתי גם בסטיילינג. יש לי מותג אופנה צעיר ששמו "יואבמאיר". אני אוהב אנשים, אוהב אופנה ואוהב את החיים.
מה הבעיה הכי גדולה בתחום האופנה היום?
הבעיה הכי גדולה עבור מעצבי אופנה צעירים בארץ זו התחרות מול הרשתות הגדולות. מאוד קשה לייצר שמלה ולמכור אותה ב-200 ש"ח כמו ברשתות. עם גזרה מעניינת, טרנדיות ובד איכותי.
האם אתה שותף לתחושה שאופנת הגברים הישראלית משעממת ומספקת "פתרונות לבוש" ולא אופנה? האם הבעיה גדולה יותר בקרב גברים מלאים?
מבחינתי גברים צריכים ללבוש בעיקר ג'ינס וטי-שירט, הכי סקסי. יש פתרונות גם לגברים מלאים, פשוט צריך לדעת להתלבש.
התחלת ב"פרויקט מסלול" - אתה ממליץ לאחרים ללכת לתכניות ריאליטי כדי לקדם את הקריירה?
אני לגמרי בעד תוכניות ריאליטי בכלל ותוכניות ריאליטי מקצועיות (כוכב נולד, נולד לרקוד, פרויקט מסלול) בפרט. זו חשיפה, קרש קפיצה, הזדמנות. מי שטוב יישאר גם הרבה אחרי, בלי קשר לזכייה בתוכנית – לדוגמא: דנה פרידר מנולד לרקוד 1.
יואב בפעולה
מה דעתך על המשוואה אישה שמנה=בגדים שחורים? איך אפשר לתקן את הראש?
בחורות מלאות ממש לא חייבות ללבוש שחור. להיפך. אם כבר היא לא מרגישה נוח לחשוף את גופה או לא יכולה ללבוש גזרות מעניינות – שתשקיע בדפוסים, בצבע, באקססוריז.
גאפ ו-H&M נכנסים לארץ. זה סימן חיובי? אנחנו על המפה? או שסתם?
זה שרשתות גדולות מחו"ל מגיעות לארץ זה בהחלט מכניס את כל התעשייה לסטרס מסוים ולתחרות. לצרכן זה מעולה, למעצבי האופנה קצת פחות. אני אישית - לא מפחד מאתגרים.
אתה לומד/למדת ב"שנקר" - זה חיוני למי שרוצה להיות מעצב? או שמי שמוכשר באמת יכול לוותר על לימודים מסודרים?
למדתי בשנקר. אפשר להצליח גם בלי. אך, מי שלומד לימודי תואר של עיצוב אופנה עובר תהליך כבנאדם וזה משליך על העיצוב שלו. ברוב הפעמים העיצוב יותר אמיתי, מחובר למעצב, נשען על עומק וידע ולכן יותר איכותי. אני בעד לימודים.
מתוך הקטלוג. צילום: גיא הכט. איפור ושיער: שמעון בן הרוש. דוגמנית: חני מכבי
איפה אתה קונה בגדים? ולמה?
אני קונה בגדים ברשתות ובשוק בעיקר בסופעונה. כי אני פוסט-סטודנט. אני לא חושב שצריך לקנות יקר בכדי להיראות אופנתי ומהמם, פשוט צריך לדעת לשלב.
נסו גם את הקבוצה של יואב בפייסבוק: אופנה אורבנית ואת הבלוג שלו.
זה דלמטי! לא, זו צ'יטה. לא, זה נמר. ג'ירפה? זברה? לפחות לא קרוקודיל. אלכסנדר וונג מוזמן להחליט באיזו חיה הוא מתעמר לפני שהוא דורש מאיתנו 560 אירו, ויפה שעה אחת קודם.
אני ממש אוהבת להתפעל מנעלי ילדים. יש לי חברה שיכולה לקנות סנדלי ילדות ומתהדרת תמיד בדגמים חמודים ומצחיקים. למרבה הצער מידה 39 (בניגוד ל-34) לא ממש מאפשרת לי ליהנות מהעניין, מה שמשאיר אותי רק עם היכולת לפעור עיניים מול דגמי הילדים ולהחליט שברובם הם נטולי התחכמויות או שטיקים אחרים שמאפיינים נעליים לנשים. הרבה פעמים זה עובד לרעת העיצוב, אבל בהרבה פעמים אחרות - רק לטובתו. שימו לב:
בחלק העליון: נעליים של פפאיה (159 ש"ח לכל הדגמים). אוהבת במיוחד את נעלי הבובה עם הפרחים ואת גזרת המוקסינים הילדותית לבנים.
בחלק התחתון: נעליים של פרארי (469-629 ש"ח למוקסינים, כמובן שניתן להשיג רק בכיכר המדינה). אני חושבת שהנעליים האלה מעונבות יותר ופחות ילדותיות, מה שקצת פוגע בהנאה שלי מהן. במיוחד סובלים מזה המוקסינים והסניקרס האדומות.
עד כאן פינת נעלי הילדים, שלא תחזור על עצמה בקרוב :)
אסור לדבר סרה במתים, אבל אני לא יכולה שלא לתהות מה עבר על מקווין כשאישר לייצור את הדגם הזה, שמכיל טרנדים עד השקיעה. בגזרת המחיר, 1,085$ הוא מחיר סביר מאוד למה שהפך לפריט אספנות, אז אני שותקת.
