skip to main |
skip to sidebar
אחרי הצמיד הזוועתי של טרינה טרנטינו (שהיה כה זוועתי עד שכמעט אף אחד לא העז להביט במסך לפרק זמן ממושך מספיק על מנת להגיב עליו), באים אלדו עם חוויה מתקנת במחיר נוח במיוחד - 79 ש"ח בלבד לצמיד עם כל מיני פירות פלסטיק מטופשים. שאפו לכם, החבר'ה באלדו. יש בארץ!
אני יודעת שהבטחתי לקחת חופש, אבל הקוצים בתחת לוחצים לחזור. לראשונה בתולדות הבלוג, אקססורי שעולה לפינת לאהוב או לשנוא, ועם סיבה טובה: הצמיד הזה, של הגב' טרינה טרנטינו, עם הצילום האווילי וחרוזי הפלסטיק השחורים המתהדרים בצורת שן של כריש או מה שזה לא אמור להיות. יש לי בראש אימג' מאוד ברור של אבריל לאבין, עילוי מזמר ואייקון סטייל אינסופי בפני עצמה, שנראית לי בדיוק כמו הטיפוס לענוד אחד כזה, עם הבעת ה"תודו שאני קולית, באמ-אמ-אמא שלכם". אכן, תמונה קשה במחיר קשה לא פחות: 75$. אפרופו אבריל לאבין, זה הזמן להירשם להגרלת הבושם החדש שלה בעמוד הפייסבוק של הבלוגים נעלולה ובושמולוגית. תודו שהתגעגעתם אליי.
בימים האחרונים התרוצצתי כמו שפן מכני על סוללת ההפעלה של איירון מן. ימים ארוכים, 3 שעות שינה בלילה, תזונה עלובה ועייפות מצטברת עד כדי ערפל במוח. בנקודה שבה אני נמצאת היום אני יכולה לומר לכם: אין עם מי לדבר. Nobody's home. אני סחוטה רגשית, אני מותשת נפשית ובעיקר משוללת אנרגיות חיוביות ושמחת חיים. לו הייתי יכולה הייתי זוחלת מתחת לשמיכה ולא יוצאת עד 2020.
היום תוותרו לי על נעליים, בגדים, מדריכי רכישה וטרוניות על מחירים. היום תוותרו לי באופן כללי. היום אחזור למי שהייתי לפני הבלוג וכל הבאזז שסביבו: אשת עסקים שקמה בבוקר בדרך לעוד יום עבודה. לא בא לי לשחק היום. אם אחסר לכם עד בלי די, תוכלו לקרוא כתבה שלקחתי בה חלק במאקו.
לא, כי מצד אחד מדובר בדגם הומוריסטי במיוחד עם כתמי-צורה מוגדרים ויפים. מצד שני אלה נעלי פטיש קלאסיות: לא מחמיאות לאף אחת ולא פרקטיות בשום צורה, שעולות 1,950$ רק כי כתוב עליהם ורסאצ'ה ודונטלה בונה על הכסף וחייבת לדאוג לתקציב.
על השיפוד: תיק מחשב לנשות עסקים בעיצוב קלאסי. התיק עשוי עור צעיר (לדברי היצרנים עור צעיר כבד פחות מעור בוגר), משווק במהדורה מוגבלת ומיוצר באיטליה בטכנולוגיות "מיוחדות", שהם לא מסבירים מהן.
החור בכיס: 2,500 ש"ח.
בשורה התחתונה: קודם כל, אאוץ' גדול על המחיר. זה המחיר של מחשב נייד חדש ומסעיר. שנית, מוצר מצוין לנשות עסקים שצריכות להפגין עדכניות יחד עם מצב כלכלי שפיר ומעלה, ופחות מתאים לעצמאיות, פרילנסיות וסתם נשים שזקוקות לתיק למחשב. נקודה למחשבה: תיק המחשב שלי עלה 100 ש"ח באיביי. אני יכולה להחליף אותו 25 פעם עד שאגיע למחיר של התיק של ג'וליה מילאנו. לא חושבת שיהיו לי 25 תיקים להחליף בימי חיי.
הנה דגם שמספק את ההוכחה לכך שלא תמיד צריך להמציא את הגלגל מחדש, לפעמים מספיק פשוט לראות אותו קצת אחרת. כך בא לובוטין המוספד ומצוות לדגם קלאסי שני צבעים וזיג זג לא קלאסי בעליל. מה שיוצאת לו זו יצירת מופת נהדרת, שגם עולה בהתאם: 840$. לדעתי המלאכים בגן עדן נועלים כאלה.
אחרי החוויה הקודמת שלי בשופוני, שאותה כנראה אפשר לתמצת במילים "לא היה כל כך כיף, אבל מדובר בארוע חשוב לצרכני אופנה בישראל", הפעם הגעתי לשופוני עם הרבה פחות ציפיות. זאת אומרת, הפעם כבר לא ציפיתי לנעליים עד האופק אלא לתצוגה די צנועה, ולא למחירים נמוכים במיוחד אלא להוזלה של 20%-30% מהמחירים הרגילים שמבקשים אותם בוטיקים עבור הנעליים. הציפיות אכן התממשו: היה גם קטן וגם יותר זול ממחירי החנויות הסטנדרטיים, אבל אלה לא היו מחירי סוף עונה ולא היה זול בצורה פרועה (אם נתעלם מהדוכן של קאלה, שהיה זול מאוד). גם תנועת המבקרים היתה די דלילה (שמעתי תלונות על מיעוט מבקרים גם מחלק מהמציגים בשוק הפלסטיק).
גם הפעם לא הצלחתי לפענח את תמהיל הארוע: האם תכליתו לעודד מעצבים מקומיים או יבואני מותגי נישה של נעליים? הפעם, לפחות, היתה נוכחות מאסיבית יחסית של יבואנים. בנוסף ספגתי אכזבה קלה כשהתחוור לי ששושו ורג'ינה, שהרשימו אותי מכולם בפעם הקודמת, לא נכחו ביריד הזה. טבע נאות, לעומת זאת, הפגינו נוכחות גם הפעם. מאוד מרשים אותי שטבע נאות, למרות גודלם הבלתי מבוטל, מקפידים להפגין נוכחות בארוע כזה, הגם שאני לא במיוחד מבינה את ההתעקשות על נוכחותם כשהם ממילא נוכחים בכל קניון. כך או אחרת, הדוכן שלהם היה נטוש למדי:
במסגרת הלבנה: שלט "נא לא לדרוך על הדשא" מהדוכן של רוני קנטור. דשא מלאכותי, מתברר, זה השחור החדש של דוכני הנעליים בשופוני. ראיתי דשא לפחות בשלושה דוכנים, אבל אצל קנטור הוא היה המושקע מכולם
לשיפור: הדבר הכי בולט היתה אווירת הנכאים ששררה במקום. החלל היה גדול ומרווח, אבל אפרורי ולא מעוצב כלל. גם חלק מהמוכרים היו עגמומיים. באווירה כזו קשה לקנות.
ברוב הדוכנים היתה תצוגה דלילה למדי. אכזבו במיוחד אימומה, שלפי הפרסומים הם נותני החסות של הארוע. כשהגעתי ספרתי שמונה דגמים בלבד על השולחן הקטן שלהם בכניסה. שמונה דגמים הם לא בדיוק מבחר פראי.
באותו עניין, לא בדיוק בדקתי את ההיצע לגברים, אבל יש לי תחושה שהוא לא היה שופע מאוד. זו אמנם תמונת ראי גם למה שקורה בחנויות, אבל ליבי עליהם.
ונקודה אחרונה למחשבה: מעצבים ויבואנים יקרים, כשאני מגיעה לירידי בגדים ומודיעים לי שהם הביאו את דגמיהם רק במידות אקסטרה-סמול וסמול אני רוטנת לי בשקט מתחת לשפם. כשאתם מביאים דגמים מסוימים אך ורק במידות 36-37, זה הרבה יותר מרגיז. נעליים הם אחד הפריטים הבודדים שאת יכולה ליהנות מהם ולא משנה כמה את שוקלת, בהנחה שאת בסקאלת המידות 35-40. למה להדיר אותנו גם משם?
לשימור: השילוט כרגיל היה מעולה (גם החנייה). במתחם הסמוך ארגנו מעין מיצג נעליים, שאמנם לא היה מעלף חושים אבל הצביע על כוונה טובה. דוכן השרוכים היה מעניין וצבעוני והתוספת של דוכני תיקים היתה צעד חיובי בכיוון הרצוי של שיפור חוויית הקנייה בארוע.
הרשימו אותי במיוחד: חנה הופמן, שהציגה דגמים מוצלחים מאוד, בחלקם, בטווח מידות מצומצם ומאכזב. נעה לוריא, שהציגה נעליים הומוריסטיות וחינניות. דגמים מסוימים אצל קאלה שגם הם היו מצוידים בהומור לא מבוטל; וגם מעצבת התיקים גל יפה למותג MALBAGS ומעצבת התיקים מאיה שלו, שהציגה תיקים "כמו של פעם" שעשו חשק כביר לקנות.
לדעתי זו פעם ראשונה שבבלוג מופיע פריט לבוש בפינת הבא לי, אז מזל טוב לכולנו!
הטוניקה החמודה שלעיל היא של מיס סיקסטי - ומהממת לחלוטין. באתר מיס סיקסטי מחירה 120$. בחנות בקניון רמת אביב - 600 ש"ח. כן, זה פי 1.5. דבר מעניין אחר ששמתי לב אליו הוא ששעה שבאתר היא מופיעה במידות סמול, מדיום ולארג', לחנות ברמ"א לא הביאו במידה לארג'. אולי המלאי נגמר, אבל אני מתקשה להאמין. על כל פנים, מדהימה לגמרי. רוצה!
רגע לפני ששופוני מתחיל (היום בערב! בואו!), עצרתי לראות מה אפשר לקנות ברחבי ארצנו. יש עוד מקום לשיפור, במיוחד מבחינת הזמינות של מעצבים ישראליים בתקציב נוח, אבל המצב לא נורא. נדמה לי שמשנה לשנה מרגישים שיפור, וזו מגמה חיובית.
(1) המותג הישראלי שבחבורה, שמשום מה מתעקש על איות אנגלי, MYKA, עם נעלי סירה קטנטנות ומתקתקות. 650 ש"ח הן יעלו לצרכן בקפה ביזאר. מבצע, מישהו?
(2) ועברנו למותגי קניונים: אלדו מבטיחים קולקציה מעניינת יותר מזו שראיתי בחנויות. גם המחיר לא צנוע: 550 ש"ח, אבל בסוף העונה בוודאי יירד.
(3) גם ספרינג, האחות הקטנה והמתומחרת בנינוחות של אלדו, עם אוקספורד נאות ב-200 ש"ח.
(4) אחרונים ודי: נעלי Phigo הדנים, שמציעים, כך אמרו, איכות ונוחות יוצאים מגדר הרגיל במחיר לא לגמרי שווה לכל נפש: 1,275 ש"ח יעלו הסנדלים היפים האלה למי שתחפוץ לרכשם בדה בראנץ'.
בשורה התחתונה, יש יותר נעליים בשוק, אבל לא כולן זמינות לקהל הרחב. אולי שופוני יושיע אותנו, נחכה ונראה.
אם חיפשנו הוכחה לכך שעיצובי כאילו-וינטג' הפכו מטרנד נחמד לנחשול ששוטף את כולנו, אני מציגה בפניכן שלוש מעצבות - שלוש מתוך הרבה הרבה יותר: יעל שטיינברג, שלומית אופיר ותמר. מי יידע מי עיצבה איזה תכשיט? התשובות בקצה הפוסט. בילוי נעים.
עגילי עלים בצבע זהב על רקע חום: כאן.
עגילי עלים בצבע כסף על רקע לבן: כאן.
עגילי עלים עם חרוז שקוף על רקע לבן: כאן.
יום הולדת שמח למדינת ישראל, שמציינת היום 62 שנה להיווסדה. מה נשאר לאחל חוץ מקצת שקט ושלווה?
יום הולדת שמח לבלוג החביב נעלולה, רק בן שנה ויש לו חיים כבר משל עצמו. מה נשאר לאחל חוץ משגשוג והצלחה?
צאו לבלות, לכו ליהנות, ואל תבנו על המנגל של מחר :)
אתמול הוזמנתי להשקת סדרת המוצרים החדשה של לוריאל, המיועדת טיפול ב"עור עייף" של נשים בגילאי 40+. כדי לחסוך את השאלות: קרמים זה אחלה וגם בלוגריות נעליים משתמשות.
היה נוף מרהיב, חברה מעולה (שרונה, שהביאה לי את עגילי הענן היפים בשקיק וינטג' משעשע, וגברת קאופמן, שהיתה מקסימה כדרכה), אוכל מקסים למראה וככל הנראה טעים וכמובן - הרצאות משעממות על תהליכי ההזדקנות של העור.
פתיחת ההרצאות לוותה בכמה תמונות של סלבריטאיות, כדי להמחיש לכולנו את נושא המרדף אחר הנעורים, כאילו איננו חיות אותו בעצמנו מדי יום. באופן תמוה, התמונות שנבחרו בעייתיות, וזאת בלשון המעטה. נא לשים לב טוב:
זו התמונה המפורסמת של דמי מור משערוריית הפוטושופ. אני לא מתווכחת עם העובדה שמור נראית צעירה מ-48 השנים שהיא מצהירה עליהן ב-imdb, אבל אפילו היא לא מתווכחת עם העובדה שהרבה פלסטיקה היתה מעורבת במראה הצעיר והמתוח שלה.
וזו מג ריאן בתמונה שהוכיחה מעל לכל ספק סביר שהפרצוף שלה נמס בניסיון להצעיר את המראה. לא בדיוק יחסי הציבור הטובים ביותר למעיין נעורים בצנצנת.
והנה ג'ואן ריברס, האישה שניתחה וניתחה וניתחה, עד שלא נשארו לה עצמות משלה בפנים. ואני לא מדברת על הררי הפוטושופ שכל התמונות שלה עוברות לפני שהן משוחררות ללפרסום.
בשורה התחתונה, אם נציגות לוריאל ניסו להעביר את המסר שכולנו רודפות אחרי המראה הצעיר והבריא - הן עשו עבודה מצוינת: המסר נשמע חזק וברור. הבעיה היא שהמסר המשני שעבר בפרזנטציה היה שהפתרון לכך הוא פלסטיקה וזיופי תמונות, וטיפול באמצעות קרמים כלל לא עלה בתודעת המאזינות. על כל פנים, סדרת הקרמים החדשה נראית נחמדה מאוד ואני מקווה מאוד ששימוש בה לא יגרום לי להיראות כמו אף אחד מהנשים האלה, ובכלל זה הגב' מור. קצת קרמים ואני מאמינה שאפשר להתבגר בחן.
לזכר החללים, גיבורי ישראל, שבמותם ציוו לנו את החיים.
סנדל. מגף. כתום. ורוד. עור נחש. פלטפורמה. עקב שקוף. ורסצ'ה. ורסצ'ה. ורסצ'ה. לא מחמיא בשום צורה, בערך כמו השיזוף המוגזם של דונטלה. 1,995$. גזל.
יד ביד ולב אל לב צעדנו, לימור ואני, אל שוק הפלסטיק שהתרגש עלינו לטובה. אחרי הפיאסקו בשוק הקודם (והאכזבה המסוימת גם מהטי מרקט), מטען הציפיות שלי הפעם היה נמוך. בנוסף, לימור הזהירה אותי שהיא מאוד אוהבת ירידים ויש לה סבלנות עצומה, כך שהיה חשש סביר שאתנהג לא יפה ואפריע לה ליהנות.
נתחיל בדברים הטובים: הפלסטיק הפעם היה מאורגן במיקום מצוין גם מבחינת החנייה וגם מבחינת התנאים הפנימיים. היה מקום לנשום, ללכת, להתעכב ליד הדוכנים. מבחינת התמהיל, בניגוד לטי מרקט, שאליו נדחסו אלה על אלה מעל מאה מציגים, בפלסטיק מיננו את הכמויות והסתפקו ב-55 מציגים בלבד, את חלקם הצגתי לכם פה.
הרבה מציגים הציגו דברים מעניינים, מבחינתי. Rock or Die הציגו בגדים רומנטיים-רוקיסטיים חמודים להפליא. מאיה אבן-אודם הציגה תכשיטי זכוכית יוצאי דופן תחת שם המותג שלה, Pepita, ולילה מיי הגיעה עם הגורמטים ההומוריסטיים השווים שלה. עדי וגילי ממדוזה הצטיינו בתכשיטים שלהן גם כן, שלי דהרי הלכה על תכשיטי פנטסטיק פלסטיק, חלקם עשירים בפרטים וכיפיים להפליא, וגם זהבית אושרת הציגה בגדים בקו צרפוקאי חינני ונטול ארומת-וינטג'. חוץ מהן הגיעו גם שלומית אופיר ומיטל טולדו עם הליינים הרגילים ופטיט איי עם שמלות הוינטג' החדש שלה.
אווירת הוינטג' שלטה בכל, כמו בירידים רבים מאוד בזמן האחרון. הרבה מאוד מעצבים הציגו יצירות דומות מאוד, עד למצב שאם לא היה מעל הדברים שלט עם שם אחר, סביר להניח שלא הייתי יודעת שאני מתבוננת על טביעות האצבע של מעצב אחר.
בנוסף, המחירים היו "לא משהו". כלומר, לא זולים כלל. ב"ויטרינה" תומחרה גופייה פשוטה עם הדפס הומוריסטי של שפמים ב-120 ש"ח. אצל מעצב אחר, על אחד המתלים נתלה שלט Sale גדול, אולם התברר מהמוכרת המשועממת שעמדה לידו שרק חלק מהפריטים הם בסייל. חבל, מפני שגופייה של אותו מותג תומחרה בכמאתיים שקלים. גם מוכרים אחרים לא ממש התאמצו למכור, וחבל, מבחינת חוויית הקנייה.
בשורה התחתונה: שוק נחמד, נחמד מאוד, עם תמהיל נחמד. עכשיו בואו נוריד קצת את הרגל מדוושת הוינטג' ונצ'פר גם במחירים והכל יהיה מושלם.
ההודעה: חולצת פולו במראה ישראלי וברוח אביבית בהשראת צבעי דגל המדינה. החולצה המיוחדת הינה של מותג האופנה היוקרתי ויקטור&רולף. עשויה מבד איכותי ואוורירי ובגזרה קלאסית, נוחה ומחמיאה. מתאימה לחגיגות ערב יום העצמאות ואף לברביקיו של יום המחרת. החולצה למעשה נותנת מענה לגבר המעודכן, האופנתי והטרנדי שלא מתפשר על יוקרה.
המציאות:
כן, זו בסך הכל חולצות פולו בצבע לבן. עם פס כחול כהה, זו כנראה הסיבה שהיא "במראה ישראלי", שהרי אין מראה ישראלי יותר מחולצת פולו, הידועה כהמצאה ישראלית מקורית.
בנוסף, בהתחשב בכך שהיצירה היא מבית ויקטור ורולף ועולה בהתאם, 1,299 ש"ח, היא בהחלט נשמעת לי מתאימה לברביקיו (כלומר למנגל) של יום המחרת. אני כבר רואה את התמונה בעיני רוחי: חמוצים, חומוס מקופסה, נפנף, חולצה שעלתה כמו שליש משכורת חודשית וכפכפי קרוקס אולטרה-ישראליים. אולי גם מיצובישי מאובקת להשלמת הלוק, למה לשלול.
אתמול הגעתי לפרמיירה של מיני-סדרה חדשה בהוט ששמה נבלות, שמבוססת, כך אמרו לי, על ספר של יורם קניוק. מה שפיתה אותי היה שובו של יהורם גאון למסך הקטן. נדמה לי שהפעם האחרונה שראיתי אותו כשחקן היתה כיורם מקרובים קרובים, וכאן הוא אחד משני הקשישים הניצבים במרכז העלילה, שניהם פלמ"חניקים בדימוס, שיום בהיר אחד מואסים בכל הנעורים המחוצפים שסביבם ויוצאים למסע הרג ברחבי תל אביב.
כשצופים בנבלות נזכרים שמדינת ישראל לא היתה פה מאז ומעולם. היא קמה רק לפני כמה עשרות בודדות של שנים, ומייסדיה חלקם עוד בין החיים. מה הם רואים כשהם מסתכלים מהחלון? אם הם רואים את מה שקניוק רואה, הם רואים דור שמתייחס אליהם כאילו היו שקית זרוקה ברחוב, לפעמים שקופים ולפעמים כר לאלימות משולחת רסן ומשוללת פשר. הדור הזה, דור המייסדים שמרד בהוריו, היהודים הגלותיים, הכנועים והמתבדלים, ונתן את המשאבים היחידים שהיו לו - נעורים, זמן ולפעמים החיים עצמם - על מנת שבארץ חמדת אבות תקום מדינת העם היהודי, יושב עכשיו בבית חסר תעסוקה. הוא משועמם, חולה ומאוכזב מהדור השלישי, דור הנכדים, ומאורחות חייו הקטנוניים וחסרי המטרה. מנקודת הראות של דור הקניוקים, הדור הזה ממסמס את חייו בבילויים חסרי תוחלת, לאהבה יש תאריך תפוגה והנעורים הם נשק ולא שלב בחיים. דור הקניוקים שונא את הנכדים על אדישותם, תוקפנותם ויוהרת הנעורים שלהם, ושונא את עצמו על הדברים ההפוכים: הצורך להילחם מלחמות צודקות, פני הדור וחולשת הגוף.
התמונה מעדשתו ומעטו של קניוק מטלטלת את החושים. מי שלא מעוניין לנסות לקרוא את הספר (אם בגלל הכתיבה המנייריסטית של קניוק ואם בגלל העדפה למדיומים אחרים), טוב יעשה אם יצפה בביקורת החברתית האלימה, המדממת והמזוקקת שלו על החברה הישראלית. אולי בפעם הבאה נזכור להרחיב את סל התרופות או להעלות את קצבאות הזקנה.
מחר מתחיל הפלסטיק שוק (תראו מימין), שהבטחתי ללימור שאגיע אליו יחד איתה. בינתיים נוצר מצב אבסורדי שכרגיל, לא היה לי מושג מה הולך להיות שם, אם בכלל. בפלסטיק הקודם היתה תחושת יד שנייה חזקה. בפלסטיק הזה, אני מקווה, התחושה תהיה יותר "ירידית" ופחות "ענתיקית". בכל זאת, יריד העתיקות של כיכר דיזנגוף הוא עניין שבשגרה, ואפילו די נחמד לחובבי העניין.
על כל פנים, מה יחכה לנו בשוק הנוכחי?
(1) צמיד של שלי דהרי בסגנון הוינטג' הטחון. הינשוף מהמם, לדעתי. 180 ש"ח.
(2) עגילים של נואליה, שהייתי מכנה וינטג' עם טוויסט רוקנרולי, נניח. 150 ש"ח. שימו לב לקשתות של נואליה, הן חינניות להפליא.
(3) שרשרת של מדוזה עם הצבעוניות המאוד מקסימה שלהן. לצערי פספסתי מכירות אחרות של המותג שבהן מיראל הצטיידה בקלאץ', אבל אולי אשזוף עיניים בשרשרת הזו, שמחירה 100 ש"ח (ואני מוסיפה: בלבד).
(4) לילה מיי הוא מותג שחביב עליי במיוחד, ואני מאוד אוהבת את שרשראות השפתיים האלה. חבל שלא ציינו מה מחירן.
נדמה לי שהפעם הפלסטיק לא יהיה על טהרת היענו-וינטג', ולאנשים כמוני, שלא מטורפים על הסגנון, זו ברכה גדולה. נחיה ונראה.
צמיד קורי עכביש של Gara Danielle, מותג תכשיטי היוקרה של המעצבת האמריקאית גרה פוסט. ועכשיו חידה: כמה ראוי לגבות בגין צמיד מצופה זהב 14K שבליבו עכביש קטן עשוי זהב 14K? גרה חושבת שעבור זה מגיעים לה 1,195$. אני חלוקה עליה.
כפי שסיפרתי כבר בפוסטים קודמים (נניח, כאן וגם כאן), דיון מעניין התפתח בנושא שעונים לגברים בפורום אופנת גברים של תפוז. בקצרה, אחד הגולשים סיפר שיש לו שעון עם רצועת מתכת שהוא מאוד אוהב, אבל עדיין תהה אם זה שעון "מבוגר" מדי. בפינה הכחולה ניצב גיל שטען שרצועת מתכת זה קצת מבוגר, ובפינה האדומה - אני עם הטענה שמידת ה"מבוגרות" של הדגם תלויה בשעון, בהברשה של המתכת, בגודל החוליות ובצורתן וכו'. כדי להוכיח לגיל אבל בעיקר לעצמי שזה אכן נכון, הבטחתי להעלות פה פוסט שיציג שעונים צעירים לגברים שהמכנה המשותף שלהם הוא רצועת מתכת. באופן קצת אבסורדי התברר לי שדי קשה למצוא כאלה, אבל קל מאוד למצוא דגמי שעונים צעירים עם רצועות סיליקון.
(1) טיפאני עם דגם קלאסי ומלבני (הייתי בטוחה שהוא לנשים ולא כן הוא). 2,850$!!!
(2) פוסיל, מותג שעונים נפוץ מאוד בארץ, עם רצועת מתכת קלועה. 115$.
(3) לקוסט שממש מפתיעים לטובה בזמן האחרון עם שעון ספורטיבי, קלאסי ומקסים לגמרי. 235$, שזה לא נורא, במונחי שעון.
(4) אמפוריו ארמאני עם רצועת פלדה שחורה משחור. 810$.
עד כאן להפעם, שיהיה לכולנו יום צעיר ונפלא!
נ.
הבטחתי לעצמי לא לפרסם יותר פוסטי בא לי לפחות לימים הקרובים ואז הגיע התיק הזה של Proenza Schouler והזכיר לי שהעולם מלא דברים יפים, נפלאים ונחשקים במחירים יפים קצת פחות (במקרה הזה: 1,145$), ואי אפשר פשוט לבחור להתעלם מהם.
לא נשכח את הנספים. נזכור את השורדים.
161 אירו עולה עכשיו במבצע הזוג הזה, פרי שיתוף הפעולה של פומה עם המעצב סרג'יו רוסי. מתברר שכשפומה רתמו את רוסי לשורותיהם, התוצאה היתה הרבה יותר מסניקרס על עקב, היא היתה וואואיסטית לגמרי. יאם.
שמות ממש מחולל בנשמתי הפוסט המובטח לגיל. הפעם עם שעון סברובסקי יפהפה, בעל גוף קריסטל שקוף ורצועת עור לבנה ומפעימה שמחירו 950$. אנא קנו לי כזה. בבקשה. בבקשה. בבקשה.
ההבטחה לגיל ממשיכה ללחוץ על כל המתגים שלי, הפעם עם שעון ברברי יפהפה, חרוט בדוגמת משבצות קוסמת. 550 ליש"ט וזה שלי. או שלכם.
דיון מעניין שהתפתח בין גיל לביני בפורום אופנת גברים בתפוז גרם לי להצהיר שאקדיש לו פוסט שלם שיכיל שעונים יפים ונחשקים בעלי רצועת מתכת. תוך כדי החיפושים הגעתי לשעון הזה של בטסי אהובתי ולא יכולתי להישאר אדישה. אין רצועת מתכת והוא גם לא שעון לגברים - אבל תראו איזה יופי. 95$ בלבד. נו, זאפוס, תשלחו כבר לארץ!
לא מזמן קיבלתי קומוניקט שעניינו טיפוח כף הרגל לקראת הקיץ. אני דווקא כן בעד מדריכים כאלה מכיוון שהרבה פעמים הם מכילים טיפים טובים. מצד שני, הרבה פעמים הם מכילים טיפים שתכליתם לנעוץ את היד עמוק בכיסנו ולשכנע אותנו לרכוש מוצרים שאולי הם לא חובה. קבלו, אם כן, קריאה ביקורתית בקומוניקט הנחמד.
(1) הטיפ: הוסיפי כל הזמן לחות לעור. אפשר להחזיק שפופרת קרם במקום נגיש כדי לא לשכוח למרוח קרם רגליים אחרי הרחצה ולפני השינה.
נו, מה? לחות על עור קשה לא עוזרת כלל, אני מקווה שזה ברור. עור קשה צריך להסיר, כל אחת ושיטותיה, ואחר כך להשתמש בכל קרם שעולה בדעתכן, והוא לא חייב להיות כזה שכתוב עליו "קרם רגליים". אני משתמשת בחמאת הגוף של קרמה, שעולה משהו כמו 25 ש"ח, והיא עושה עבודה מצוינת על העקבים מוכי הגורל שלי.
(2) הטיפ: יש לרחוץ את הרגליים בכל יום ולייבש אותן בקפדנות ובזהירות, במיוחד בין האצבעות. חשוב למרוח את הרגליים בקרם לחות אחרי הרחצה, במיוחד במקומות הרגישים ביותר-העקבים וכריות כף הרגל. קרמים המכילים אוריאה מתאימים במיוחד למטרה זו מאחר והאוריאה מקבעת את הלחות בתוך העור ומעניקה לו לחות לטווח ארוך.
נו, מה? אין לי הערות כי אני לא איש מקצוע. אם אוריאה היא חומר פלא שלוכד לחויות, אני לא יודעת ולא לוקחת על אחריותי. מה שמזכיר לי שאת המדריך כתבה ד"ר זהבה לבר, מומחית לרפואת עור ודרמטולוגיה קוסמטית, ולכן כל האחריות לפוסט היא עליה בלבד ועל חברת Axera, שסיפקה את המדריך.
(3) הטיפ: העדיפי להתקלח במים פושרים ולא במים חמים, וצמצמי שימוש בסבון ככל האפשר. רצוי לספוג את המים מכפות הרגליים מיד ולא לשפשף במגבת, כדי למנוע גירוי של העור.
נו, מה? על פניו מקלחת פושרת נשמע הגיוני, במיוחד לאזור הפנים, כי למה לרצות בכוח לבשל את עצמך; עם זאת, כשקר נא לא לקפוא באמבטיה רק לטובת כפות הרגליים. את הספיגה, אגב, אפשר להשיג בקלות יחסית בטפיפה של השטיחון או המגבת שליד האמבטיה, במקום לנעול מיד כפכפים על רגליים רטובות (לתשומת ליבו של מר פולני היקר).
(4) הטיפ: אויר יבש הוא מתכון בטוח לעור יבש. נסי להימנע או לצמצם ככל הניתן חשיפה לשרב ולחום ולשינויים קיצוניים בטמפרטורה הנגרמים ממזגנים.
נו, מה? לא מכירה שום אפשרות להימנע מחשיפה למזגנים בקיץ הישראלי. נקודה.
(5) הטיפ: חשוב לגזור ציפורניים בקו ישר ולא קרוב מדי לעור.
נו, מה? רק אותי לימדו שבידיים גוזרים עגול וברגליים ישר?
(6) הטיפ: כאשר עוסקים בפעילות ספורט בקיץ, רצוי לגרוב גרביים יבשות ונקיות העשויות מצמר או כותנה ולא מחומרים סינתטיים.
נו, מה? פה דווקא יש לי הרבה ניסיון. הסיכוי להשיג גרביים שהם 100% כותנה - אפסי. אני מעדיפה אחוזי כותנה גבוהים לספיגת הלחות וכדי שלא יתחילו מפגעי ריח. שמתי לב שגרביים שנרכשים בחנויות זולות כמו האנגר וכו' הם בדרך כלל באיכות פחות טובה מהייצור המקומי (הם נשארים קשים אחרי הכביסה, מזיעים בהם הרבה יותר וכו'), לכן אני מעדיפה גרביים מקומיים.
(7) הטיפ: לא מומלץ ללכת יחפה, גם בבית.
נו, מה? אני, גב' ד"ר, הולכת בבית יחפה ולפעמים גם במשרד. הרבה יותר נעים ונחמד.
אתמול נכחתי, יחד עם קבוצה מכובדת וקשקשנית של בלוגריות, עיתונאי אופנה, סטייליסטים ושאר ירקות בארוע השקת הקולקציה החדשה של דניאלה להבי.
אף פעם לא נפלתי מהעיצובים של להבי. הם תמיד נראו לי מגושמים ובעלי שילובי צבעים קשים לעיכול. העובדה שהיא משתמשת אך ורק בעור לא הוסיפה לאפיל שלהם (אם כי יש לציין שאני לא משתייכת לאלה שצורכים אך ורק חומרים מעשה ידי אדם).
אז החדשות מגזרת להבי הן שאין חדשות ושום דבר לא השתנה, למעט העובדה שיש לה עכשיו תקציב לסטודיו סופר מהמם בבניין פנרמה בדרום ת"א. מה שהיה נראה כך:
הקטע הפעם הוא שילובים. ראיתי בתצוגה את הסנדלים עם הפס הכתום (3), שהיו מאוד חמודים ואז גיליתי שהם שטוחים, ואת הכפכפים הירוקים (4), שמרחוק נראו לי מאוד יפים ומקרוב היו בהם חיתוכים שלא אהבתי והם הזכירו לי במקצת את נעלי הבית של סבתא ז'ניה, עליה השלום.
נעלי הבובה (1) שטוחות ודי בנאליות למרות החיתוך הבולט והכפכפים (2) היו, אין דרך קלה לומר זאת, סתם כפכפים.
בסך הכל, להבי לא זזה יותר מדי מה-comfort Zone שלה שהביא אותה עד הלום, והיא כנראה מכירה את הקהל שלה טוב יותר מכולם. אני קצת התאכזבתי.
כמה מילים קצרות על העניין המעיק הזה: גם אני, כמו אחרות לפניי וכנראה גם אחריי, נחשפתי למחאה המטופשת והמעופשת שסובבת את חנות החולצות המקוונת שאני מסרבת לפרסם, שהנפיקה חולצה עם הסלוגן המופלא "9 מתוך 10 אנשים נהנים מאונס קבוצתי".
אני חייבת לציין שהסלוגן אידיוטי בעיניי, הכי רחוק ממצחיק ולא בגלל הקישור לאונס אלא כי זו פרובוקציה זולה ודי מטומטמת.
יש לי הרבה טענות כלפי האנשים שמתוך כוונות טובות ולפחות אצל חלקם, מידה כלשהי של צדקנות, לקחו בגדול את המחאה כנגד חנות החולצות הזו, שמי שמע עליה בכלל, ופתחו קבוצה בפייסבוק כדי להיאבק כנגדה. גבירותיי, רבותיי, נשכתם את הפרובוקציה הדלוחה בדיוק במקום הצפוי ועשיתם מה שכולם ציפו: הגדלתם מודעות ליצרן העלום ולחנותו הבלתי מעניינת, הגברתם לו את הטראפיק ובכלל, תפקדתם כמכונת יחסי ציבור משומנת - והכל לטובתו.
אני חושבת שטוב היינו עושים כולנו אילו דווקא במקרה הזה היינו סותמים את הפה, מתעלמים מהפרובוקציה ונותנים לחולצות שלו לא להימכר בשקט.
אין הרבה מה לומר על הסנדל הזה חוץ מקריאת ההתפעלות שבכותרת והמילים בוטה ונטה ו-880$. אייייייי.
אתמול הגעתי, בשעה טובה, לטי מרקט. נתחיל בכמה משפטי גילוי נאות: (1) מעולם לא הייתי בטי מרקט לפני כן. (2) אני לא באמת הטיפוס לירידים. (3) לא זיהיתי אחוז נכבד מהשמות ברשימת המציגים. (4) שמעתי שהמחיר הממוצע לטי היה בסביבות 75 ש"ח וזה לא נשמע לי אטרקטיבי. (5) קיבלתי הזמנה מהיח"צנית ואישרתי הגעה. (6) זה לא עזר לי כשהגעתי בשלוש בצהריים ואמרו לי שאין להם מושג מה אני רוצה מהם... אבל הגעתי שוב בערב.
אז מה היה? הגעתי שעה לפני הסגירה ואת פניי קידמו שני שומרים משועממים:
המרקט היה במועדון ברזילי אי שם באזור רחוב המסגר בת"א. מכיוון שהגעתי בלילה זה פחות הפריע, אבל עושה רושם שהמקום לא היה מבנה אלא רחבה מקורה. אני רק יכולה לדמיין את החום ששרר שם במהלך היום (את הבלגן ראיתי כבר בצהריים). בפנים היה עומס של מציגים, מעברים צרים ומתלים מאולתרים, כמו קולב ששימש לתצוגת עניבות:
מכיוון שהגעתי מאוחר, רוב הדוכנים נראו עייפים והיו מצוידים במוכרים משועממים, כמו הבחור פה מאחור, שישב וקרא ספר בהבעת "אל תפריעו לי, אנ'לא באמת מתכוון למכור כלום בתשע בערב":
היו גם אקססוריז, שכולם נעו בכיוון הפלסטיקי-ילדותי ולשם שינוי נחסך מאיתנו עוד מחזה של אקססוריזי-כאילו-וינטג' מייגעים. פלסטיק זה פנטסטיק:
מילות סיכום: גם האתר וגם עמוד הפייסבוק של המרקט מגדירים אותו כארוע אופנתי חשוב. אפשר לומר שבדומה לשופוני, הטי מרקט הוא יותר מאורע חשוב מבחינת תרבות האופנה מאשר מקום שכיף להיות בו ולקנות בו.
מבחינת תמהיל המוצרים, ראיתי הרבה מאוד מציגים שרובם לא הציגו, בסך הכל, דברים מובחנים ושונים אלה מאלה במובהק, דגש גדול מאוד על אופנת רחוב שהשאירה בחוץ עכברי משרד מסוגי (למעט תומר בן כנען, שבכל זאת התחשב בנו) ותמחורים שבעיניי היו ממוצעים לחלוטין ולא שיקפו הנחה מיוחדת: רוב החולצות שראיתי עלו סביב 70-80 ש"ח לטי בודדה או 120-150 לזוג. מעט מאוד חולצות עלו 60 ש"ח, ובסלי המבצע אפשר היה למצוא חולצות ב-50 ש"ח. האקססוריז היו מתומחרים גם הם באופן ממוצע (70-100 ש"ח לתכשיטים וכ-250 ש"ח לתיקים), וגם כאן אזור המבצעים היה מצומצם, אם כי הכיל פריטים במחירים נמוכים של 10-20 ש"ח.
מבחינת מידות, רוב המציגים דגלו באחת משתי אפשרויות: או One Size קטן או מידות (0-1-2-3 או S-M-L), שגם בהן הטווח לא תמיד היה מלא (מכירים את אלה שמייצרים רק במידה 1 ו-2? פה היו הרבה). חלק קטן מהמציגים אפילו הגיעו עד XL, שמקביל למשהו כמו 44 או 46 מקסימום, אבל לפחות ממה שראיתי, המידות הגדולות יכולות לשבת בבית ולא להרגיש לשנייה שהחמיצו משהו.
המרקט הוא לא מקום להגיע אליו לבד. נראה לי שהדרך האידיאלית להגיע לארוע מסוג זה היא בחבורות של שלוש(ה) לפחות, כך כל אחד מהחבורה עוצר בדוכן אחר ואפשר להתרשם בצורה יותר רצינית ומעמיקה.
מכיוון שאין ממש תאי מדידה, כדאי להגיע עם גופייה ולמדוד מול כולם. גם תאי המדידה שהיו לא צוידו במראה, כך שלמעט אשליה של פרטיות (שנגמזת ברגע שאת צריכה להעמיס על עצמך את כל רכושך, תיק וחולצה וכאלה, וללכת לחפש מראה שבה תוכלי להבין איך את נראית), לא כ"כ ברור לי למה הם היו מיועדים. לתשומת לב מארגני הארוע, מראה בתאים תהיה תוספת מבורכת.
גילוי נאות לסיום: יצאתי עם חולצה.
ראיתם זוג נעליים מ-ע-ל-ף - עכשיו, איך תדעו מה לחפש? נסו את מילון הנעליים שלי:
Ankle Boot: מגפון.
Boot: מגף.
Pump: נעליים שבהן החרטום, הצדדים והחלק האחורי סגורים (נעלי סירה). יש גם Pumps עם שרוכים. נקראות גם Court Shoes.
Mary Jane: נעל Pump, עם עקב או בלעדיו, ועם רצועה שחוצה אותו (נעלי בובה).
D'Orsay: נעל Pump שחתוכה משני הצדדים.
Mule: כפכף סגור כמו כפכף הולנדי או בעל חרטום פתוח, עם או בלי עקב.
Open Toe: נעל בעלת חרטום פתוח.
Peep Toe: נעל בעלת חרטום פתוח בפתח קטן יחסית המאפשר רק הצצה לכמה אצבעות.
Slingback: נעלי Pump עם רצועה על העקב ולא סגירה מלאה.
Wedge Heel: עקב רוקי.
Gladiator: נעלי גלדיאטור (רצועות רוחב בסגנונות שונים, למי שלא היה בבלוג בשנה החולפת).
T-Strap: נעליים עם רצועה לאורך כף הרגל.
Vegan shoes: נעליים שעשויות אך ורק מחומרים מעשה ידי אדם.
NYLA, 113$.
Dr. Martens, פה.
bebe, 190$.
Tapeet, 350$.
Badgley Mischka, 200$.
Tabitha Simmons, 565GBP.
Prada, 316$.
Manolo Blahnik, 715$.
Alexander Wang, 450$.
Dries Van Notten, 330GBP.
Casadei, 412$.
מאחר ששוב ושוב חוזרת השאלה "מה לעזאזל מבינים מטבלאות המידות האלה שהמוכרים באיביי/כל חנות וירטואלית אחרת מספקים בחדווה נטולת הגיון?", חשבתי שיהיה נחמד לספק המחשה ויזואלית למה שהם מתכוונים אליו. אי לכך גייסתי את וונדר וומן באדיבות בלוג התמונות שלה והנה המסקנות לפניכם:
Torso: מהכתף ועד קצה המפשעה, כלומר: אורך של בגד ים שלם.
Bust: חזה, בנקודה הכי גבוהה שלו. לפעמים ייקרא גם Chest. לגברים: החלק הרחב ביותר של החזה, שבו אתם רב בריח קטן.
Waist: מותניים. למי שלא יודע איפה המותניים עקב ירידת קו המכנסיים בשנים האחרונות, הם נמצאים מעל לטבור והם החלק הכי צר בגוף.
Hips: ירכיים, וליתר דיוק: החלק הרחב ביותר של הירכיים.
Inseam: בקו ישר (וונדר וומן שלי לא היתה בקטע של עמידה ישרה, אז תזרמו עם אי השלמות הקטנה): החלק מהמפשעה ועד כף הרגל, כלומר: אורך הרגל.
לא, זו לא בדיחה. או לפחות, לא משווקים את זה כבדיחה על חשבוננו. תיק משולש של גארת' פיו, האלכסנדר-מקווין הבא, בגודל 18 ס"מ ובגוון אפור בטון משמים. 545 אירו, בקולט.
את הלילה שהיה ביליתי בקולנוע, לראשונה מזה אלוהים יודע כמה זמן, בזכות הפתיחה האנמית של סינמה סיטי ראשל"צ, שהגיעה והזמנה זוגית לסרט בצידה. הלכנו. רצינו לראות את קיק-אס, כי מהכרזה השתמע שזה עשוי להיות סרט פעולה כיפי. אני אוהבת סרטים שבהם אני לא מזהה את כל השמות. בכרזה הזו זיהיתי רק את מארק סטרונג וניקולס קייג'.
העלילה קצת בנאלית: מתבגר שקורא יותר מדי קומיקס רוצה להפוך לגיבור-על ולהציל את כולם. בדרך הוא מכיר אב ובת שהם גיבורי-על "אמיתיים", שחונכים אותו בדרך להפיכתו לכזה. באמצע יש את החברים החנונים, הנערה היפה והאיש הרע, מארק סטרונג.
פסקת אוף טופיק: מארק סטרונג הוא זיקית. בכל סרט הוא נראה אחרת. ראיתי אותו לראשונה באבק כוכבים, סרט אגדה חמוד עם רוברט דה נירו. הוא היה האיש הרע, אבל גיבור טראגי עם רעמת שיער כהה ומפוארת ועצמות לחיים שכל דוגמן פנים היה מוכן להרוג עבורן. אחר כך ראיתי אותו שוב ב-Flashbacks of a Fool בתפקיד סתמי ובשרלוק הולמס (ההוא עם רוברט דאוני), גם כן כאיש הרע. הפעם, הפתעה, הוא האיש הרע - אבל בקרחת. עוד הפתעה: סטרונג הבריטי מגלם איטלקי. מאפיונר איטלקי בקרחת? זה לא סטנלי טוצ'י? אז זהו, שסטרונג נראה, נשמע ומתנהג בדיוק כמו טוצ'י! זיקית, כבר אמרתי?
למרות משחק מצוין לסרט היתה בעיית קצב מעיקה, אולי בגלל התסריט ואולי בגלל הבימוי המהורהר. כך או אחרת, לקח לו שעה וחצי להתניע ואז קיבלנו רק חצי שעה של יריות ופיצוצים. שנייה! רגע! אמרת יריות ופיצוצים בסרט גיבורי קומיקס?!
הכרזה מפה
אני חושבת שזה היה הקטע שהרשים אותי יותר מכל. כל גיבורי העל פה הם לא אנושיים (כלומר על-אנושיים עם מאפיינים רגשיים של בני אנוש) - פה הם בני אדם רגילים, בשר ודם. כשהם נפצעים, כואב להם. האיברים שלהם לא עשויים גומי. העור שלהם לא עוטף את עצמו בשריון בלתי נראה שמגן גם על הפן בשערות. מסיבה זו, גם האויבים שלהם הם אנשים אמיתיים. ולשני הצדדים יש אקדחים וסכינים, במקום באט-מוביל וקרני לייזר מהעיניים. וכשהאנשים הרעים בקיק-אס נפצעים, הם מדממים. חלקי גופות עפים באוויר. דמיינו סרט של ג'ון וו, רק עם מסכות, גלימות, פאות ואידיאלים נשגבים - וילדה אחת שנותנת בראש.
כל הסיבות האלה הופכות את קיק-אס, למרות הקצב המעפן והאיטי שלו, למרענן מאוד. אפשר לאתר בו הומאז'ים או אזכורים כמעט לכל סרט פעולה/קומיקס גדול שנעשה בשני העשורים החולפים. המשחק מצוין (ילוהק לאלתר מארק סטרונג במקום איבגי לסרט הישראלי הבא). הדמויות בלתי שגרתיות. האקשן מהפנט, וחבל שיש מעט ממנו.
ממליצה עליו גם אם אתם לא משתגעים על סרטי קומיקס, הוא יגרום לכם לחשוב על תעשיית הדימויים של הקולנוע, סרט מעורר מחשבה במקום האחרון שציפיתי לו.
הנה הם, הסניקרס המפורסמים של דולצ'ה וגבאנה עם החרטום השחור והחורים הגדולים. אני חושבת שזו הפעם הראשונה בתולדות הפינה ששקלתי לשנות את הכותרת לשם בעל תוכן בלתי מחמיא בעליל. 182 אירו והם שלכם. לשמחתנו, נשארו זוגות אחרונים ובודדים. טפו טפו.
במסגרת הלבנה: שלט "נא לא לדרוך על הדשא" מהדוכן של רוני קנטור. דשא מלאכותי, מתברר, זה השחור החדש של דוכני הנעליים בשופוני. ראיתי דשא לפחות בשלושה דוכנים, אבל אצל קנטור הוא היה המושקע מכולם
זו התמונה המפורסמת של דמי מור משערוריית הפוטושופ. אני לא מתווכחת עם העובדה שמור נראית צעירה מ-48 השנים שהיא מצהירה עליהן ב-imdb, אבל אפילו היא לא מתווכחת עם העובדה שהרבה פלסטיקה היתה מעורבת במראה הצעיר והמתוח שלה.
וזו מג ריאן בתמונה שהוכיחה מעל לכל ספק סביר שהפרצוף שלה נמס בניסיון להצעיר את המראה. לא בדיוק יחסי הציבור הטובים ביותר למעיין נעורים בצנצנת.
והנה ג'ואן ריברס, האישה שניתחה וניתחה וניתחה, עד שלא נשארו לה עצמות משלה בפנים. ואני לא מדברת על הררי הפוטושופ שכל התמונות שלה עוברות לפני שהן משוחררות ללפרסום.
הכרזה מפה
