מדברים אופנה: עם צביקה לוינסון

עם קצת מזל אצליח לראיין למדור הזה אנשים מעניינים שיהיו להם דברים מעניינים לומר על אופנה, בין אם אלה מעצבים, כתבי אופנה או בלוגרים אחרים.

בזמן האחרון רשת ההלבשה החביבה עליי, דפנה לוינסון, מפלרטטת עם כל מיני דברים שהם לא רק בגדים, כמו מתחמי ספא, שמלות כלה ומתחם חדש בדרום ת"א שיהיו בו גם בית קפה חינם לרווחת הלקוחות, מספרה וגג להופעות אמנים. סיבה טובה לראיין את צביקה, בעלה של דפנה ומנכ"ל הרשת. עניין אותי לדבר איתו מפני שהוא מגיע מהצד הביזנס של העסק והרבה פחות מהאופנה.

צביקה, דברים שחשוב שנדע עליך?
בן 39, נשוי, אב לשניים. מאוד אוהב את המשפחה שלי, החברים שלי והעסק שלי, מאוד אוהב את העשייה, היא נותנת לי המון כוחות.

מה לתחושתך חסר באופנה הממוסדת בארץ? ממה יש יותר מדי?
לא חושב שחסר שום דבר. יש שפע מהכל. יש מעצבים ישראליים. יש חברות אופנה ישראליות, מותגים מחו"ל. יש שפע וכמות הקניונים על כמות התושבים היא מהגבוהות בעולם. הכל נגיש להכל,אם כי לפעמים זה יוצר סוג של עודפים. במרכז יש ריכוז מאוד גדול של מרכזים ומרכזי לווין ויש מגמה שהרחובות שוב מתחילים לקבל עדנה.

איך מגדירים קהל יעד?
קהל היעד הגדיר אותנו. אנחנו פונים לסוג אוכלוסיה ספציפי – נשים צעירות בגילאי 20-40 בעלות מקצועות חופשיים, סטודנטיות, ובהדרגה הקהל גדל איתנו וגם הגיל עלה. דפנה ידעה לשמור על הקהל הזה, בגזרות שהיא פיתחה, בשילובים.

איך התחלתם? מה הרקע שלכם באופנה?
אחרי הצבא נסעתי לארה"ב עם דפנה וראינו במכבסות שם תופרות תיקונים. כשהלכתי ללמוד רציתי לפתוח עסק קטן שייתן לי זמן ללמוד ולעשות כסף, ואז עוד לא היו קניונים אלא היו רק רחובות. התמקמתי בפינסקר פינת בןגרשוב והרעיון היה לתת שירותי תיקונים לכל החנויות שהיו באזור, לעשות להן מכפלות. הייתי לפני האוניברסיטה בא לחנויות, אוסף את הבגדים, מתקן ובערב מחזיר ואוסף שוב.
דפנה למדה בתיכון עיצוב אופנה, ואמרתי לה שיש לנו תופרות ובדים – אז בואי נעשה בגדים. ואז הגיעה החנות הראשונה בדיזנגוף סנטר ואחר כך עוד ועוד חנויות.



איך פותחים רשת על שם אשתך ונותנים לה את כל הפוקוס?
המותג הוא על שם המעצבת, שזו דפנה. גם לא סקסי בעיניי שיקראו למותג צביקה לוינסון.

איך מתחרים בגאפ ו-H&M?
לא מרגיש שזה סוג של תחרות איתם. יש לנו את הנישה שלנו ואת הקהל שלנו. הם מייצרים בייסיק ואנחנו מייצרים בגדי מעצבת במחירים מסחריים. אנחנו ממציאים את עצמנו כל יום מחדש.

אופנה מלאה – כן התחום שלכם? אם לא, למה לא?
נוגעים בו. לא את כל הגזרות אנחנו מייצרים במידה L כי לא כל דבר שמתאים לגוף במידה 42 מתאים למידה גדולה יותר, אבל לפחות 70% מהקולקציה נעשית גם במידה הזו.

אתם משתפים פעולה עם שלל ארגונים (אור ירוק, עמותת אחת מתשע) ולפעמים חוטפםי ביקורות במקומות שאחרים לא חוטפים אותה. זה שווה את זה?
כן.

ממשיכים להעליב את הלקוח?

בזמן האחרון יש איזו אינפלציה של סיפורי שירות לקוי, ואני תוהה אם זה בגלל מזג האוויר החם שהופך אותנו לקצרי רוח ומאודי מוח, או שמדובר בירידה חדה באיכות השירות שאנחנו מקבלים. כך או אחרת, הנה שני הסנט שלי בעניין.

פרשת מאנטה ריי: אחרי ששלחתי למאנטה ריי את התובנות של ל' ושלי, כל אחת והבלוג שלה, קיבלתי את התשובה הבאה: "הלקוח הוא הדבר החשוב ביותר לכל עסק ובפרט למסעדה, אך עם זאת ניסיון החיים מלמד שלא תמיד הוא צודק. אם קיבלת מנה שלא אהבת יש לך את הזכות לציין זאת בתחילת הארוחה על מנת שניתן יהיה לתקן את המצב. במידה והזמנת מנה, החלפת אותה וגם את החדשה לא אהבת - זה כבר סיפור יוצא דופן. ברגע שזה קרה גם עם המנה השלישית, זה כבר אומר דרשני...". עוד נאמר באותה תגובה "לאחר אותו יום שישי שבו לא שילמתן בסוף (וממש לא בזכות המצלמה - אף אחד לא ראה שזה מה שאתן עושות), מה עוד לדעתך יש באפשרותינו לעשות?". מה עוד היה באפשרותם? להתנצל בנימוס, להישמע כאילו הם מתכוונים לזה ואפילו, שומו שמיים, להודות שייתכן שהיתה בעיה במטבח ולהזמין אותנו לשם שוב (על חשבוננו, אל חשש) לחוות חוויה מתקנת. זה כל כך פשוט, שאני לא מבינה מדוע זה לא נעשה.

פרשת שיק: כזכור, חברת שיק פתחה באיומים כנגד בלוגרית ואחרי כן נסוגה בה בהדרגה. הייתי שמחה לראות שילוט מסודר בעמדות של שיק שמודיע על שינוי הנוסחה. זה ישפר מאוד את ההרגשה של כולנו, שכבר לא מצליחים להבין מה הקשר בין התווית לחומר שבתוך הבקבוק.

פרשת מגנוליה: קרן הזכירה לי את הפרשה "שלהן", שבה אמא שלה ראתה זוג עגילים יפה באחד מדוכני מגנוליה, אך עד שסיימה את הסיבוב בקניון העגילים כבר נמכרו. האם הזמינה את העגילים ממגנוליה ונאמר לה שההזמנה תסופק עד שלושה שבועות מרגע ההזמנה. להפתעתה היא גילתה שלמרות שהזמינה ושילמה, כאשר הדוכן קיבל זוג עגילים זהה המוכרות לא מיהרו לתת לה אותם אלא העמידו אותם למכירה (ואפילו התווכחו איתה), מפני שלשיטתן הן לא היו חייבות לספק לה את העגילים אלא עליה להמתין עד שיגיע הזוג אותו הזמינה. תגובת הרשת: "רשת מגנוליה עושה מאמצים בכדי שהלקוח יקבל את המוצר הרבה קודם לתאריך היעד אך אנו מבחינתנו מכוסים לשלושה שבועות". אני לא מתכוונת להתווכח עם הנהלים של מגנוליה ולא עם שיטת העבודה, אני פשוט לא מצליחה להבין מדוע לקוח ששילם שווה פחות מלקוח פוטנציאלי. למה חשוב מאוד לא לספק ללקוח ששילם את הסחורה בהקדם האפשרי, אבל כן לגיטימי להחמיץ (מלשון חמוץ) את חוויית הקנייה שלו עד כדי כך שישקול שוב את רצונו לקנות ברשת. בנוסף, צרמה לי מאוד העובדה שבכל מכתבה הארוך של יעל לבני, מנהלת השירות של מגנוליה, לא הופיע בשום מקום צמד המילים "אנו מתנצלים".

פרשת טופ שופ (א' וב'): בטופ שופ א', עלה חשש שהחברה כבר אינה מביאה את מידה 16 וממעטת להביא פריטים מעל מידה 14. בטופ שופ ב' מדובר על חוויית קנייה מעליבה באחד הסניפים של הרשת. בשני המקרים התשובה היתה שאין בארץ שירות לקוחות מסודר ושכל הפניות מטופלות בידי חברת האם אי שם באנגליה. כך או אחרת, היעדר מקור פנייה מסודר וברור בארץ שאליו אפשר לפנות משאירה את הלקוח לטוב ליבם של המוכרים ומנהלי הסניפים והמשמרות. בעוד שבפרשת טופ שופ א' השירות היה קשוב (גם אם לא יכול היה לסייע בנושא החלטות היבוא של הרשת בארץ), הרי שבפרשת טופ שופ ב' התגובה לעלבון נקודתי היתה אדישות של אחראי המשמרת, במקום לתת ללקוח כלים לפנות בעצמו לגוף בחברה המנהלת. בשני המקרים טופ שופ מצטיירת לא טוב, אני מקווה שהם יספקו מידע זמין בכל הסניפים על אפשרויות התלונה ברשת (וגם שיחזרו לייבא במידות 14 ו-16, אם אמנם הפסיקו לעשות זאת).

לאהוב או לשנוא?

אם שרדתם כמוני את הפאדיחה של אתמול בלילה, גם אתם בוודאי חיפשתם משהו מופרך מכדי להיות אמיתי. כה מגוחך ועם זאת, כה לוקח את עצמו ברצינות נטולת הומור אמיתי. אני מציגה לכם, אם כן, את הזוג הזה מבית Opening Ceremony, שהדבר המרכזי שאפשר להגיד עליו הוא שאין לו טיפת הומור או כבוד עצמי. או בושה, כי הוא עולה 440$.

סקירה קוסמטית 5/2010

בפוסט הזה אסקור מוצרי קוסמטיקה שניסיתי בזמן האחרון. את חלקם קיבלתי להתנסות, אחרים קניתי מיוזמתי.

קרמי עיניים
Vichy Liftactiv Retinol HA: מחיר: 260 ש"ח ל-15 מ"ל. ההבטחה: "טיפול מקיף בקמטים סביב העיניים. מכיל קומפלקס רטינול+A , פודרה וקפאין לתוצאה של אפקט מילוי וברק סביב העיניים". הנסיינית: אני, 28, עור עדין מסביב לעיניים אך ללא קמטוטים מיוחדים (מקבלת באהבה קווי חיוך). זה ללא ספק הדובדבן שבקצפת מבחינתי. אמנם אין לי מושג אם אמנם הקרם יעכב הופעת קמטוטים, אבל כשהתחלתי להשתמש בו בחורף הוא עזר מאוד לעור המיובש שהתפתח לי סביב העיניים. אני משתמשת בו פעם ביום ולתחושתי הוא מרגיע, מלחח ונספג היטב. לגבי אריזה הפטנט, כשמתרגלים אליה היא באמת נעימה מאוד, אבל עד שמתרגלים אליה יש אובדן של חומר. המחיר גבוה יחסית עם זאת, אני משתמשת באותו קרם כבר מעל חמישה חודשים(!) ורק עכשיו התעורר הצורך להחליפו.

לוריאל Youth Code: מחיר: 220 ש"ח ל-15 מ"ל. ההבטחה: "מרקם עשיר על בסיס שעווה ושמנים, הנמס לתוך העור ומותיר אותו רך וזוהר. לאחר זמן קצר העור סביב העין רווי לחות ונראה חלק יותר והופך נינוח וזוהר יותר. לאחר חודש ניתן להבחין בשיפור בקמטי ההבעה בזווית העין ובשיפור בכהויות ובנפיחויות". הנסיינית: אני, 28, עור עדין מסביב לעיניים אך ללא קמטוטים מיוחדים (מקבלת באהבה קווי חיוך). אני לא כל כך מסתדרת עם ג'לים לעיניים מפני שהם לא נספגים לי כל כך טוב, לכן מרקם הקרם מתאים לי מאוד. שוב, בהעדר קמטוטים אני לא יכולה להצביע על שיפור במצבם אבל הקרם נעים מאוד, קליל ונספג היטב. נקודה לשיפור: הקרם מגיע בצנצנת והיא כמובן פחות היגיינית משפופרת.

קרמי פנים ליום
Vichy Liftactiv Retinol HA: מחיר: 297 ש"ח ל-30 מ"ל. ההבטחה: "טיפול מקיף בקמטים המסייע בחידוש מראה העור, מכיל קומפלקס רטינולA +, חומצה היאלורונית. עם מקדם הגנהSPF18 + UVA. מתאים לכל סוגי העור". הנסיינית: אני, 28, עור מעורב עם עבר שמן, ללא קמטים, ללא פצעונים. מדובר בקרם פנים טוב מאוד, שנספג בקלות ולא השאיר אותי מבהיקה. התחושה קצת יותר עשירה ומנחמת מהתחושה מקרמים קלילים אחרים (ראו בהמשך). עם זאת, הקרם עשוי להיות כבד מדי לעור שמן. מקדם ההגנה מהשמש נמוך יחסית, מה שאולי מתאים לחורף אבל לא פוטר אותי מהצורך למרוח מקדם הגנה נפרד בימי הקיץ. אריזת הפטנט ואני התקשינו להסדר בהתחלה, ובמחיר כזה זה קצת חבל.

לוריאל Youth Code: מחיר: 220 ש"ח ל-50 מ"ל. ההבטחה: "העור נראה חלק יותר ומלא לחות. תווי הפנים נראים נינוחים יותר וגוון העור זוהר יותר. כעבור חודש הקמטים נראים פחות לעין". הנסיינית: אמא שלי, 63, עור עבה עם עבר שמן, מעט קמטים יחסית. מבחינתה, מדובר באחד הקרמים הטובים-יותר שיצא לה לנסות. בדרך כלל קרמים עשירים יותר הם גם כבדים יותר ומשאירים שכבה על העור, תחושה שמבחינתה היא בלתי נסבלת. הפעם, אולי מכיוון שמדובר בקרם שמיועד לבנות 40+ (תחילת קמטים), הקרם נספג בקלילות והשאיר אותה בתחושה מלוחחת למשך שעות רבות. לגבי ההבטחה להעלמת קמטים, היא ככל הנראה לא התממשה, אבל שתינו מודות שלא התייחסנו אליה ברצינות יתרה.

קלרינס ג'ל-קרם ליום מסדרת Daily Energizer: מחיר: 139 ש"ח (מחיר השקה, אני מעריכה שהמחיר המלא יעמוד על כ-200 ש"ח) ל-30 מ"ל. ההבטחה: "מסייע להעלים את הופעתם של פגמים, לקדם מראה עור בריא לתת אנרגיה ולהמריץ את זוהר הפנים, בדיוק מה שהעור זקוק לו כדי להרגיש רך ולהיראות רענן. עם ויטמין C המייצב ומחייה את העור, ההגנות הטבעיות של העור מחוזקות והתאים מקבלים זריקת אנרגיה המעניקה לו מראה רענן לאורך היום כולו". הנסיינית: אני, 28, עור מעורב עם עבר שמן, ללא קמטים, ללא פצעונים. המוצר של קלרינס שניסיתי הוא קרם-ג'ל, מה שאומר שהוא לא נספג ממש טוב בעור שלי (מסיבה כלשהי, ג'לים כלל לא נספגים בעור שלי ולמדתי לרכוש אך ורק קרמים). הוא קיים גם במרקם קרם, שלא ניסיתי, אבל נראה לי שהיה מתאים לעור שלי יותר. עם זאת, אין ספק שמדובר בקרם קליל מאוד וכיפי. העור אכן מרגיש רך ונעים אחרי המריחה. לא יודעת אם הוא נראה רענן למשך כל היום, אבל התחושה הטובה נמשכה בערך שעתיים אחרי המריחה.

כל מיני
לוריאל Youth Code – תמצית לטיפול אינטנסיבי: מחיר: 220 ש"ח ל-30 מ"ל. ההבטחה: "עור הפנים מועשר בלחות ומלא ברק, תוך שבוע הקמטים מטשטשים, כעבור חודש קווי הפנים נראים נינוחים יותר". הנסיינית: שרית, 42, עור עם עבר שמן וכתמים, ללא קמטוטים. בלוריאל הבהירו שזה אינו סרום אלא תמצית שתכליתה לשפר את מראה העור של נשים בסוף שנות השלושים ותחילת שנות הארבעים שלהן. לדברי הנסיינית שלי, התמצית כבדה מאוד על העור ובשימוש יומיומי גרמה לה לפצעונים. היא לא סובלת מקמטוטים ולכן לא יכלה לבדוק אם אמנם מראה הקמטוטים השתפר בעקבות השימוש, אבל בשימוש קמצני של פעמיים בשבוע היא דיווחה שהעור מרגיש רך יותר ונראה פחות דהוי. בשימוש קמצני המחיר הופך את המוצר למאוד אטרקטיבי, מפני שהוא מחזיק מעמד זמן רב.

ד"ר מלומד משחת שיניים פלנטורל: מחיר: 25 ש"ח. ההבטחה: "מיועדת לתחזוקה מונעת של השיניים וחלל הפה לרענון הנשימה, הסרת הפלאק - רובד חיידקי השן - ולמניעת ריח רע". הנסיינים: פולני ואני, 36 ו-28 בהתאמה, עם שיניים די בריאות ושימוש ניכר במשחת מלח. המשחה עצמה טובה מאוד. אנחנו רגילים לפרדונטקס, לכן היה לנו קצת קשה להתרגל למשחה שהיא גם מקציפה וגם מתוקה. עם זאת, התוצאות טובות, השיניים לבנות יותר, יחסית למה שהיו והתחושה נעימה מאוד. בסך הכל, התחלנו לזגזג בין פרודונטקס לפלנטורל, וזה אומר הכל.
 

גרנייה דאודורנט רול-און מינרלי: מחיר: 25 ש"ח ל-50 מ"ל. ההבטחה: "העור רענן לאורך זמן והתחושה חלקה, עדינה וללא גירוי". הנסייניות: אני, 28, פעילה, מתעמלת וסובלת מחום, וחן, פעילה וסובלת מחום. כל אחת מאיתנו ניסתה אחד אחר: חן ניסתה את הירוק ואני ניסיתי את הסגול, הספורטיבי. חן דיווחה שהדאודורנט הפסיק להשפיע אחרי יומיים והתחושה היתה בלתי נעימה. במקרה שלי, אני מרוצה מאוד, הדאודורנט עומד יפה במזג האוויר החם ובנטייה שלי להתרוצץ כל היום ממקום למקום. אני די בטוחה שהוא לא מספק הגנה ל-48 שעות, אבל גם הגנה ל-10-12 שעות בלי לחדש זה דבר גדול.

עד כאן להפעם, נראה לי שכדאי לייסד פינה קבועה, אחת לכמה חודשים, שבה אסקור מוצרי קוסמטיקה. לשיקולכם אם כדאי להמשיך.

הכי אוף טופיק: ספידו בר - חוויית מסעדה מתקנת

קיבלתי די הרבה תגובות אחרי שסיפרתי כאן על החוויה הלא כל כך נעימה שהיתה לי במאנטה ריי. איכשהו, רובן לא היו בתגובות ישירות לפוסט אלא בהודעות אישיות יותר. הכי הפתיעה אותי ההודעה של הספידו בר בנמל ת"א. בואי אלינו, הם אמרו. אפילו אל תגידי מתי. תהיה לך חוויה מתקנת, באחריות.

עם מטען ציפיות לא גבוה יצאתי בצהרי יום חמישי לכיוון הנמל, לפגישה שנקבעה ממש מזמן ומשום מה הוחלט לערוך אותה שם. הבר נמצא ליד חנות ספידו, וכמו שהבטיחו - יש להם אחלה נוף לים. העיצוב נטה יותר לכיוון השאנטי העצל: ספות רביצה, שולחנות נמוכים ודי הרבה מרחב אישי. מי שישב במרפסת יכול היה ממש להשליך את עצמו על ספות פוף. זה היה סוג של אחר צהריים חם, לח ועצל, וכשהתיישבנו הזמן באמת קפא מלכת.

התפריט גדול יחסית. אפשר למצוא בו ארוחות בוקר, סלטים, סטייקים, פירות ים ותפריט ספורטאים. מכיוון שעוד לא הייתי בשלה לחוויית שקשוקה מתקנת, הזמנתי קפה קר ובירה. הסועד השני הזמין סלט פירות ים.



הבירה היתה בירה (המבחר לא ענק יחסית לבר, אבל לא רע. אם אני זוכרת נכון היו ארבעה סוגי בירה מהחבית, ועבורי זה ממצה), הקפה הקר היה מעולה: חזק, מר ועם טיפת קצף בשביל ההשקעה. סלט פירות הים היה נדיב בגודלו ומתובל היטב, ופירות הים היו עשויים היטב. בסך הכל, הפרטנר היה מרוצה מאוד מהמנה והכתיר אותה כמוצלחת מאוד. עם הסלט הגיעה מנת לחם שאמנם לא הפתיע בשום צורה, אבל היה טעים. התמחור יחסית ממוצע לשוק. השירות היה נעים, גם אם חפיפניקי במקצת. למעט שביקשתי ממנו (עוד כוס קפה קר), הוא התאים בדיוק.

בסך הכל, כחוויה מתקנת הארוחה שם היתה מצוינת. אני לא יודעת אם מדובר בפלא קולינרי, אבל כמקום לשבת בו - היה נעים, עם מלצרים שלא העיקו אבל היו זמינים ועם אוכל לא רע בכלל וקפה קר מצוין. מעניין אותי לאכול שם בערב כשהוא קם לתחייה, ולראות את המקום בשעות הטבעיות שלו, כשמחשיך ומתמלא ורעש של הרבה אנשים ממלא אותו.

נישואין והעיר הגדולה: ביקורת על הסרט סקס והעיר הגדולה 2 (פוסט אורח מאת מיכל הלפרין)

נעליים, מעצבי-על וקיטש הם המרכיבים שמהם עשוי הסרט סקס והעיר הגדולה 2. על אף שהוא יותר מתוחכם, צבעוני ופמיניסטי (בדרכו השוביניסטית) מהסרט הראשון, סקס והעיר 2 הוא סרט שרק חובבות מושבעות של סקס והעיר ופאשיוניסטות מקצועיות יאהבו


גילוי נאות: אני מתה על סקס והעיר הגדולה!
הרומן שלי עם הסדרה, התחיל לפני יותר מעשור. בואו ניזכר ביחד איך זה התחיל:
1997: הספר סקס והעיר הגדולה פרי עטה של קנדיס בושנל יוצא לאור ולא מושך תשומת לב רבה. כדאי שתדעו: הספר קודר, אפרורי ולא משקף את רוח הסדרה.
1998: הסדרה המהפכנית סקס והעיר הגדולה עולה למרקע ועושה היסטוריה. 4 נשים רווקות מתחילות לדבר על סקס וסוחפות אחריהן המוני צופים ברחבי העולם, שצופים בסדרה באדיקות דתית. ההיסטריה נמשכה 6 שנים, עד שהסדרה ירדה מהמסכים ב-2004.
2005: אני מגישה את העבודה האקדמית הראשונה פרי עטי - ניתוח של סקס והעיר הגדולה לאורם של ספרים פמיניסטיים בולטים כמו "המין השני" (מאת סימון דה בובוואר, בהוצאת בבל-משכל) ו"מיתוס היופי" (מאת נעמי וולף, בהוצאת הקיבוץ-כתר).
2010: לבלוגרית המהוללת (וחברתי היקרה) נעלולה, היה "פנצ'ר" ולא יכולה הייתה להגיע לפרמיירה הישראלית של הסרט סקס והעיר הגדולה 2, שהתקיימה ביום שלישי בסינמה סיטי בגלילות באירוע נוצץ ועמוס כוכבים. נעלולה העניקה לי את ההזמנה הזוגית לאירוע שקיבלה מחברת המדיה החברתית המצליחה בלונד 2.0 ושנערך בחסות חברת המחשבים HP שהציגה במהלך קבלת הפנים לפ-טופים נאים וסקסיים שהיא מייצרת ופינקה בשמפניה איכותית.

ממשיכות לפזז על מאנולו בלאניק
אקדים ואומר, אני לא המבקרת האולטימטיבית לסרט. בתור מבקרת "משוחדת", הייתי מאושרת עד אין קץ להגיע לפרמיירה והתרגשתי לקראת המפגש המחודש עם הרביעייה הצבעונית. אם להיות כנה, סביר להניח שאצפה לראות אותן גם בעוד עשרים שנה, כשהן יפזזו על הליכונים מתוצרת מאנולו בלאניק. אבל עם כל הכבוד למותג של סקס והעיר וחסד הנעורים שרבות מאיתנו שומרות לסדרה, צריך לומר גם דבר או שניים על הסרט, הרי לשם כך התכנסנו.

בסרט הנוכחי בנות החבורה עדיין אינן קשישות והן ממשיכות לפזז על עקבים וללגום קוקטיילים. הן נראות מעולה לגילן. למעשה, חלק ניכר מהסרט מבוסס על העובדה שהן נראות מעולה: הן מחליפות בגדים בקצב מסחרר ולחובבות האופנה הסרט הוא בונבוניירה מלאת פרליני אופנה מענגים. גם לאוהדות הסדרה הסרט הוא תענוג צרוף. מבלי לעשות ספוילר לאף אחד, אוכל לספר שעלילת הסרט מתחילה שנתיים לאחר שהסתיימה עלילת הסרט הקודם, בסופו קארי וביג התחתנו. אם בעבר טענו שגיבורות הסרט לא מתמודדות עם "החיים האמיתיים" ניתן לומר שהפעם הקשיים האמיתיים שמזמנים החיים כמו בעיות בגידול ילדים, משבר כלכלי וקונפליקטים של חיי הנישואין מקבלים במה נכבדת. נכון, הגיבורות אמידות וחיות בחיי פנטזיה שרוב הצופות יכולות רק לחלום עליהם. על אף שאני מסוגלת להבין מדוע נשים יכולות למצוא את זה מעצבן, אני אישית חושבת שזה קסום ושאבתי המון הנאה מרגעי האסקפיזם שעלילת הסרט זימנה.

אי אפשר לכתוב על הסרט מבלי לציין את אבו דאבי, המקום שבו חלק ניכר מהסרט מתרחש (למרות שהסרט צולם במרוקו, בשל החרמת הסרט באבו דאבי, מה שאפילו מסתדר עם עלילת הסרט). ב"אבו דאבי" של סקס והעיר, יש נופים קסומים, אווירה האקזוטית ורעננות שמזמנים הצילומים מחוץ לניו יורק שכולנו כבר מכירות היטב מהסדרה, כמו כן אהבתי את העובדה שיוצרי הסרט העזו לצאת החוצה ולבחור במיקום ייחודי כמו המזרח התיכון.


את מי אתן לוקחות איתכן לסרט?
קרוב לוודאי שהספקתן לקרוא על הסרט ביקורות לא אוהדות. האם זה אומר שלא כדאי ללכת לראות? לדעתי זה תלוי בשאלה איזה "כובע" אתן חובשות לסרט.
אם תחבשו את ה"כובע" של הבחורה המלומדת והדעתנית שאתן, סביר להניח שהתוכן השיווקי, בו הסרט עשיר, השוביניזם במסווה ואורך הסרט (146 דקות) עלולים לאכזב אתכן כפי שהן אכזבו את חברתי שהצטרפה אלי להקרנה. אם תנהגו כמוני ותבחרו לשים בצד את סימון דה בובואר ואת התאוריות הניאו מרקסיסטיות ולקחת איתכן את הבחורה המתלהבת שגדלה על סקס והעיר הגדולה, שבכתה כשברגר נפרד מקארי עם פתק דביק ושמאוהבת בתיק המעצבים שלה (או חוסכת לאחד) - סביר להניח שתיהנו מכל דקה ותצאו מהסרט עם חיוך ענק וטעם לעוד, ממש כמוני.

לפני שמאיימים על הבלוגר, עשו לעצמכם בדק בית

אתמול הסבה VanityGirl מבלוג הלקים האהוב עליי מה בבקבוק? את תשומת ליבי לפוסט האחרון שלה, שכלל תכתובת מאוד מעניינת בינה לבין חברת הלקים הישראלית שיק, ביוזמת החברה.

כאמור, את התכתובת המלאה תוכלו לקרוא בבלוג השני. אני מבקשת להפנות את תשומת ליבכם לכמה דברים: במייל הראשון שיזמה החברה הם הגדירו את תוכן דבריה (שנגעו לקיומו של טולואן, חומר החשוד כמסרטן, בלקים של החברה) "תוכן תמוה", ואי לכך דרשו ממנה "טרם נקיטה בהליכים משפטיים" להציג בפניהם תוך 3 ימי עבודה "את העובדות הקיימות ברשותה".
אמנם נחמד מאוד מצד חברת שיק לייחס חשיבות כה רבה לבלוגוספירה עד איומים בתביעה, ועדיין מדובר בהתנהגות מוקצנת, לטעמי. למעשה, יש לי תחושה שאילו ידיעות אחרונות היו מפרסמים טור דעות (כי לתפישתי, בלוג נועד להעביר דעה, לא להתנהל כאחרון תכניות התחקירים) שהיה מתייחס לרכיבים רעילים בלקים שלהם, שיק לא היו מזדרזים לאיים על הכותב בתביעה באופן אישי. את הדברים האלה אפשר לעשות רק לבלוגרים. למה? כי אנחנו לא מאוגדים, כי אנחנו במינוי עצמי, כי אנחנו לחיצים. וכי כמו ששמעתי כבר יותר מפעם אחת, יש איזו הנחה שבלוגריות אופנה וטיפוח הן ילדות משועממות.

Vanitygirl הצביעה על "מקורות הידע" שלה - תוויות הלקים של חברת שיק עצמה - ובתגובה טענו בחברה שהחומר המסוכן הוצא מהפורמולה של הלקים שלהם אך "עדכון הדפסת הבקבוקים מחדש הוא תהליך מתמשך ועל כן אנו צופים שהוא יושלם במהלך החודשים הקרובים". במילים אחרות, קודם לא עדכנו את התוויות ואחר כך עוד איימו על הבלוגרית. אז אנא, לתשומת לב החברות: כוחה של הבלוגוספירה הוא בקיומם של בלוגרים טובים, אינטליגנטים ובעלי הבנה רחבה בתחום שעליו הם כותבים. בלוגרים מייצרים שיח חברתי לגיטימי ומביעים את דעתם. ההתנהלות הזו היא שיוצרת את אמינותם.

כשבלוגרים (הטובים שביניהם) מותחים ביקורת כנגד חברה מסוימת, זה לא מפני שהם "סימנו אותה", אלא מפני שמתוך הבנתם את התחום עלו בהם השגות. אנחנו באים מתוך אהבה לתחום ופעמים רבות - גם אהבה לגופים שאנחנו כותבים עליהם, ומתוך ניסיון ליטול קורה מבין עיניהם, כי דברים שרואים מפה, מכיסא של בלוגר, שהוא בסופו של דבר צרכן קטן שלא לגמרי מכיר את המערכת, לא רואים משם, מהכיסא של מי שעושה, מכיר את כל האילוצים ובסופו של דבר נמתחת כנגדו הביקורת. כי הקורה שם, בין אם תרצו ובין אם לאו, לכל אחד מאיתנו בתחום עיסוקו. ביקורות עניינית לא רק מעוררת הדים אלא גם אמורה להיות מנוף לשיפור. זה בסדר גמור לבקש לפרסם תגובה על פוסט, והייתי שמחה אילו לפני השמעת איומים משפטיים כאלה ואחרים היו החברות פונות לבלוגר ומבקשות לפרסם תגובה. כמה פשוט, ככה אצילי ומכובד, ונותן לגולשים של אותו בלוגר תחושה שמתייחסים אליהם, כקהל מצומצם, באופן אישי.

בא לי בא לי בא לי

כן, מדובר בפריט טיפשי במיוחד. הוא מזכיר לי תיקים שהיו נמכרים בחנויות הפופ כשהייתי קטנה. מצד שני, מכיוון שהלוגו שייך לג'ון גליאנו, בכל זאת השקיעו קצת בנגיעות של אדום וירוק, ועל הכל נשלם 373 אירו. 373 ש"ח הייתי משלמת בשמחה.

פרויקט פדיקור: יוליה אקספרס, סניף דיזנגוף (ציון: ***)

יוליה אקספרס נבחרה לפתוח את הפרויקט המשותף שלי עם הבולשת. הסיבות: המלצות ונוכחות תקשורתית מאסיבית.
הטיפולים שנבחרו: מיני פדיקור (109 ש"ח) ומניקור (89 ש"ח).
מבחר הלקים: עצום. במקום מבחר גדול של לקים של OPI, שיק ו-Le Chat, עם מבחר צבעים גדול ביותר, כולל כחולים, ירוקים ומטאליים. חלק מהלקים היו מהקולקציות האחרונות, אבל בחלקם כנראה לא נעשה שימוש זמן רב והם נראו יבשים או בשכבות. 9/10
ניקיון המתקנים: המקום נראה נקי ומסודר. יש עובדת שכל תפקידה הוא לנקות את הכורסאות ואת אמבטיות הרגליים. 10/10
היגיינה: לא ראיתי במקום עמדות לחיטוי כלי העבודה. עם זאת, אני מניחה שהם מחוטאים. אמנם נעשה שימוש בפצירות חד פעמיות, אולם שאר הכלים הם רב פעמיים. לא נעשה שימוש בחומרים להמסת העור, אלא בכלי מתכת לדחיפה ובקוצץ לגזימת העור. בנוסף, חלק מהעובדות אינן משתמשות בכפפות כשהן עושות פדיקור. 6/10
עמידה בזמנים: התור נקבע לשעה שבע בערב. בפועל, הפדיקור החל לאחר המתנה של 25 דקות לפינוי העמדה, והמניקור החל רק בשעה 20:15. בסך הכל ביליתי במקום קרוב לשעתיים. 3/10
איכות העבודה: מיני פדיקור כולל טיפול בציפורניי הרגליים בלבד. הפדיקוריסטית עשתה מאמצים גדולים ובדקה את עבודתה כמה פעמים. היא לא פצעה ולא טיפלה בציפורניים באגרסיביות. מריחת הלק כללה בסיס ושתי שכבות לק, ולאחר מכן ייבוש במכונת ייבוש לכפות הרגליים. לעומת זאת, במהלך המניקור זכיתי לפציעות קלות בכמה אצבעות, והלק (אותו הבאתי בעצמי) נמרח בשתי שכבות, ללא שכבת בסיס וללא מייבש. גם כאן הטיפול כלל ייבוש במכונת ייבוש. 2/10
תוספות ופינוקים: ליוליה יש אתר אינטרנט ובו תפריט טיפולים. עם זאת, השמות אינם ברורים לגמרי, ולכן הזמנו בטעות מיני פדיקור במקום פדיקור ספא, הכולל גם הסרת עור יבש וקשה מכף הרגל.
במקום קיימות כורסאות מסאז' וכריות פינוק להתרווחות במהלך הפדיקור, וכן ניתנת שתייה הכוללת מיץ תפוזים או מים (אין שתייה חמה, למי שזה חשוב לה). כמו כן יש במקום מבחר עצום של מגזיני אופנה.
החוויה שלי: המקום מעוצב יפה ונראה כמו מקדש פינוקים.
הפדיקור היה טוב, עם עובדת קפדנית שעבדה לאט יחסית. המניקור היה זריז מדי, על גבול החפיף. בסך הכל, יחסית לעלויות היה מקום לקבל קצת מעבר, לפחות מבחינת המניקור. בנוסף, בכורסא שלידי ישבה מטופלת שהפדיקוריסטית העירה לה שיש לה פטריה ועליה לפנות לרופא עור, ואז הפנתה את תשומת ליבה (וליבי) לכך שהיא אינה לובשת כפפות בעת הטיפול.
בסך הכל, המקום נראה נקי והפדיקור היה טוב, לכן זיכיתי אותו בשלושה כוכבים. יש לציין שמבחינת עלות-תועלת, לתחושתי האישית הייתי אמורה לקבל יותר בסכום הזה.

הכללים של פרויקט פדיקור:
- אחת לכמה זמן נסקור מכון אחר.
- בלי חינמים, הכל על חשבוננו.
- המכונים לא יידעו מראש על כוונתנו להגיע לסקור אותם.
- כל פוסט ביקורת יפורסם תוך 24 שעות מרגע הטיפול, כל עוד הכל טרי.
- כל מכון יקבל ציון בקטגוריות מוגדרות, בסקאלה שבין 1 ל-10.
- הציון הסופי ניתן בכוכבים, מאחד ועד חמישה.

בא לי בא לי בא לי

עוד כשקיבלתי את התמונה הזו למייל ידעתי שהתיק הזה יגיע לפינת הבא לי. יש משהו בזווית הצילום ובידיות שלו שהזכיר לי את דמבו, והשרשרת שלו היא סוג של חיוך. את הדבר הילדותי והנפלא עיצבה קרן וולף, שמשיקה בימים אלה ליין תיקים, והיא מבקשת תמורתו (נא לשבת) 1,450 ש"ח. קצת הרבה עבור תיק דמבו לערב, לא?

הכי אוף טופיק: שומרי משקל #2: דין וחשבון

את השבוע הראשון - השבוע שבו חל חג השבועות - העברתי באמצעות עריכת רשימות אינסופיות של מה אכלתי וכמה אני שבעה. לשמחתי, אני לא אוהבת עוגות גבינה, אחרת המצב היה קשה יותר (כמה נקודות שווה חצי קילו עוגת גבינה? אמא שלי תשמח לדעת).

הרבה מהאנשים בעבודה שראו אותי תרה אחרי עט אקראי ומנהלת רשומת בפתקים הכתומים המפורסמים, נהגו לפתוח את הדיון, משל היינו החברים הכי טובים בעולם, באמירה "שומרי משקל, נכון? גם אני הייתי שם". יופי, הייתי משיבה. ואיך היה. בשלב הזה היו הגברברים החסונים מנפחים את החזה, מותחים את הגו ומכריזים בקול בוטח "היה בסדר, אבל מה פתאום לכתוב את כל זה? למי אני חייב דין וחשבון?". מיותר לציין שאף אחד מהם לא התמיד בשיטה, כן?

העניין הוא שאנחנו נותנים כעניין שבשגרה דין וחשבון להרבה מאוד אנשים. מי שעצמאי נותן דין וחשבון למס הכנסה ולמע"מ. מי שנשוי - לבן הזוג. רובנו נותנים דין וחשבון גם לבוסים, לחברת האשראי ולמנהל הבנק. השאלה מדוע אנחנו עושים את זה קשורה בהרבה מקרים לעניינים של עלות-תועלת. העלות של אי דיווח למס הכנסה, אחרי הקנסות, יכולה להיות האשמה בפלילים. העלות של התעלמות מחשבון הבנק יכולה להיות דיאטה תקציבית בכפייה. אז מה העלות של לא לדווח למנחת הסדנה בשומרי משקל? מבחינתי, זה חלק מכללי המשחק ואם אני באמת רוצה לסגל לעצמי הרגלים בריאים, אני חייבת לקחת אחריות על מה שאני אוכלת.

כפכפי הילטון?

מישהו במותג הכפכפים הוואינס החליט להשתדרג ולהתחיל לייצר גם נעליים וסנדלים, כולם כמעט-אמיתיים, ולא רק כפכפי ספונג'ה וים. התוצאה: קולקציית נעליים וסנדלים לספונג'ה וים ולא הרבה מעבר, חיננית ובלתי מתיימרת מצד אחד, אבל לא בטוח שהיינו מתעכבים עליה כל כך אלמלא היתה של הוואינס. שורו, הביטו וראו:



(1) בואו נישאר קודם כל קרוב לבית, כלומר לכפכפים, עם כפכפי הפרימיום. במילים אחרות: אותם הוויאנס שלמדנו לאהוב (מי יותר ומי פחות), עם הרבה הרבה נצנצים. כדי להחריד אתכם עוד יותר אספר שהאבנים הן לא סתם נצנצים כי אם אבנים טובות ושמדובר במהדורה מוגבלת שמתומחרת בהתאם לפריט האספנים שהיא: 300-790 ש"ח.
(2) עדיין לא משתחררים מהכפכפים כל כך מהר: סנדל אצבע עם רצועת קרסול סגולה, ספורטיבי ונראה די כיפי.
(3) עכשיו נתרחק מהכפכפים ונישאר עם רצועת הקרסול: מעין נעל בובה סגורה עם קמע קטן בצורת כפכף שתפור לצידה (הקליקו להגדלה! הוא חמוד שאין דברים כאלה!). 270 ש"ח.
(4) אחרון ודי: דגם עם שרוכים ואותו כפכף חמוד שתפור אליו, הפעם בבלוקים של צבעים עליזים וגבריים-לכאורה. 349 ש"ח.

תגידו, אפשר רק את הכפכפון הקטון שמחובר לדגמים 3 ו-4? הוא ממש מתוק!

לאהוב או לשנוא?

אחרי סנדל האומים המופלא מאתמול קצת לא נעים לי להעלות דגם כל כך "סולידי" לפינה לשיפוטכם, אבל ננסה יחד להתגבר על האכזבה: מגפון עם חרטום פתוח בשני גוני אפור מבית אלכסנדר וונג. הוא נראה לי מתאמץ מדי מצד אחד, אבל בעל פוטנציאל להיות מחמיא ביותר מצד שני, ותמורת 525$ לפעמים זה גם משהו.

קצת על ארוע הבלוגרים של כל פרפיום

אתמול כתבתי על חוויית שירות לא כל כך טובה במאנטה ריי והשוויתי אותה לאירוח שזכינו לו, חבורת בלוגריות נועזות, בקראון פלאזה עזריאלי במסגרת ארוע של חברת כל פרפיום, ואושר הגיבה ואמרה: אבל למה את לא מספרת יותר על הארוע הטוב? אושר כמובן צודקת, כי יש משהו אמנם מאוד אנושי וישראלי אבל קצת לא הוגן בבחירה להתרכז ברע ולאזכר את הטוב כבדרך אגב, אז הנה אני משלימה פערים ומפרגנת במקום הנכון למי שמגיע לו.

אני די בטוחה שהחברה עצמה לא זקוקה להצגה, אבל לכל מי שלא מזהה את השם, מדובר בחברה שמייבאת בשמים ומוכרת אותם בעיקר במסגרת האתר שלהם, אבל במיוחד לטיפוסים מהסוג שלי נפתחו גם שלוש חנויות (רעננה, בני ברק וראשל"צ), שבהן נמכרים אך ורק בשמים ואפשר להגיע ולרחרח גם בשמים שאי אפשר להשיג בפארמים. החנויות נראות כך:


לצערי הגעתי לארוע חצי בנאדם, אחרי שהמשקפיים המהוללים שלי נמחצו ונאלצתי להעביר את הערב, סטיבי וונדר סטייל, חמושה במשקפי שמש כדי לראות ובעיקר כדי לשמוע (מכירים את האמירה שאם לא רואים השמיעה מתחדדת? במקרה שלי זה הפוך).

אם נתעלם מכמה מגוחכת וככל הנראה גם מטורללת נראיתי, כל השאר היה מצוין: אוכל עם טעם של אוכל, שירות אדיב וגולת הכותרת: הרצאה שכללה שלל אפשרויות רחרוח, שהעבירה לנו גליה תורן חן, מומחית בשמים ויועצת ריחות לחברות בינלאומיות וגם מרצה כריזמטית שהביאה באמתחתה כמה תמציות ריח כדי שכל אחת תוכל לדעת לאיזו מהן היא מתחברת יותר (אללי, התחברתי לעציים - מה זה אומר עליי?).
אני חושבת שמה שהיה הכי יפה בארוע, מעבר לכל הסידורים שהיו באמת מן המעלה הראשונה, היה שכל מי שהגיע, החל בגליה וכלה בקובי ושרון מכל פרפיום - הגיע עם המון אהבה לתחום. יכולתי לשלוף שם של בושם עתיק וכבר נמצא מי שידע על מה אני מדברת וידע גם לומר לי אם יש או אין אותו למכירה באתר, ואם לא אז מדוע. מה שיותר הפתיע אותי היה שכשהציגו אותי ("נעלולה"), כולם ידעו והכירו גם את נעלולה (הבלוג), אבל בעיקר את בושמולוגית, הבייבי השני והכל כך אהוב.

בגזרת התובנות המרעישות שיצאתי איתן היתה ההודעה שכל פרפיום מתעתדים לייבא ממש בקרב גם את Acqua di Parma, יצרן בשמי נישה שקיים אי שם מ-1916 (כולל כמה תהפוכות בדרך).
בגזרת הטיפים למדתי שהמהדורות הקיציות של הבשמים הן לא רק בניחוח קליל וקיצי יותר אלא גם עם פחות אלכוהול (או לחלוטין בלי), וכדי להימנע מכתמי שמש מומלץ להשתמש בהן.
בגזרת הצ'יפורים קיבלנו כולנו את הבושם רוק נ' רוז קוטור של ולנטינו, מהדורה מתוקה ומוגבלת של רוק נ' רוז הרגיל.
היה נהדר, מהארועים האלה שמשאירים טעם של עוד, ואני מקווה לחוות עוד ארועים כאלה.

לאהוב או לשנוא?

אני מלאת התפעלות מהסנדל יוצא הדופן הזה שניקולס קירקווד החביב עיצב עבור Rodarte, במהדורה שההגדרה מוגבלת גדולה עליה. אלה בעצם נעלי-פחחות: הסוליה המתכתית ועקב האומים החלודים נותנים תחושה שנעה בין מוסכניקית להתפעלות נטו. 1,155 אירו בלבד תעלה יצירת האמנות המופתית, האם תשלמו?

הכי אוף טופיק: איפה יותר נעים לאכול?

אני לא מהאנשים האנינים להפליא האלה, שאוכלים במסעדות ומקטרים על כל גרגר מלח מחוץ למקומו. בסך הכל כן, אני אוכלת בחוץ ואפילו נהנית מזה, אבל מכאן ועד לכנות אותי אנינת טעם מופלגת יש פער מסוים.

כדי להמחיש את הנקודה, אספר לכם שביום רביעי שעבר הוזמנתי לארוע הבלוגריות של כל פרפיום, שנערך במלון קראון פלאזה בתל אביב (אי שם במגדלי עזריאלי). אז נכון, האוכל במלונות הוא טוב, אבל מלון הוא לא מסעדת שף. בכל זאת קיבלנו אוכל מספק לחלוטין: החביתה היתה חביתה, לגבינה היה טעם של גבינה, הקפה היה מצוין וניתן בכמות נדיבה ובנוסף זכינו ליחס חם מאוד מצוות המלון, על אף שהיה ברור לחלוטין שהם יכולים להסתפק ביחס קורקטי. היתה לי חוויית אירוח מאוד טובה שם, ושוב - הדרישות אמנם לא היו בשמיים, אבל הן מולאו בדקדקנות ועם חיוך (מעבר לאוכל ולשירות הטוב, זכיתי גם לשמוע הרצאה על בשמים ונהניתי מכל שנייה. אני חושבת שהייתי הבלוגרית היחידה ש"השתתפה" בכל העניין כמו ילדה מאושרת בכיתה ג', עד כדי כך היה מהנה ומצוין ואני מודה מאוד למארגני הארוע שהזמינו ושימחו אותי עד כדי כך).

מכיוון שהדרישות באמת פשוטות וחברתי ל' ואני אוהבות מאוד את מאנטה ריי, טרחנו והזמנו מקום לארוחת בוקר במסעדה ליום שישי. התייצבנו בשעה היעודה ואז החל רצף של תקלות שלא הצלחתי להבין ממה נבעו: שתי חביתות של' הזמינה היו חסרות טעם לחלוטין. השקשוקה שלי סבלה ממגדריות: העגבניות מימין, הרסק משמאל, בפינה אחת של המחבת הסתתר שמן ובאמצע צפו כמה ביצים ומעליהן נתח גבינה עייף. קנקן מים שהזמנו בתחילת הארוחה הגיע לקראת סופה, וגם זה אחרי שהזכרנו למנהל המשמרת. החזרנו 3 מנות, מתוכן שתי חביתות, לא בדיוק מאכל מורכב להכנה. אחרי כל ההחזרות נחת (למעשה, הונחת בטריקה) על שולחננו קינוח כלשהו שלא הזמנו ולא אכלנו (אנחנו מעריכות את הכוונה, באמת שכן, היא פשוט לא בוצעה מכל הלב אלא קיבלנו מהמלצר תחושה שהוא עושה לנו טובה). כשהזמנו חשבון התברר שחויבנו עבור אחת מהחביתות המוחזרות. הנימוק של מנהל המשמרת: אתן לא יכולות להחזיר שלוש מנות, והשקשוקה היתה חצי אכולה (אכלתי את העגבניות. מודה). וחוץ מזה, אמר מנהל המשמרת, פיצינו אתכן בקינוח. בשלב הזה שלפה ל' את המצלמה במטרה לצלם את החשבון והנה שוב הפציע מנהל המשמרת, חטף את החשבון מהשולחן והודיע לנו באינטונציה מאשימה שבמסעדה מאכילים מאות אנשים מדי שבוע אז באמת, אין צורך לשלם. רצינו לשלם על הקפה אבל הוא אמר משהו בסגנון "לא צריך, שיהיה לכן סוף שבוע מצוין". הסאבטקסט: לכו מפה ואל תחזרו. נעלבנו והלכנו.

אולי שכחו במסעדה שמי שמגיע אליה עושה זאת בכוונה תחילה. קם בבוקר, מתלבש יפה, נוסע אליהם במיוחד ומשלם עבור החנייה, לא בדיוק אוכל חינם מצוי שבא כדי לשבוע ולא לשלם. הגענו לא רק עבור הבריזה המעולה מהים אלא גם עבור האוכל המוצלח וחוויית שירות של מסעדה טובה, ותיקה ונחשבת. מה שקיבלנו לא הגיע לקרסולי השירות המחויך והחרישי והאוכל הבסיסי והמוצלח שקיבלנו בקראון פלאזה. לא יודעת אם אחזור לשם שוב ומתי, אבל יודעת בוודאות שיצאתי בתחושה חמוצה ומבעסת.

הגרלת צ'ופר!

אז... מי שרוצה לזכות בשלוש מסקרות חמודות ביותר של NYX בצבעים ורוד-בייבי, תכלת-בייבי וברונזה מוזמנת להירשם להגרלה בעמוד שלי בפייסבוק.

ההרשמה היא באמצעות תגובה להודעה על ההגרלה.
כניסה נוספת להגרלה למי שתשתף את ההגרלה בפייסבוק שלה ולמי שתצטרף כעוקבת לבלוג.

ההגרלה בשבת הבאה, 29/5/2010. בהצלחה :)

רשמים משוק האקססוריז (פוסטקצר)

אחרי חוויית פח האשפה המכוננת שלי בשוק האקססוריז הקודם, עושה רושם שגם אני הפקתי לקחים (הגעתי בשעות האור) וגם המארגנים הפיקו לקחים והעבירו את השוק לבית ציוני אמריקה. לצד יתרונות המקום (חלל גדול ומסודר שמחולק לשישה מתחמים) יש גם חיסרון קטן: חנייה. אבל מסתדרים ואפילו יש מפת חניונים באתר, אז זה בסדר.

בחלל המרכזי בלטו לטובה הגר סתת, אווה טפנר, שהסטנד המוזל ליד הדוכן שלה הציע את העסקה הכי אטרקטיבית ביריד וליאת גינזבורג הנהדרת, שהציגה כרגיל, תכשיטי פלסטיק עם אמירה ובצידם תכשיטי מתכת עם אמירה מתונה יחסית (כלומר, לא עצומים בגודלם אלא טיפה יותר קטנים). התפתיתי לקנות אבל בסיבוב השני כבר נעלמה השרשרת שבה חשקתי. מעט המציגים שהציגו בגדים היו מאכזבים למדי. גם בתחום הנעליים לא נפלתי מהרגליים.
בקומה העליונה בלטו לטובה אקס-ריי, עם תצוגת משקפי שמש ענקית (שלושה או ארבעה סטנדים מלאים משני צידיהם, בערך פי שלושה ממה שהציגו בשוק הפלסטיק האחרון), Opa bag שהציגו תיקי קרטון בדוגמאות תחרה מקסימות (המוכרת היתה הגונה ומשעשעת מספיק כדי לספר שבתיק שלה היא משתמשת כמתקן דקורטיבי בחדר האמבטיה), וגל ברש שהציגה תכשיטים מבדרים להפליא ממעגלים מודפסים. לגברים שבחבורה לא היו יותר מדי אפשרויות.
כרגיל, גם הפעם היה דגש על אווירת וינטג', אבל לזכות מארגני השוק ייאמר שהיה בידול: וינטג' לצד עור, פלסטיק לצד אסימון שהושחל על חוט.


פרס הטעם הרע של היריד מוענק חגיגית לקומו איריס, ששיגרה לחלל שתי דוגמניות מחומצנות מרוחות במשזף מלאכותי ולבושות ביקיני מזערי בצבעים צווחניים שתפקידן היה לחלק גלויות של המותג. תגידו לי עד מחר שזה ברזילאי, אי אפשר לדבר על ההחפצה של גוף האישה בשלטי חוצות ולהתייחס לזה בשוויון נפש.

בא לי בא לי בא לי

תיק גדול שמרגיש כמו של פעם, בעיצובה של המעצבת הישראלית טלי אפשטיין סגל, שמחירו 1,590 ש"ח. חבל מאוד שאתר האינטרנט שלה כולל כפתור יצירת קשר והפניה לעמוד הפייסבוק ותו לא.

וווווווווווואווווווווווווווווווו!

גס הוא מותג פרחי למדי, כזה שמצדיק את טעמי כערסית מצויה. הפעם בסנדל פרחי אך מוצלח ביותר, במחיר בלתי צנוע בעליל של 225$.

לאהוב או לשנוא?

מצד אחד, אוקספורד שטוחות וחמודות במחיר נוח, 54$ בלבד. מצד שני, הלולאות משעממות והשילוב כולו נע יותר לכיוון המשעמם מאשר לכיוון הקלאסי. אוקספורדס עם טוויסט בפינה לשיפוטכם, אני לא נפלתי, מה איתכם?

הופרדו בייצורם

בפינה הכחולה, משקפי שמש שווים ביותר בשני צבעים של מסייה טום פורד, שנמכרים עכשיו בסייל ב"בליסימה" (המחיר המלא הוא 2,190 ש"ח). בפינה הוורודה משקפי שמש שווים גם כן של ניין ווסט (אולי תזכרו אותם מהפוסט הזה), שמחירם כרגע 350 ש"ח נטולי הנחות. השראה, כך אומרים.

הכי אוף טופיק: שומרי משקל #1: יוצאים לדרך

זה הולך להיות פרויקט של תשעה שבועות, מתברר, ואני מרגישה שלכתוב על זה יעזור לי לצלוח את ההתחלה. נתחיל בגילוי נאות: 1. לא רזה. מעולם לא הייתי. לא ממש רוצה להגיע לשם. 2. לפני שנתיים עשיתי סדנה אחרת בניסיון לסגל לעצמי הרגלי אכילה טובים. היא עבדה, אבל במשך שנתיים דברים קצת נשכחים, את פחות מדייקת ופחות מדויקת והמשמעת שלי התרופפה. 3. הסדנה הוצעה לי בידי שומרי משקל ושמחתי לקחת אותה. הזדמנות לעשות קצת סדר בהרגלי האכילה.

החדר גדול ואפרורי. המדריכה קורנת. עשרים נשים, שמתחלקות חצי-חצי: צעירות ומבוגרות. רובן צעירות. אף אחת לא רזה. אני מקבלת את החומרים שכוללים, בקצרה, חוברת שמכילה רשימת מזונות ובהם מזונות מומלצים (משביעים ודלי נקודות) וחטאים. חשוב לאכול, המדריכה אומרת, ומקציבה לי מכסת נקודות. למעשה, המפתח של השיטה הוא לאכול מסודר. לאכול כשרעבים, להגדיר ארוחות ובעיקר לעשות דברים בצורה מסודרת. מתוך כוונה. זה המפתח לכל שיטה, גם לעבודה.

השיטה של שומרי משקל פשוטה והגיונית. הניקוד משקלל לערכו של פריט המזון עוד כמה גורמים פרט לערך הקלורי. אל תאכלו תמיד אותו דבר, אומרת המדריכה. זה לא רק ישעמם אתכם, זה ישעמם גם את הגוף. הוא יפסיק לפרק ביעילות. אולי בגלל זה המשמעת מתרופפת בשיטה האחרת, אני תוהה. ואל תשכחו להתפנק, היא מורה. אם לא מתפנקים, מתייאשים. בסוף הפגישה כבר ברור לי שצריך ללכת הביתה ולעשות שיעורי בית: לבנות תפריט, לבחור מה לאכול. פתאום נפתח סוג של שפע שלא היה קודם. אני מקווה שהשיטה תתאים לי. אני מקווה שאתמיד.

אמארותי לך

אף פעם לא הבנתי את ההצלחה הגדולה של מותג תכשיטי האופנה אמארו. למען האמת, את ההצלחה של אמארו אני מצליחה להבין עוד פחות מאשר את ההצלחה של מיכל נגרין, שמתרפקת על תקופות רומנטיות שאותן איש מאיתנו לא חווה וספק אם התקיימו אי פעם. באמארו אין רומנטיקה בפרוטה אבל יש הרבה נצנצים. המון המון נצנצים צבעוניים. דגמים רבים בקולקציה (גם החדשה וכמובן גם קודמות) סובלים מעיצוב-יתר, שזו דרך מעודנת לומר שקצת פחות גודש של אלמנטים היה עושה לעיצובים הרבה טוב. עם זאת, אפילו סקפטית שכמותי נמשכת לחנויות היפהפיות של המותג, שבהן התצוגה מסתתרת כמו אוצרות בתוך מגירות רבות מספור המקנות תחושת עושר וגיוון רבים מאוד בקולקציה שבסך הכל אין בה חידושים או הפתעות, ביחס לקו הכללי של אמארו.

האלמנטים בקולקציה של אמארו כוללים שלל סמלים כמו שמשות, ירחים, פרסות סוסים, סוסוני ים ושאר ירקות. הקו הכללי מצועצע, לפעמים מצועצע מדי, וכמעט תמיד מאופיין בגסות יחסית: החוליות בשרשראות בדרך כלל גדולות, הנצנצים גדולים ובולטים וכן הלאה. אבל למרות הכל, בהחלט יש בקולקציה של אמארו פריטים שאפשר - ואפילו כיף - להתאהב בהם, כל זאת, כמובן, עד שמגיעים לתג המחיר.

הנה טעימה קטנה של פריטים נאים שמצאתי בקטלוג האוסטרלי של אמארו. לצערי האתר הישראלי לא עודכן מאז קולקציית 2008 (האם במותג לא מאמינים בכוחו של הדבר הזניח הזה, אינטרנט?).



שיהיה לכולנו שבוע צבעוני וגדוש באלמנטים!

ישנן בנות

גם אלדו וגם חברת הבת ספרינג הצטיידו לרגל העונה במה שהם מכנים "קולקציה אתנית" ו"קולקציה טרופית" בהתאמה. אני לא בטוחה שההבדלים גדולים במיוחד, היו אתם השופטים (ועל הדרך, נסו לנחש מה של מי):



הדגם של ספרינג יעלה 249 ש"ח ושל אלדו - 299 ש"ח.

הכי אוף טופיק: מיקי, השקשוקה ואני (פוסט אורח מאת צבי דובוש)

הוזמנתי למפגש בלוגרים עם מיקי רוזנטל במשרדי ערוץ 10. הקדמתי הקדמה פרועה של 45 דקות. בחדר הישיבות כבר נכח אריה ממחלקת האינטראקטיב, שהיה עסוק בבדיקת המיקרופונים שהקיפו את השולחן לקראת שידור המפגש בפייסבוק, שהוצג בפייסבוק בהשהייה של 30 שניות. זה היה משעשע כי נזכרתי בקטע מתוך צעקה בו צוות הטלוויזיה השתיל בבית מצלמות נסתרות וראה רצח בשידור חי אך מעוכב.
לאחר שסידר את העניינים הטכנים, אריה עזב וביקש לנעול אותי בפנים כדי שלא יגנבו את האוכל שהיה כבר על השולחן. הצעתי להשאיר את הדלת פתוחה ואם יעקב אילון ינסה לשנורר בננה אני אגן עליה בגופי. אריה הסכים, אך אילון לא נראה באופק.

אריה חזר אחרי כמה דקות ושאל מה בעצם אני כותב כל כך במרץ. את כל מה שאמרת, עניתי. לא ידעתי שהדברים לציטוט, השיב בעודו מנסה לשווא להיזכר מה הוא אמר. הוא גם אכל סנדוויץ' אפילו שהוא היה בתפקיד.

ואז הוכנסה לחדר שקשוקה ענקית. הצטערתי שרוזנטל לא קרא לסרטו שיטת הקינוח עם התותים, האגוזים והשוקולד הלבן. היה לי קר מהמזגן והייתי רעב. ריח השקשוקה היה נעים ומגרה. לקח לעתיד: לשבת בפעם הבאה קרוב לאוכל.

הזמן חלף ורוזנטל לא הגיע. אנשים אכלו ונהנו ונראה כאילו התכנסנו לשם אכילה. השקטתי את רעבוני באמצעות שלוש פרוסות עוגה + שלוש כוסות קולה. השקשוקה נעצה בי מבטים מלאי סימני שאלה מהקצה השני של החדר. החזרתי לה מבט עם סמיילי עצוב.
כמתבונן מהצד היה נראה לי שכל הבלוגרים מכירים אחד את השני והם חבורה מגובשת. לא שוחחתי עם אף אחד, כי לצערי אני זקוק לאלכוהול תוצרת חוץ כדי לנהל סמול טוק.

פתאום נכנס מיקי רוזנטל ושאל: "כולם מחכים לי?"



מיקי התגלה כאדם נחמד, קליל, כן מאוד, בלתי אמצעי, עם הרבה ניסיון והבנת עומק של עולם העיתונות. עם זאת, לעיתים קרובות התשובות שלו לשאלות הבלוגרים נגררו להרצאות.
שמחתי לגלות אדם שמאמין בכל ליבו שעיתונות היא שליחות. אדם שעבר חיים לא קלים מבחינה תקשורתית, אך לא איבד את ההתלהבות והאומץ להגן על האזרח הקטן בניגוד לרוב העיתונאים כיום. בשורה התחתונה, חסרים לנו עוד כמה מיקי רוזנטלים במדינה היום.

בא לי בא לי בא לי

היצירה שלנגד עיניכם היא שעון "לאישה המתוחכמת" (ואף לאשת העסקים, שימו לב לשלושת השעונים הפנימיים המעטרים אותו כנקודות חן) מבית אלסי. מדובר בפריט צ'אנקי, עגלגל ונפלא שאף נמכר בארץ, אם כי לצערי איני יודעת מה מחירו. כך או אחרת, הוא נפלא.

ה״שופטת״: פרק ראשון וגילוי נאות

כחלק ממסע יחסי ציבור מקודם בטירוף, החליטו האנשים שמופקדים על ברז התקציב ב-TFS לערוך ריאליטי במסגרתו תישלחנה ארבע צעירות לשבוע לניו יורק ושם תוטלנה עליהן, כמיטב המסורת, שלל מטלות בדרך לפרס הגדול: טיסה פלוס שופינג.

אחרי אודישנים (שבהן היו בעיקר הרבה נערות צעירות בשמלות מיני) נבחרו ארבע המתמודדות באמצעות הצבעות פייסבוק. ליתר ביטחון TFS ליהקו את עוז זהבי לתפקיד המנחה בארץ ואת עדי נוימן, בוגרת ריאליטי בעצמה, לתפקיד המנחה בארה"ב, וגם פנו לכמה בלוגרים על מנת שיבחרו במועמדת החביבה עליהם. מגוחך ככל שיישמע, כשהם פנו אליי זה נשמע כמו רעיון נחמד (שעוד לא הבנתי לגמרי במה הוא כרוך), ואני מקווה שלא אתבדה.

המתמודדות, צילום מסך מהעמוד במאקו

TFS יצרו פה חיבור בין תרבות לצריכה (כמו מה שקרה בקרטושקס, אבל מוקצן הרבה יותר מבחינת הדגש על הצריכה). מעניין אותי לראות אם למרות הקישור המאסיבי עם המותג המממן וערכיו, הריאליטי האינטרנטי הנשי יצליח להשתחרר ממגבלות הז'אנר והפרסומיות ולתת חוויה טלוויזיונית טובה.

ליד האגם (פוסט אורח מאת דור מוססקו)

אחרי סיבובים של חיפושי חניה נמצאה אחת לבסוף בכחול לבן רחבה ופתוחה ומחכה רק לי. הסתכלתי סביב כדי לוודא שאין עניין של תו חנייה אזורי, ואף שלא ראיתי אחד עלה בי החשש שמא אקבל דוח בדרך חזרה.
הכתובת שהופיעה בהזמנה התבררה כלא נכונה. אחרי סיבובים למעלה, למטה ומסביב מצאתי עוד תועה בדרך. הוא התקשר לחבר, והסתבר שבמקום מס' 19 כפי שהיה כתוב בהזמנה, היה עלינו להגיע בכלל למס' 16, נו, מילא.
עלינו, הבחור השני ואני, במעלית חורקת שראתה ימים טובים יותר (יש לי תחושה שחברת המעליות שם פשטה כבר את הרגל).

נכנסנו. המקום היה מלא בצלמים, כל אחד עם עדשה יותר גדולה מהשנייה, כמו גברים המשווים את הכלי שלהם. הרגשתי ממש לא קשור ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
אגם היתה בחדר פנימי אליו נכנסו הצלמים. לא העזתי להיכנס לשם, והתעורר בי החשש שמא מישהו יבחין בחוסר הקשר שלי לכל העניין.
היתה שם מישהי בשמלה ורודה, כנראה עוזרת או מנהלת יחסי הציבור שלה, שהסתובבה וקראה לצלמים להיכנס או ביקשה מהם לחכות כשאגם מחליפה בגדים וכו'.

דור ואגם (צילום: דנה פלוטקין)

על מנת שלא איראה סתם עומד בחוסר מעש בעוד השאר חמושים בכלים שלהם החלטתי להוציא את הכלי שלי, בלוק כתיבה, והתחלתי לרשום את תחושותיי ומחשבותיי.
בשלב מסוים אגם יצאה לרגע וביקשה לוודא עם אחד הצלמים שלא צילם אותה מאחור, חס וחלילה. היא נרגעה כשאמר שלא עשה זאת.

כל הצלמים היו עסוקים בדיבורים טכניים או בסיפורי גבורה במטרה להרשים אחד את השני ובהשוואות ותק בתחום כאילו היו פז"מניקים בצבא.

לבסוף אגם יצאה החוצה ונשכבה על המיטה שעמדה בחוץ והרגישה כה ריקה ובלתי נחוצה עד שאגם נשכבה בה.
אגם אכן יפה מאוד וסקסית במציאות, שיערה שטני זהוב ועורה שזוף.
היא דגמנה ועשתה פוזות יפות למצלמות, בעוד כל הצלמים עטים סביבה ומצלמים.

אני חושב כמה אומץ צריך כדי להרגיש בנוח להצטלם ככה, עם כל תשומת הלב מסביב (לא שלשחקנים שאיתם אני עובד יותר קל, מצד שני, הסובבים אותם לא מתעסקים רק בגוף שלהם).
לא נשארתי עוד הרבה כי לא היה מעניין במיוחד, אבל זו היתה חוויה, ואני אוהב להתנסות בחוויות חדשות.

* דור מוססקו הוא במאי ותסריטאי בוגר בית הספר מנשר לאמנות, שהוזמן כאורח מטעם הבלוג לצילומי קמפיין חדש להלבשה תחתונה בכיכובה של אגם רודברג.

מאתגרים את הזמן

הנה שתי חברות שלוקחות את השעון למקומות עיצוביים חדשים: אלסי ו-ODM הופכות במידה מסוימת את השעון לביצת הפתעה: לאמירה העיצובית יש אג'נדה, הצבעים מדויקים ומדוקדקים ולמרות שכבר התרגלנו לראות פלסטיק ברשימת החומרים ה"לגיטימיים" כשעון, החברות הללו הולכות קצת רחוק יותר: שעונים צ'אנקיים, השראות פרועות (שימו לב לדגם השוקולד) ונוכחות צבעונית ובולטת, ילדותית במידה ויוקרתית במידה.



(1) שעון השוקולד של ODM שמחירו 90$. אפשר להתווכח אם הוא "יפה" או "לא יפה", או "דומה לקוביות שוקולד" או לא, אבל אי אפשר להתווכח עם המקוריות שברעיון.
(2) דגם הפיקסל דייז, גם הוא של ODM, אמנות מודרנית לפרק היד במחיר 165$. את הצבעוניות מספק לוח השעות - ובענק.
(3)+(4) שני דגמים של אלסי המשווקים בארץ: השחור עם האדום לבוגרות שבחבורה, והמרובעים הצבעוניים (הו, מוכר יקר בסוהו, אני כל כך מתנצלת עכשיו שטרטרתי אותך עם הצבעים ובסוף לא קניתי) של קארים ראשיד. פנטסטיק פלסטיק.

באזז לבזבוז

קייטרינג מצוין והנוף המהפנט של הקומה ה-65 של מגדל משה אביב בר"ג היו הרקע לארוע הבלוגרים של אתמול. העילה הרשמית להתכנסות: קידום פרויקט ה"ביג ספנדר" של פפסי מקס. במילים אחרות: פפסי מקס יוצאים בתחרות פייסבוק שבה צריך לפנטז מה נעשה על מיליון דולר ולא כולל רכישת נכסים אלא חוויות בלבד. אחרי שיצטברו מספיק לייקים בשני שלבי התחרות, יזכה זוכה מאושר בהגשמת חזונו ההדוניסטי. להלן הסרטון שמסביר את העניין (מאתמול כבר בטלוויזיה אצלכם בבית):



פפסי באמת השקיעו: רז מאירמן, שהנחה את הערב, מיחזר את תהילת העבר שלו כמנחה המירוץ למיליון. בשלב מתקדם יותר של הליכי יצירת הבאזז לתחרות סיון קליין צפויה לראיין אנשים בכל מקום אפשרי, וטל ואביעד כבר מדברים על זה בתכנית הרדיו שלהם.

כל הרעש הזה נועד להביא לתשומת ליבנו שאחרי שני סבבי הצבעה לפנטזיות הפאן הפרועות ביותר של המתמודדים בפייסבוק, ייבחר גולש אחד שהפנטזיה שלו אכן תמומש, כלומר, יהיו לו מיליון שקל שלא היו לו קודם לעשות בהם בדיוק את מה שהציע. במהלך האירוע יצא לי לשמוע שלל פנטזיות של אנשים (מאירמן פנטז לקחת את הנבחרת לחו"ל לשחק מול המנצחת במונדיאל, מישהי אחרת פנטזה על ארוחת בשרים מפוארת לכמאה מחבריה הטובים בחוף הים, שתלווה במוזיקאי ג'אז בינלאומי כלשהו שיגיע וכו'). אישית הייתי שמחה לתת מענקי לימוד לכמה סטודנטים למדעי החברה שלומדים איתי, והכל כדי שאוכל להיות האורחת שלהם כשיסיימו סוף סוף דוקטורט.

לאהוב או לשנוא?

אני רוחשת חיבה עמוקה לסניקרס האלה של ג'רמי סקוט לאדידס. הנימוקים: הצבעים מהממים, הוא נראה נוח לחלוטין ומאחר שמלאך כמוני מחביאה את הכנפיים שלה בבוידעם, לא יזיקו לי כלל נעליים מכונפות. 163 אירו מוצדקים בהחלט תעלה היצירה החד פעמית הזו. שווה!

וווווווווווואווווווווווווווווווו!

הפתעה נעימה מבית מקס מורטי, מותג די נפוץ שאני לא כותבת עליו בדרך כלל. הרבה יותר מדי טרנדים התחברו להם בסנדל הזה (גם רצועות וגם עור נחש וגם פלטפורמה וגם וגם וגם וגם), אבל איכשהו, התוצאה הסופית הרמונית מאוד ואחרי שמדדתי אותה באחד הסניפים אני יכולה לומר בוודאות שהן נראות מצוין גם על הרגל. מה חבל שהתענוג היומיומי הזה מתומחר ב-800 ש"ח, אבל אולי נתאחד בסוף העונה.

הבלתי מחמיאות

לפעמים קורה שאני מריירת על דגם מסוים רק כדי לגלות שתואמו המציאותי הוא, אמנם, מאוד יפה על המדף אבל קצת פחות יפה על הרגל. במילים אחרות, לפעמים מתגלה דגם שהיה מאוד יפה כל עוד נשאר בשלב הדגם, אבל שלב הביצוע הפך אותו לבלתי מחמיא בעליל.

כל הדוגמאות בפוסט הזה הן באדיבות נט א-פורטה ומיסיס H, שהשקיעו בקצת הדגמות חיות על רגליהן של דוגמניות.



(1) ריק אואנס, בדרך כלל מעצב נפלא ואהוב, שיגר לעולם את המגפון הנפול הזה. אם במבט חטוף מפלי האורגנזה עוד היו עשויים להיראות חינניים, הנה מגיעות רגליה החטובות (שלא לומר, הכחושות) של הדוגמנית ומוכיחות שהדגם לא עובד (או כן, אם המטרה היא לאתגר את הגבולות של מה שאנחנו מכנים יפה. אבל בואו נישאר עם לא עובד).
(2) גם Proenza Schouler הלכו על דגם מאסיבי, אם כי במקרה שלהם אין עודפי חומר שנופלים בסגנון חופשי, אלא גזרה מאסיבית וגסה. משהו בחיבור שני החומרים לא עובד, מפני שעל הרגל הנעליים נראות מטולאות וזהו.
(3) ג'יבנשי לכאורה שיחקו על בטוח בדגם הרצועות/תכריכים הניודי הזה. גוונים יפים, גזרה שכבר עבדה בעבר וחומרים מעולים לא מפריעים לאצבעותיה של הדוגמנית לבצבץ מבעד לקצה הנעל באופן שהרגל נראית זרוקה בתוך הנעל, במקום נתונה בה באופן מלא חן.
(4) אחרונה ודי היא Paloma Barcelo, שתספק טוויסט מפתיע לפוסט. למרות שהדגם שלה נראה כמו סנדל רצועות סתמי ובלתי מסעיר לחלוטין בתמונה, הרי שעל הרגל הוא מהמחמיאים שיכולים להיות וכל הכבוד לפאלומה.

שיהיה שבוע מחמיא!

בא לי בא לי בא לי

אוקיי, הפלא המרהיב שלנגד עיניכם הוא שעון בלמיין מסדרת Elysées. הוא אמנם אמור להיות "שיר הלל לנשיות" ו"להבליט את האישיות המעודנת של העונדת אותו", אבל בואו נרגיש חופשי להתעלם מכל אלה ולומר בשקט שאכן מדובר בשעון יפהפה, לא רק יוקרתי אלא גם יקר מאוד למראה. למצער, היבואנית, חברת ארו-אסיה, גובה בגינו 4,000 ש"ח כשאין בו יהלומים ו-10,000 ש"ח כשיש בו, כך שבהחלט אפשר להגיד שאעדיף בסכום הזה לקנות ארון או שניים לדירה החדשה (לטובת מי שמעוניין לרכוש עבורי: אני גרה בחולון. תודה). נ.ב אני די בטוחה שמצאתי את השעון נטול האבנים היקרות ברשת בקצת מעל 400$.

מדברים אופנה: עם אורית גבאי

עם קצת מזל אצליח לראיין למדור הזה אנשים מעניינים שיהיו להם דברים מעניינים לומר על אופנה, בין אם אלה מעצבים, כתבי אופנה או בלוגרים אחרים.

רוצה לדבר על אופנת חדרי כושר, שאלה אותי יחצ"נית מסוימת בעודי מדוושת מיוזעת על האליפטיקל ומקללת את הרגע שהחלטתי לקחת איתי טלפון סלולרי לחדר הכושר. בטח, עניתי, מתנשפת. באותו רגע זה נראה כמו הדבר הכי הגיוני בעולם, מאחר שבחינה קצרה בראי העלתה שלבשתי טרנינג שראה ימים יפים יותר וגופייה שמזה כמה שנים אני תוהה מה היה צבעה המקורי.
אני מניחה שהיא התכוננה למאבק ממושך יותר, מפני שהיא חשה צורך לעצור את שטף ההתנשפויות מהצד השני ולומר: את יודעת שיש עכשיו תצוגת אופנה לבגדי ספורט שביימה סמדר גנזי (במסגרת הגוד לייף פסטיבל של סופר פארם המתקיים בימים אלה). לא ידעתי, אבל לא מאוד התעניינתי. בכל זאת, מבחינתי חדר כושר הוא לא פיק-אפ בר. באתי להזיע.

אורית, דברים שחשוב שנדע עלייך?
אורית גבאי, 31, מנהלת השיווק של מגה ספורט בשנתיים האחרונות. אני עובדת בחברה שלוש שנים, ולפני התפקיד הנוכחי הייתי מנהלת פרסום.
מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי חיבור לספורט ולאופנה. מגיל צעיר הייתי פעילה מבחינה ספורטיבית (חוגי ג'אז ומחול ואפילו השתתפתי בתחרויות שחייה בנבחרת מכבים רעות).

אופנה היא האהבה הגדולה שלי ואני דואגת ליישם אותה בחיים האישיים שלי, גם כתחביב, גם כסטייליסטית בהפקות אופנה שונות וכמובן גם בעבודה, למרות שזה התחום של הקניינים במחלקת הסחר.

סתם כי אני יכולה והפרסומות לבגדי הספורט לסוגיהם כל כך מרהיבות: הנה מייקל פלפס עושה את ספידו ב-2007.

יש באמת אופנה לחדרי כושר, שמתכתבת עם האופנה העולמית/טרנדים עולמיים? מה רע בסתם טרנינג לאימון?
באופן כללי, המודעות לאורח חיים בריא עלתה בשנים האחרונות. כולנו רוצים להיראות טוב ולהרגיש טוב, ומשקיעים הרבה יותר זמן בעשיית ספורט. יציאה למועדון כושר היום היא סוג של בילוי ומפגש חברתי. גברים ונשים משקיעים הרבה מאוד כסף במטרה להיראות טוב. כפועל יוצא המותגים המובילים בעולם משקיעים משאבים בפיתוח ליינים של ביגוד לחדרי כושר שיהיה גם אופנתי וטרנדי עם טכנולוגיות של בדים שמאפשרות אימון נוח ונעים: אריגים שמשפרים את הביצועים הספורטיביים באמצעות ספיגה ונידוף מהירים של הזיעה, אפילו באקלים חם כמו שלנו.

האם יש הבדל בין מותגי ספורט מקצועיים-למחצה (אדידס, נייקי) למוצרים העממיים שמוצאים ברשתות שיווק דוגמת האנגר?
הרבה מותגים מיישרים קו בכל מה שקשור לטכנולוגיה וניתן למצוא טכנולוגיות זהות במותגים שונים.

והנה פרסומת של אדידס שלוקחת את ההשקעה לכיוון המתחכם, פחות זיעה ויותר הומור: רצים אחרת.

במה היית ממליצה להשקיע כשמתאבזרים לקראת אימוני ספורט בתקציב מוגבל?
אין דרך אחת "נכונה" להתלבש לאימונים, אפשר לעשות הרבה מאוד שילובים וקומבינציות בצבעים וסוגי הבדים. המתאמנים הרציניים יכולים ללבוש אאוטפיט מקצועי מלא ולעומתם המתחילים יכולים לשלב מכנסיים מקצועיים עם גופיית אופנה מכותנה מלאה.

מהם שלושת הטיפים הכי חשובים בעינייך בבחירת נעלי ספורט?
להיות בטוחים שקונים נעליים שמיועדות לפעילות גופנית ולא רק אופנתיות, להגדיר מראש את אופן השימוש לפני רכישת הנעליים (הליכה, ריצה, אירובי וכו'), להראות למוכר את הנעליים הישנות, מתוך ההתבוננות בהן הוא יוכל להסיק מסקנות בנוגע ללחצים בכף הרגל ולהתאים את הנעליים הנכונות.

בא לי בא לי בא לי

אתר המכירות השווה לחברים בלבד Gilt מציע את הצמיד המרובע המדהים הזה של ברברי במחיר רצפה של 318$ עד ה-12 לחודש. אין לי מה לומר חוץ מזה שחבל מאוד מאוד שהם לא שולחים ישירות לארץ וחייבים לעבור דרך אתרי הכתובת האמריקאית השונים. רוצים להצטרף ל-Gilt? לחצו כאן.

הופרדו בייצורם

נראה אתכם מזהים מהו מה: בפינה אחת, שעוני פלסטיק (מיני) מבית טוי ווטש, יוקרתיים ויקרים, שמחירם 195$ לשעון. גונבה שמועה לאזניי שבקרוב ייבאו אותם לארץ ונוכל להתרגש מהפלא בעצמו. בפינה השנייה, שעוני הפלסטיק החדשים של ניין ווסט, שמיובאים עתה לארץ ויימכרו תמורת 450 ש"ח. נראה אתכם מזהים.

בא לי בא לי בא לי

איך אפשר לסרב לזוג משקפי שמש של דיור, ועוד כאלה עם דוגמת פפיטה ורודה על המוטות? 600 ש"ח (50% הנחה!) עולה הפלא באופטיקה בליסימה, שכפי שהסתבר לי דווקא יש להם אתר. כה חמוד.

איביי #9: חזיות מעולות לחזה גדול במחיר משתלם (פוסט אורח מאת מיכל הלפרין)

ציצים, שדיים, עופרים או איך שלא תקראו להם (אני מעדיפה לקרוא להם באזנוקים, הומור של חיפאים), הבאזנוקים שלך זקוקים לתמיכה, על אחת כמה וכמה, אם יש לך חזה עם קאפ C ומעלה. במשך שנים היה קשה למצוא חזיות אטרקטיביות ותומכות לחזה גדול אבל היום השוק מלא באלטרנטיבות צבעוניות ואיכותיות, אז איפה כדאי לחפש חזייה טובה לחזה גדול?

הסטטיסטיקה אומרת שרוב הנשים לובשות חזייה במידה שלא מתאימה להן. גם אני, במשך שנים, הלכתי עם חזיות שלא העניקו תמיכה מספקת או שפשוט היו משעממות בעיצובן. בגיל 19 גיליתי את רשת וומן אונלי, שנראתה לי אז כמו חלום: כל הדגמים בקאפים גדולים, עיצובים סקסיים ונוחים ומגוון צבעים מדהים. שימו לב - הרשת לא מייצרת חזיות, אלא מייבאת מותגי הלבשה תחתונה שמתמחים בקאפים גדולים, ביניהם בולטים לטובה Freya שמייצרים חזיות ותחתונים בעיצובים ייחודיים וסקסיים, מבלי להתפשר על תמיכה מעולה ו- Fantasie שמייצרים חזיות איכותיות, נוחות ותומכות במיוחד שעושות עבודה מעולה.

לאורך השנים המשכתי לנהל עם רשת וומן אונלי פלירט מהצד. המחירים דחפו אותי לעבר המשביר לצרכן שמשווק את בוניטה דה מאס ואת טריומף, שניהם מציעים דגמים נאים שחלקם מתאימים לחזה גדול. לעיתים נמשכתי למאהבת, וומן אונלי, שקורעת את הכיס אבל מפנקת את המחשוף, וקניתי את החזיות הסופר-יקרות שהם מציעים (גם בזמני "מבצע"). קראתי בפורומים שניתן לקנות את הדגמים המוצעים ברשת וומן אונלי במגוון אתרים ובמחירים הרבה יותר משתלמים, אבל בטיפשותי האמנתי שיש יתרונות ברכישת מוצר "עם בית". קיוויתי שוומן אונלי יקחו אחריות על המוצרים שהם מוכרים ויספקו עבורם פתרונות ושירות שלפחות יצדיקו את המחיר היקר ששילמתי.


חזיית המריבה

לפעמים יש הצדקה למחירים מופקעים שגובות החנויות. אצל מיכל נגרין, לדוגמא, אני משלמת מחירים יקרים (לעומת שלל החיקויים והאלטרנטיבות) אבל אני מודעת לכך שיש לי בית - בכל פעם שנזקקתי בעבר לתיקון או שרציתי לבקש משהו מיוחד, הם תמיד נענו לי וגרמו לי לחשוב שעשיתי החלטה נבונה לקנות אצלם. בוומן אונלי לעומת זאת המונחים "אחריות" ו"בית" הם בגדר שפה זרה. ברגע בו נתקלתי בבעיה עם חזייה שלהם, בה אחד הברזלים יצא ממקומו חודשיים בלבד לאחר הרכישה, נתקלתי ביחס לא שירותי וחסר מקצועיות מצד המוכרות. נכון, לא מדובר ברכב או מקרר שרכשתי, אבל אותה חזייה עלתה 500 ש"ח, מחיר יקר לכל הדעות. כאשר הגעתי עם החזייה הפגומה לאחד הסניפים, מוכרת הרשת הסכימה, בחוסר רצון, לשלוח את החזייה לתיקון והבטיחה שתוך שבועיים החזייה תשוב לסניף. בפועל, כאשר הגעתי כעבור שבועיים ויום לחנות, התברר כי הפנייה שלי לא היתה במעקב, שירות הלקוחות לא ידע איפה החזייה המסכנה והמוכרת הסבירה בענייניות ש"ביום שישי אין על מה לדבר בכלל, כי שירות הלקוחות סגור" וחזרה לספר הלימוד שעניין אותה הרבה יותר ממני.
הלקוח לא תמיד צודק, אבל התעלמות מופגנת וחצופה מהלקוח ששילם במיטב כספו היא בלתי מתקבלת על הדעת. אפילו אני, שהתפרנסתי בעברי מעבודה מול לקוחות בקניון, ותמיד מסוגלת להבין ולהזדהות עם המוכרים, התעצבנתי עד מאוד. אמנם לאחר שיחה עם שירות הלקוחות המקרטע וחסר האדיבות הוחלט להעניק לי חזייה חדשה (במקום הקודמת, שככל הנראה אבדה), אבל מבחינתי הרומן שלי עם הרשת נגמר. במקום להתעצבן או לכעוס אני שוקלת לקנות לאותה המוכרת החצופה שטיפלה בי זר פרחים או שמפניה, כאות תודה על זה שהיא שלחה אותי לעבר חנויות הרשת המעולות.

אז מה האלטרנטיבות? חנויות רשת לרכישת חזיות במידות גדולות
אחרי התקרית המדוברת החלטתי לקפוץ למים ולהזמין לי חזייה דרך האינטרנט. בפועל זה היה כל כך פשוט, נוח ומשתלם, שאני לא מבינה למה חיכיתי עד עכשיו. נכון, יש הבדלי מידות בין המותגים השונים ועדיף למדוד חזייה לפני שקונים. אבל ברגע שחזייה אחת של המותג טובה לך, דגמים דומים במידה זהה, ככל הנראה יהיו טובים גם כן, ככה לפחות זה עבד עבורי. אם אתן מרגישות בנוח, תוכלו למדוד בוומן אונלי מבלי לרכוש ברשת. אישית, בתור פולנייה מוצהרת, לא נעים לי להגיע, למדוד ולא לרכוש דבר, אבל למזלי היו לי את דגמי העבר שנתנו לי אינדיקציה מעולה ועזרו לי להזמין חזייה מושלמת דרך האינטרנט.
לגבי המחיר: השוויתי מספר דגמים שברשותי למחירים ברשתות, וגיליתי שהמחיר של אותן החזיות, לאחר המשלוח, מסתכם בכחצי ממחירן בארץ, לעיתים אפילו קצת פחות. אז למה אתן מחכות? בואו לקרוא היכן תוכלו לקנות את החזיות בקליק:

Figleaves הידידותית, עליה קראתי המלצות בפורומים ודגמתי בהצלחה בעצמי. בסכום של 170 ש"ח רכשתי חזייה שהיתה עולה בוומן אונלי 450 שקלים ביום טוב. החנות גובה 5.5 ליש"ט למשלוח, כך שגם לאחר תוספת המחיר על המשלוח, המחיר סופר-משתלם. הרשת מציעה מדיניות החזרה בחינם, כך שאפשר למדוד, אם לא מרוצים, להחזיר ולקבל החזר מלא.
Bravissimo עליה קראתי המלצה בפורום ועושה רושם מאוד טוב. 7.5 ליש"ט למשלוח.
Ebay הזקן והטוב, היכנסו ישירות לעמוד החזיות ובעמודה משמאל בחרו את המידה שלכן, תוך שניות תוכלו לראות אילו דגמים יש במידה שלכן ותוכלו להיעזר במבחר מסננים נוספים. מחיר המשלוח משתנה בהתאם למוכר.
Undercoverexperience עליו קראתי המלצה ברשת, נראה סליזי אבל יש בו שלל דגמים במחירים משתלמים. 4 ליש"ט למשלוח, אלא אם כן אתן רוכשות בסכום של מעל ל-50 ליש"ט ואז המשלוח חינם (אם כי זה מסוכן מבחינת מכס, כך שהאופציה לא מומלצת).

לאהוב או לשנוא?

היום היה יום קשה. מערכת blogger התנכלה לי בשש בבוקר ומאז פחות או יותר המחשב ואני נאלצנו להיפרד, הוא למשרד ואני - ליום מתיש של פגישות ודיונים. אפשר לסכם שזה היה אחד הימים הכי קשים בחודש הכי קשה שהיה לי מזה הרבה זמן. כשחזרתי, כמובן, כבר לא היה זכר לטקסט הנפלא של הפוסט שרציתי להעלות בבוקר והתמונה הראשונה שלכדה את עיני היתה זו, נעלי סירה פתוחות חרטום של החברים דולצ'ה וגבאנה עם דוגמת לבבות פרוותית מטופשת להפתיע. הן כל כך מטופשות שמתחשק לי לנעול אותן לצד חליפה בצבע ורוד מסטיק ולהבהיר את השיער לפלטינה. בעצם, פאריס הילטון עושה את זה טוב ממני, אז נשאיר את זה עבורה. 522$ בלבד יעלה התענוג, ונראה לי שהחיוך שהן מעלות שווה לא פחות.

רוקדים על עקבים

הקומוניקט בישר ביובש ש"עלמה ו-BANKER משיקות לקראת עונת החתונות דגמים לכלות מקולקציית קיץ 2010 של מותג הנעליים הייחודי Repetto ('רפטו'), המתאפיין בעיצובים בהשראת עולם הריקוד". המחשבה הראשונית: מה לא מספרים לנו? אז זהו, שהרבה. רפטו הוא מותג נעלי בלט צרפתי, והרומן שלו עם ההנעלה הקונבנציונלית די קצר.

זה מסוג המותגים האלה שנמכרים בסאקס ובקולט הצרפתי, במחירים שנעים בין אלף לאלפיים ש"ח לזוג, מה שהופך את המחירים של עלמה ובנקר - 1,050-1,250 ש"ח - לסבירים מסוגם. אז למה המחיר המופלץ, תהיתי. ובכן, אם נתעלם מהמובן מאליו (מיתוג, מיתוג ושוב מיתוג), מתברר שהנעליים הללו עשויות כל כולן בעבודת יד. יתרה מזה, נעלי הבלרינה הן ה"חתימה" של גב' רפטו, ואי לכך עולות כ-600$, בשעה שדגמי העקב דווקא אמורים לעלות פחות. אז על מה מדברים בעצם? על אלה:

התמונות מכאן, זה האתר הכי לא נוח בעולם. נקודה, הגם שכל הנעליים מסודרות בהתאם לסוג הריקוד שאליו הן מיועדות, לכאורה. אכן, מופלץ.

שילובי הצבעים סולידיים להפליא בכל הדגמים, החומרים בחלקם משובחים: העור הוא עור עיזים. כל השאר עשוי עור מלאכותי בציפוי בדים שונים.
בדגמים של עלמה ובנקר אין שילובי צבעים - הכל לבן וסולידי. המראה הכללי צרפתי ומינימליסטי, ועל המחירים כבר דיברנו. לא יודעת מה איתכם, אישית הלבן פחות עושה לי את זה. מקווה שבבוטיקים יביאו גם את הדגמים הצבעוניים.

בברכת שבוע צבעוני,
אוהבת,
נ.

לאהוב או לשנוא?

שרשרת הקוף הזו היתה אמורה להיכנס לפוסט על האנה ברנהרד, אבל הכיעור הבלתי מתפשר של הקוף, כמו גם מידת הפירוט המטורפת שלו, הביאו לו לפוסט משל עצמו. מצד אחד, מכוער זו לא מילה. מצד שני, גם מפורט לא מתחיל לתאר את זה. הייתם קונים ב-1,270 אירו? אני הייתי מעדיפה לשרוף את השטרות.

לא לבעלי לב חלש (או טעם מעודן)

השם האנה ברנהרד צץ באחד הפוסטים של ג'יין מסי אוף שוז. עם ההמלצה של ג'יין הרגשתי די נוח ללחוץ על הקישור ולהיכנס לעולם ההזיות המלחיצות של ברנהרד, שכוללות פירוט מפחיד, גדל מידות ודוחה למדי עם אבנים מנצנצות. הא לכם:



(1) סיכת דש גדלת מידות בצורת לובסטר. אל תטעו, זה לא קטן וחמוד, זה גדול ומפורט.
(2) סיכת דש בינונית בצורת מגף טקסני עם אקדח. 895 אירו.
(3) שרשרת מגודלת עם פיירו וירח וכוכבים. 1,700 אירו.
(4) לקינוח, תליון "צדפות" ענק להפליא. 900 אירו.