skip to main |
skip to sidebar
מארק פישר הוא מותג מקצועני כלשהו שעושה גיחה מארה"ב לארץ, ומביא לנו את הפריט הבא: Pump עם חרטום פתוח ודוגמת ורדים אופנתית. הטוויסט: הדוגמה היא בכחול ולא בלבן-ורוד המתבקשים. הטוויסט העגמומי: התענוג יעלה 449 ש"ח עד שסוף העונה ינקוש על הדלת. הפינה לשיפוטכם, לאהוב או לשנוא. אני במצב מצחיק פה: לא שונאת, אבל לא מוצאת מה לאהוב.
אתמול הייתי בהקרנת טרום-בכורה של אחד העם 101, ה-סדרה הקומית החדשה של רשת. 101 היא סדרה מצחיקה מאוד. מאוד. לא רק ההומור הפיזי, שאולי עשוי להיתפס כירוד, ולא רק פניני הלשון של מירי פסקל ("דה אליגייטור. סטאק", היא אומרת לשכן האמריקאי שחיכה למעלית שנתקעה). 101 שונה לחלוטין מסדרות שנעשות בארץ: היא לא דרמה, היא עולה ב"עונת המלפפונים" הידועה לשמצה - והיא נראית ממש טוב. גם מבחינת הצילום, גם מבחינת הסטיילינג, גם מבחינת הסאונד. אין בום בפריים, אין סאונד באיכות של פח זבל. יש תסריט מהודק, מצחיק מצחיק מצחיק, דמויות מסודרות, המון יופלה, זוויות צילום, לוקיישנים שנראים כמו שצריך, סטים נהדרים, אפקטים. מתי ראינו אפקטים בסדרה ישראלית, ועוד קומית? אני לא יודעת כמה רשת השקיעו בכל פרק, אבל הם לא חסכו.
כששאלנו את ארז בן הרוש, במאי-תסריטאי ראשי-יוצר-חבשוש, למה חיכינו שבע שנים לעונה חדשה של אחד העם 1, היתה לו בעיה לענות. תראו, הוא אמר, לקח לקהל כמה שנים להתרגל להומור. והיתה גם בעיה של כסף. אז למה קשה כל כך לתקצב קומדיה בארץ, שאלנו. למה עושים כל כך הרבה דרמות? אנחנו לא קומדיה, סייג בן הרוש. אנחנו דרמה קומית. ואולי כאן טמונה הבעיה. במצב התרבותי אליו הגענו, דרמה היא "סוגה עילית", בשעה שקומדיה היא "בידור זול". לפי הלוגיקה הזו, טלנובלות ותכניות ריאליטי, שמייצרות 15 דרמות קטנטנות ומשניות בדקה, הן סוגה עילית לעומת מירי פסקל אחת שגורמת לקהל לבכות מרוב צחוק. לפעמים יש לי תחושה, ואני לא יודעת עד כמה היא מבוססת, שהרשתות מייצרות שני סוגים של תכניות: דרמות ("סוגה עילית") עבור מבקרי הטלוויזיה והאנשים שיושבים על ברז התקציב, וריאליטי עבור הצופים. איפה נשכחה העובדה שאמנות טובה, איכותית, יכולה לא רק לרגש עד דמעות אלא גם להצחיק עד דמעות? אז תנו לנו עוד רמזור ואחד העם 101, ואנחנו לא נרצה לצאת מהבית. תוכלו להאביס אותנו בפרסומות (לא כל כך) סמויות ליופלה ולא יהיה לנו אכפת כלל, כי אם מירי אוהבת יוגורט, הוא יכול להיות אפילו אדום.
* תודה ללירוי שופן, ממנו שאלתי את הכותרת לפוסט. נסו את הבלוג שלו, כדאי.
חברים יקרים באייס ווטש שלום,
לא אכפת לי שאתם מסווגים את השעון הזה כשעון לט"ו באב. הוא יכול להיות מבחינתי שעון מחווה לקבוצה הזוכה במונדיאל. שימו לב לקימורי הלבבות העדינים, לוורוד הברבי המופלא ולשילוב הקטלני עם ורוד אחר. סוכרייה שגם מראה את הזמן, 100$ בסקאל דיוטי פרי (379 ש"ח בדיוטי, 445 ש"ח בקניונים). מי נוסע לחו"ל ומביא לי?
אהה, ובכן, ניקולס קירקווד כנראה במשבר יצירתי חמור, אם הוא מביא לנו דגם זאנוטי כבר הספיק לשכוח איך מעצבים. כדי שלא נחוש מרומים ניק קישט את הדגם שלו בטריקולור ובתג מחיר מלבב של 954 אירו.
חלקכם, אולי, מכירים את חן ולא רק מהבלוגים (אופנה כאן, אוכל כאן) וראו את הקעקוע המפואר והמפורט שעל זרועה. לא אחת היא שומעת מגברברים מעוניינים ש"גם להם יש קעקוע", ואז הם חושפים לנגד עיניה קעקוע פצפון, כמעט בלתי נראה, ומרגישים שללא ספק הדבר מציב אותם על אותה מדרגה. בסיטואציות מסוימות אני מרגישה כמוה, וזה קורה כשאנשים מסוימים מודיעים לי בארשת ניצחון "גם לי יש בלוג!", ואז מתחוור לי שההגדרות שלנו לבלוג שונות מאוד. אז הנה פוסט בלוגוספירי פנימי, שבו אתאר במקצת את היחס שלי לבלוג ואת חומרי הקריאה המועדפים עליי.
בלוג זו עבודה, או סוג-של עבודה: כל הבלוגרים הטובים שאני מכירה מתייחסים בכבוד ניכר לבלוג שלהם, אבל בעיקר לאנשים שקוראים אותו. חשוב להם לתחזק ולעדכן אותו, והם מרגישים אחראים להעלות פוסטים בתדירות סבירה. גם אלה שמדי פעם מוציאים את הבלוג להפוגה עושים זאת במלוא הכבוד לקהל הקוראים ואחרי שבילו מספיק זמן בחשיבה על ההחלטה, עד שישתכנעו שהיא בלתי נמנעת. כמו שניסחה זאת בלוגרית אחרת, הבלוג הוא מטלה, אמנם נעימה, אבל מחייבת.
אם התוכן הוא המלך, המילים חשובות לא פחות מהתמונות: אני לא מכירה המון בלוגרים שמתמחים בתמונות. הם בדרך כלל משתדלים ללוות אותם במלל ראוי, גם אם קצר, והמלל הזה בדרך כלל מעביר פואנטה ואת האישיות של הבלוגר. אם הבלוגר רק מעתיק קומוניקטים שוב ושוב, אם אינו מכיר סימני פיסוק (שלוש נקודות לא יכולות להחליף פסיקים ונקודות; חמש נקודות הוא בכלל לא סימן פיסוק), רובנו נרגיש שמרמים אותנו בשלב כלשהו. בלוגר עילג הוא מרתיע. ממה שראיתי, גם תמונות "מקצועיות" בלבד (מיחסי ציבור או מפרסומים רשמיים בלבד) פוגמות בחוויית הקריאה בבלוגים.
שמתי לב שעייפות של הבלוגר, אם בכתיבה ואם בתמונות (חיוך אוטומטי, עמידה מאולצת ובלתי משוחררת), מורגשים מאוד אצל הקורא. את פשוט מעיפה מבט ושואלת את עצמך מה קרה לסטפני מביג ביוטי. היא התעייפה, החיוך כבר לא אותו דבר, התמונות משדרות פיהוק וחוסר עניין. היא הפכה למקצוענית בלוגים.
אישי או לא: בלוג הוא עניין אישי ולא פרטי, אמרו את זה קודם, לפניי. חלקנו אוהבות מאוד לחלוק בפכים מתוך חיינו, אחרות (כמוני), קצת פחות, אבל כולנו חולקות, במידה כזו או אחרת, ואלה בדרך כלל לא ארועים או חוויות יחצ"ניות שחווינו בקשר לבלוג.
לא שאלה של גיל: הרבה מאוד מהיחס הצונן שבלוגים זוכים לו נובע מחוסר הבנה של מה שאנחנו עושות וממחשבה שגויה, כאילו כולנו ילדות קטנות, רודפות צומי והטבות יח"צ. הפתעה מס' 1: אנחנו נהנות מהבלוג, נהנות לכתוב, אוהבות את העבודה שלנו, גאות להיות בלוגריות. רובנו לא מחפשות להחליף את הקריירה אלא להעשיר את עולמנו הפנימי. הפתעה מס' 2: אפשר לעשות את זה בכל גיל, ורובנו עברנו מזמן את גיל 16. הפתעה מס' 3: מי ששופט אותנו לפי סטריאוטיפים זולים, הבעיה כולה שלו.
כן, זה מגפון קולור בלוקס בגוני כחול וירוק רעל. מגפון קיצי. עם ירוק. של ורסצ'ה. עם פלטפורמה פנימית ועקב שדווקא נראה מאוד נוח. אני יכולה לראות למה הוא חמוד אבל באותה נשימה, הוא די העונה שעברה, במיוחד כשגובים בעבורו 875$ טבין ותקילין.
ביום ראשון הראו מחוגי השעון שש ורבע ולא הצלחתי להתיק את התחת מהכיסא וללכת למפגש. לא הצלחתי גם להתיק אותו מהכיסא בשש וחצי, רבע לשבע ואפילו רבע לשמונה. בשמונה וחצי כבר היה ברור שזה יהיה שבוע שאדלג עליו. אאוץ'.
בניתוח שאחרי הגעתי למסקנה שאני נמצאת, כמו שגברת מומנטום מגדירה זאת, על רכבת לילה לשום מקום. והבעיה היא לא שום מקום. הבעיה היא הרכבת עצמה.
לפני ארבע שנים עליתי על רכבת לילה בדרך מפריז לאמסטרדם, 11 שעות של נסיעה בדרגש האמצעי מבין שלושה. רוכבי אופניים הולנדים חלקו את התא איתי. את הדרגש חלק עם הצלעות שלי גלגל של זוג אופניים כלשהו. הנסיעה התחילה כמתוכנן ואני כבר הבנתי שאין מה לדבר על שינה, הרעש היה בלתי נסבל והיה לי קצת צפוף בגלל האופניים של ג'ון, שאמנם ניסה לאזן אותם כנגד הצלעות של מישהו אחר, אבל נתקל בהתנגדות עזה. התחלנו לנסוע בתשע בערב. באחת לפנות בוקר התחוור לי שעצרנו. בברוז'. מכיוון שכולם סביבי, כולל האופניים של ג'ון, העמידו פני ישנים, החלטתי שדי בטוח לצאת ולעשות סיבוב (עם נציג הרכבת, כמובן) בברוז' הקסומה, עיירת השוקולד של קולין פארל (אם טרם ראיתם את הסרט "בברוז'" טוסו. עכשיו). ברוז' היא הרבה פחות קסומה ומעניינת כשהכל חשוך ומסוגר.
בינתיים התחוור לי שנציג הרכבת הוא לא אחר מאשר הנהג, ולא שהיתה לו באמת סיבה לעצור: הוא פשוט חשש שאם ייסע כל הלילה אנחנו עלולים להקדים בשעה-שעה וחצי (אחרי העצירה שלו בברוז' איחרנו, כמובן, בשעה וחצי, אבל למה לקלקל). הנה לכם החוק הראשון על רכבות לילה: יש הבדל ניכר בין לוותר על השליטה לפרקי זמן קצרים של נסיעה באוטובוס ובין ויתור כל כך ממושך, לילה שלם, חיים שלמים. היום אני מעדיפה לטוס ממקום למקום, הוויתור על השליטה הרבה יותר קצר. וגברת מומנטום? אין לי מושג איך עולים בחזרה על הרכבת לכיוון הנכון, אבל אני מנסה. רכבת לילה היא בכל מקרה לא אפשרות טובה לקונטרול פריקית מסוגי.
שימו לב לתחרות החדשה והשווה שחברת פריגו, משווקת Axera Foot, קרם לטיפוח כף הרגל, עורכת פה ובבלוג הבולשת:
העלו תמונות של הפדיקור הקיצי הכי מושקע שלכן - ותוכלו לנסוע על חשבוננו לחופשה!
כל מה שצריך לעשות כדי לזכות הוא להעלות בעמוד הפייסבוק שלכן תמונה ברורה ויפה של כפות הרגליים שלכן, ולתייג עליה את המשתמש "הכי קיץ - תחרות הקיץ של Axera בשיתוף נעלולה והבולשת".
כל הפרטים בעמוד התחרות בפייסבוק.
וכרגיל, כדי לשפר את סיכויי הזכייה:
- עושים לייק לכל פוסט שתרצו בבלוג.
- מצטרפים כעוקבים לבלוג.
- מצטרפים לעמוד של נעלולה ובושמולוגית בפייסבוק.
- מצטרפים כעוקבים לבלוג הבולשת או לעמוד של הבולשת בפייסבוק.
- עושים share להודעות ההגרלה שלנו בפייסבוק.
- עושים retweet להודעות ההגרלה שלנו בטוויטר.
שאלות? בעיות? משהו מציק? זה המקום. הגיבו לפוסט הזה ואני מתחייבת לענות!
בהצלחה :)
שעון טיימקס שמשום מה מוגדר כשעון לבני הנעורים, אבל אנחנו יודעות יותר טוב. משום מה בטיימקס מדגישים את הגאדג'טים שאנחנו לא באמת זקוקות להם (מד עצר, טיימר, שעון מעורר), אבל הנה מה שחשוב באמת: עיצוב פלסטיק רטרואי חינני, מבחר גוונים נאה, מסך עם תאורה וכמובן - יש בארץ. לגבי המחיר אפשר להידיין: 390 ש"ח במשביר לצרכן.
בשנה שעברה זאנוטי עיצב סנדלים בצורה אדרה של דג. גם דולצ'ה וגבאנה הלכו על נעל הזויה עם איזו עין מפחידה שננעצת בנו. העונה זו ג'ורג'ינה גודמן, מעצבת חביבה בדרך כלל, שהביאה לנו את סנדלי הדג התפלצתיים האלה (את מקום העין תופסת הנקודה הכחולה על החרטום), והיא לא מתביישת לבקש תמורתם 798 אירו.
יום אחד קיבלתי מייל שבישר לי שהחלו לייבא לארץ בצורה מסודרת את הלקים של OPI. חשבתי שיהיה נחמד אם נשחק, כמה בלוגריות, משחק של גמדים וענקים: כל אחת תהיה הענקית מישהי אחת והגמדה של אחרת, במעין שרשרת שכזו. הגמדות יתבקשו לבחור לענקיות "שלהן" לק בצבע שלדעתן יתאים להן, מתוך קריאה בבלוג של הענקית. חשבתי שיש במשחק הזה הרבה חן. מצד אחד, בכל זאת מדובר בלק. משהו הפיך. מצד שני, יהיה מעניין לראות מה אחרים רואים כשהם מסתכלים עלינו. מצד שלישי, צריך קצת איפוק כדי לא להפריע לתהליך היצירתי, כפי שהגמדה שלי, דנה, כינתה אותו.
יבואני OPI נתנו אור ירוק לרעיון, והמשחק החברתי הקטן יצא לדרך. הענקית שלי היתה הבולשת. כן, אנחנו מכירות, אבל מה אני באמת יודעת עליה? אני די בטוחה שהיא החלטית ודעתנית. יש לה ביצים. אני גם יודעת שהיא לא רק אוהבת לקים אלא כבר ראתה הכל. יהיה קשה לרגש אותה. בחרתי עבורה (אחרי שבפרויקט הפדיקור האחרון שלנו ראיתי אותה בוחרת בגוון אדום ומנוצנץ כלשהו והקשבתי לה ברוב קשב מסבירה שאדומים זה מאוד מאוד היא) ב-DS Extravagance, שהוא סוג של אדום כהה מלא נצנצים אפרפרים. מקווה שתאהבי. אם לא, בולשת יקרה, את מוזמנת להטיח לי אותו בפרצוף. :)
שורו, הביטו וראו: מרטין מרג'יאלה מביאים לנו השתא מגפונים פתוחי-חרטום שאני מוכנה להישבע שהם בהשראת הקרפיון של פסח, אותו קרפיון שסבתא שלי, טרם האלצהיימר ושאר מחלות הזיקנה, היתה שולחת לשחות באמבטיה המשפחתית לפני שהיתה מקפחת את חייו באבחה מדויקת אחת של פטיש שניצלים. תמורת מגפוני הקרפיון אנו מתבקשים לשלם 455 ליש"ט, מה שאומר שכבר עדיף לנעול קרפיון אמיתי.
עוד עיצוב ישראלי מוצלח (יש פריחה בעיצוב תיקים בישראל, כנראה), והפעם של טלי שפריצר, שמעצבת תחת המותג Otilya's. תיק חום גדל מידות עם ידיות עגולות, צורה מוגדרת ומחיר סביר: 299 ש"ח. ממתק.
אני לא מעריצה של מייקל קורס. אף פעם לא הבנתי את הגליק הגדול בעיצובים שלו, במיוחד בליינים המסחריים, ובעיקר באקססוריז. מבחינתי הם תמיד היו אינטרפרטציה ספורטיבית ולא מתוחכמת על עוד מאותו דבר. אי לכך, השעון הזה, שנמכר בארץ ברשת פדני מפתיע אותי לטובה. הוא אמנם לא מחדש שום דבר, אבל יחסית להיותו טייק אוף חצי-ספורטיבי על דגם קלאסי, הוא מוצלח. אני מחבבת במיוחד את רצועת הצמיד עם החוליות השזורות. המחיר, כצפוי, מבעס: 1,760 ש"ח.
מסיבה כלשהי המדריכה הקבועה לא הגיעה, ובמקומה הגיעה מדריכה אחרת. מראה שונה, קול שונה, אנרגיות אחרות, תובנות חדשות. התובנה שהכי משכה אותי נגעה לבגדים. אל תחכו עד שתרדו במשקל, היא אמרה. תתלבשו עכשיו. תחיו עכשיו. במקרה הכי גרוע, תצרו את הבגדים.
היא כל כך צודקת שזה מפתיע, ולא רק בעניין הדיאטה. היא צודקת כי לא אחת אני מתכננת מה אעשה "אחרי": אחרי שאסיים את התואר, אחרי שאסיים עוד תואר, אחרי שנעבור לדירה החדשה. כבר ארבעה חודשים שאנחנו חיים על ארגזים ומחכים לחיים שיתחילו, מכיוון ששנינו כל כך כאלה, מחכים לחיינו האמיתיים שכבר יתחילו.
אז היא צודקת ואני חוככת בדעתי איך ליישם. לקנות בגדים זו בטח התחלה טובה. אולי אפילו אצליח ליהנות מזה. ומה עוד? לקצץ בשעות העבודה? להגיע סוף סוף לשיעורי מתיחות? להטריח את עצמי לסניף "ספידו" הקרוב ולקנות את בגד הים הלבן הנהדר? צריכה לגבש אסטרטגיה לחיים בהווה, כי למרות מה שאמא אמרה לי כל החיים, את לא באמת צריכה לחכות שתהיי גדולה כדי להבין.
בי יוניק מאמינים העונה שרצועות יהיו הטרנד השולט, וליתר ביטחון ייצרו את הדגם הזה (המכונה שמיניות) בשלל גוונים. איכשהו גיליתי שעל הרגל הוא די מחמיא, אם כי מבחינתי לנעליים שטוחות מראש יורדות עשר נקודות בעוון שטיחות הקומה הלאומית. רצועות צבעוניות עם טייטל של בייגלה ומחיר סביר (279 ש"ח) בפינה לשיפוטכם. אני כבר אומרת שהדגם הזה הוא לא בשבילי.
באופן טבעי, מקום הפוסט הזה הוא בבושמולוגית (ושם גם ימצא את עצמו, בגרסה מעט יותר מורחבת ועל פני ארבעה פוסטים שונים). בכל זאת חשבתי שמקומו יכירנו גם כאן, כי בבושמולוגית אנחנו לא מציגות את הבשמים באופן השוואתי זה לצד זה, אלא כל אחד בפני עצמו, ונראה לי שקיבוצם יחד נותן עוד זווית לחוויית הרחרוח הווירטואלי.
מארק ג'ייקובס - דייזי גרלנד: דייזי אמנם אינו אחד הבשמים במלתחת הבשמים שלי, כך שמטען הציפיות שלי מהגרסה הקיצית היה די נמוך, אם כי הופתעתי לטובה. הבקבוק, כצפוי, מאוד יפה מרחוק וקצת זול מקרוב (הפרחים עשויים מחומר פלסטיקי כלשהו). הניחוח מתחיל חזק ודומיננטי אבל אחרי שעה מפשיר על העור לניחוח פרחוני יפהפה. לצערי הרב, רגעי האושר מעטים המה, ועל כן בתוך כשעה נוספת הוא "מזקין" על העור לניחוח הדייזי הרגיל. אני מניחה שרוב אוהבת דייזי יאהבו גם את הגרסה הזו. לטעמי היא מתאימה יותר לערב של קיץ מאשר לימים המהבילים עצמם, אבל חייבים להודות שהקיץ הארצישראלי לא ממש ידידותי לבשמים.
ארמאני - קוד קיץ 2010: זו הגרסה הקלילה, הרעננה, העדינה והפרחונית להפליא של קוד, ניחוח שלמרות שהושק רק ב-2006 סבל, לדעתי, מהתיישנות די מהירה. אהבתי את המהדורה הקיצית של 2009 (שהיתה לבנה כולה) ואני אוהבת גם את המהדורה הזו, פחות מימית מגרסת השנה שעברה, אבל עדיין כיפית וקלילה. בושם קיצי מושלם מבחינת הניחוח, תמים ומואר, אולם כרגיל מבחינת עמידות אין מה לצפות ליותר מדי, וחבל.
קלווין קליין - CK One Summer: נפתח בווידוי: אני לא אוהבת את ה-CK One המקורי. למעשה, מבחינתי, ההגדרה צחנה מתאימה לו היטב. לשמחתי, אין שום קשר בין הניחוח היבש ההוא לפלא הלימוני והסבוני החביב שהושק השנה. הניחוח פחות מורכב, אבל יותר ידידותי לאף. הוא לא באמת נשי ולא גברי, כי אין באמת סבון נשי או גברי. CK One Summer הוא פשוט ניחוח של סבון. מוצק. סבון באיכות טובה מאוד, אמנם, אבל סבון. ריח של מקלחת גם הרבה שעות אחרי המקלחת - הוא עמיד לפחות לחמש שעות, ובלי להתנצל. גם המחיר עכשיו נוח: 149 ש"ח ל-100 מ"ל, והבקבוק מקסים.
ז'אן פול גוטייה - קלאסיק קיץ 2010: אני מאוהבת בבקבוקים האלה, עם החזה הגברי או הנשי, עם הקימורים, החמוקיים והחשיבה המפורטת. אני אוהבת את העיצוב המקסים של מרבית הגרסאות, ובדרך כלל גם את ה-juice שבתוך הבקבוק, וכמובן שגם הפעם בית גוטייה הנפיק ניחוח נפלא, מלא רבדים ומסקרן. ההתחלה קלילה, האמצע מפתה, הייבוש חושני. הוא מזכיר במשהו את Fleur du Mâle, אבל קליל ממנו, כיאה לקיץ. גם הפעם, אני די בטוחה ששעות הערב או הסתיו הישראלי יוציאו מהבושם הזה את המיטב, כי בחום מהביל עם 900% לחות הוא פשוט יתבזבז, וחבל.
כשראיתי בראשונה את העגילים המופלאים האלה הם נראו לי כמו פרה ורודה וחייכנית. חשבתי: כמה נחמד לראות מעצב כה הומוריסטי. אחר כך ראיתי את שם המעצב/ת, באנגלית: Dori Csengeri. כן, זו המעצבת הישראלית דורי צ'נגרי, ורק כשהגדלתי את התמונה ראיתי שזו לא פרה אלא צורה אמורפית אחרת, אבל חיננית באותה מידה (אולי קצת פחות הומוריסטית). 192$ לעגילים היפהפיים האלה. מי קונה לי?
לא, לא, אלה עגילים. עם פיל. ועיני יהלומים. חבל שהפילים עצמם עשויים מכסף מצופה זהב, כי במחיר הזה בחיים לא הייתי מנחשת: 4,200$. כן, כן. לידיעת הספונסר בבלוג.
יש לי חשק עז לשאול את זאנוטי אם במקביל להתייבשות מעיין היצירתיות שלו, מאגר המפיות ההונגריות שלו הלך והתעבה. באמת שמתחשק לי לתהות מה התכלית של הנפקת דגם שכבר ראינו שהוא יודע לעשות. במידה מסוימת, זאנוטי הוא כמו כל כוכבות הנעורים שמנפיקות סינגל מצליח ואחריו שורה של סינגלים שנראים ונשמעים בדיוק אותו דבר. העניין הוא, שהן לא גובות עבור דיסק שלם מלא בבלה-בלה הזה 560$ בסוף העונה.
הנה הגיע הרגע שכל מנהלי הבנקים בישראל זעו על כורסאות העור המלאכותי שלהם בחוסר נוחות והתפתלו מהמחשבות המייסרות בגינו. הנה הגיע הרגע שבו משוחרר המון נשי זועף שנשללה ממנו זכות הטלוויזיה לקניונים ולבתי העסק, שם יציפו אותו סוחרים מתוחכמים במיני פרפראות ומחירי-רצפה/שוק/מבצע/באסטה וכו'. אלה יחד עם השעמום יכריעו את הכף לטובת שליפה חוזרת ונשנית של כרטיס האשראי, עד למילוי המחסנים הביתיים עד אפס מקום או תום החודש השחון, מה שיגיע קודם.
תהיינה כאלה שתישבענה בכל היקר להן שהן דווקא אוהבות כדורגל. הבעיה אינה שם. כדורגל, כבר אמרו, משחקים תשעים דקות. מונדיאל משחקים חודש שלם. אחרות תנופפנה בטענת הכזב של מחירים אטרקטיביים. אל תאמינו. המחירים אטרקטיביים רק אם מצליחים לרסן את תאוות הקניות, כלומר מצליחים להתגונן מפני הכמיהה לקצת יחס, המוחלפת בחודש המונדיאל ביחסן החם אך המעושה של המוכרניות. זו הסיבה לכך שמבצעי המונדיאל מכוונים לנשים המוזנחות רגשית של גברברי המונדיאל, אותם קפטנים של כורסה שיודעים להבחין בקושי בין בקבוק הבירה הניצב מולם לקערת הפיצוחים שיד נעלמה ממלאת תדיר.
אז מה קונים? השוק רווי בחפצי-מונדיאל קסומים יותר ופחות, הנה הם לפניכם:
היד המצחיקה היא למעשה כפפת שוערים ש"עוצבה בהשראתו של שוערה של אינטר מילנו, הנחשב לאחד השוערים הטובים בעולם ובצבעי דרום אפריקה כמחווה למדינה המארחת". ברשת ורטהיימר ספורט ופיוז'ן הכפפה תעלה 399 ש"ח, למי שחולקת את חייה עם כדורגלן בעיני רוחו.
החולצות החביבות הן לא אחרות מאשר חולצות ילדים, לזו שחיה עם ילד בן 8 בגוף של בן 40. ליין המונדיאל המופלא שייך לרשת הילדים EPK, שגובה תמורת התענוג 79 ש"ח לחולצה.
הכי ישראליים יצאו המשביר לצרכן, שתמורת 20 ש"ח בלבד מאפשרים לכל בת זוג ראויה לצייד את בטטת הכורסה שלה במארז הזה, שיש בו גרעינים, משקה אנרגיה כדי שחלילה לא יתעייף מהמאמץ הממושך של בהייה במסך וחולצה שבה היא מתבקשת לא להסתיר לו את המסך.
אבל אני לא הייתי קונה אף לא אחד מאלה. תחת זאת, הייתי מבלה את זמני בהרחבת אופקים והצרת היקפים, כלומר, בין אוניברסיטה לחדר הכושר. זו התכנית ואיש לא יניעני ממנה, ולשם כך ארכוש לי רק שני פריטים:
נעלי ריצה אדומות לוהטות של מיזונו, גם הן מורטהיימר ספורט, שאני זוממת עליהן כבר זמן רב בגלל מערכת האוורור המובנית המפורסמת שלהן ובגלל קלות המשקל המגונה שלהן (250 גרם בלבד). ולצידן בגד הים הלבן היפהפה הזה מבית ספידו, שיאפשר לי לשחות את המקצה היומי (קילומטר וחצי ב-55 דקות) בלי להיאלץ להקשיב לבגד הים שלי מלין על בלאי.
מדי פעם אני קופצת לראות מה חדש אצל אהובי ג'ון פלווג, וכתמיד מגלה שבצד עיצובים מוזרים עד מוגזמים, הבחור מצליח לספק גם עיצובים שובי לב ומרגשים, כמו הדבר החום והחמוד שלפניכם, עם עקב העץ וסוליית הגומי העבה. יצירת מופת ב-169$. תארוז לי לקחת, ג'ון?
לייצר מגף מצעיף נשמע ככל הנראה כמו רעיון טוב למישהו ב-Russy, אחרת אין לי הסבר לפיאסקו הזה. למעשה, הביצוע כל כך לוקה בחסר ומזכיר לי את אחד הצעיפים של סבתא שלי עליה השלום, שאני תוהה מי ישלם בגינו 250$, וגם זה בסופונה. הפינה לשיפוטכם.
השעונים האלה (של Storm) עוצרים לי את הנשימה. כל אחד מהם לא רק מדגים חדשנות עיצובית מהי, אלא מהווה אמירה בפני עצמו על זמן, על הצורה שבה אנחנו תופשים זמן ומשתמשים בו. אני אוהבת במיוחד את השעון שבו כל הספרות נזרקו למטה יחד עם חלקים מהמנגנון. זה עיצוב עם ביקורת חברתית כל כך חזקה (שאני בספק אם המעצבים התכוונו אליה), שהוא גורם לי להרהורים נוגים.
(1)+(4) אלה הם דגמי הנשים. הם יחסית סולידיים: שני מחוגים וקצת ספרות, אבל הרצועות יפות ובעלות נוכחות של תכשיט. אני אוהבת במיוחד את מס' 4. 690 ש"ח למס' 1, 790 ש"ח למס' 4.
(2) הנה עברנו לגברים, הפעם עם תאורת LED ברקע ומבנה מסובך ביותר שבו כתובים התאריך והשעה בשעון חללי משהו. 790 ש"ח.
(3) והנה השעון החביב עליי, זה שבו הכל זרוק צמוד לתחתית, 990 ש"ח.
יש בארץ, למעוניינים, ברשתות ובחנויות לממכר שעונים.
מצטערת על הצפת הבא לי היום, אבל לא יכולתי להתאפק. ראו מה זה עתה נחת במייל: בקבוק מתכתי עם איורים (של חברת SIGG, שגייסה לעניין את הגב' ווסטווד). הוא נראה לי כבד משהו, מתוקף כך שהוא עשוי אלומיניום, אבל למפלצת חדרי כושר שכמותי עושה רושם שהוא די שימושי להתנייעות ממכשיר למכשיר. מקסימום, נגייס את המדריך כנושא בקבוקים והכל יהיה בסדר. המחיר, כמו רוב הבקבוקים ה"מקצועיים" (כלומר, לא מי עדן ב-4 ש"ח): 120-140 ש"ח. אאוץ'.
לשם שינוי, לא מדובר בפריט של מעצב בינלאומי עם שם מגונה. מה שמונח כאן לפניכם הוא רביד בגוני גלידה של קרן וולף (אני מקווה שזה אכן רביד ולא צמיד), שמחירו 680 ש"ח בסטודיו שלה בנווה צדק.
לפני שבוע נגמרו פתקיות הריגול-העצמי בסניף שבו אני רשומה, אותם יומנים שבהם אדם מדווח לעצמו על כל ביס והופך לשוטר עצמי לעת מצוא. בצר לי, שיטרתי את עצמי לדעת במהלך כל השבוע, כלומר חייתי פחות או יותר ממסטיקים, סנדוויץ' רנדומלי וקצת רצון טוב. ביום ראשון ראיתי את פניה של המדריכה מחליפות הבעה מחיוך מלא ליפסטיק ורוד לסוג של "אוי ואבוי, אני לא מאמינה שזה קורה לי ודווקא עכשיו". שומו שמיים, נתקעתי. אבוי.
אני חושבת שאחד הסיוטים הכי גרועים של כל מי שפוצח בדיאטה הוא הנקודה שבה הוא עושה ועושה ועושה - אבל מחוג המשקל מוציא לו לשון ואומר "פפפפפפפפ". בנקודה הזו מאוד מתחשק לך לזחול חזרה לצנצנת הבן אנד ג'ריס הקרובה למקום מגוריך, לפלות החוצה את האגוזים ולאכול את כל השאר. במפתיע, הפעם הרגשתי הרבה פחות את הצורך. כלומר, לא שהייתי מאוד מרוצה מעצמי, ממש לא, אבל בסדר. אם מה שעושה לי את זה בכל השיטה הוא הדיווח והשיטור העצמיים, זה מה שאני צריכה. לחשב "בראש" או לקצץ מפה ומשם בלי בקרה רצינית על עצמי לא יעזרו לי.
אי לכך תחבה המדריכה החביבה לידיי שלושה פתקי ריגול עצמי שלמים והורתה לי לשתות הרבה ולמלא את הגרפים. אני יודעת שהיא צודקת, ונדמה לי שהשבוע הולך להיות הרבה הרבה יותר טוב.
French ראוי בהחלט להפוך למכון הבית. עם זאת חשוב להזמין מקום מראש. הסיכוי להיכנס "על הדרך" אחרי סיבוב בשינקין קיים אבל נמוך.
הטיפולים שנבחרו: פדיקור רפואי קוסמטי (140 שקל).
מבחר הלקים: מכובד. שני מדפים ובהם לקים סולידיים בעיקר, פלאס מדף עם נוצצים, ירוקים כחולים וירוקים. 9/10
ניקיון המתקנים: נקי מאוד. הגעתי בתחילת היום כשהמקום מתוקתק וכבר בסיום הטיפול דאגה המטפלת לעבור עם חומרי ניקוי ומטליות באזור הטיפול. 10/10
היגיינה: הפדיקוריסטיות עובדות עם כפפות, מחליפות מול עיני הלקוחה את הסכין. לאמבט המים מוכנסת בתחילת הטיפול טבליית סבון. לפני מריחת הלק הפדיקוריסטית שטפה ידיים. עם זאת, הקרמים נמצאים בכלי זכוכית משותפים ולא בשפופרות. המניקוריסטיות עובדות ללא כפפות, כך גם בעת עיצוב גבות ומריטת שפם. 7/10
עמידה בזמנים: התקשרתי בבוקר ונאמר לי כי המקום מלא במשך כל היום אך ביקשו ממני להשאיר פרטים במידה שמישהי תבטל. כעבור עשר דקות התקשרו ואמרו שאכן התבטל תור. הזמינו אותי לתשע, בחמישה לתשע הייתי עם הרגליים במים ובתשע בול התחיל הטיפול. בקשתי לעיצוב גבות בתום הפדיקור נענתה בחיוב והתבצעה מיד. הפדיקור אורך 45 דקות. 10/10
איכות העבודה: פדיקור רפואי מלא הכולל הסרת עור יבש, פילינג, סידור הציפורן ומריחת לק. למרות הרגישות הגדולה בכפות הרגליים, הפדיקוריסטית החרוצה התעקשה לבצע את העבודה במלואה. סידור הציפורן נעשה בזהירות וכך גם מריחת הלק. בשונה ממקומות אחרים כאן אין מכונות ייבוש אלא מריחת מייבש לק בלבד. 9/10
תוספות ופינוקים: כורסת מסאז' אגרסיבית, מגזיני אופנה מהארץ והעולם. אין ספק שהתוספת של הפילינג שאותו מעסה הפדיקוריסטית עד לגובה אמצע השוק בהחלט משדרגת את הטיפול ונעימה מאוד. מעבר לזה אפשר לראות את תפריט הטיפולים באתר האינטרנט ויש בו אף אפשרות לשילוב בין פדיקור ומסאז'.
החוויה שלי: זאת הפעם השנייה שלי בפרנץ' ואני שמחה שהתעקשתי ללכת אליו ולא למקום אחר. השירות אדיב ונעים. בלי בלבולי מוח. לא מתחנף, לא מתחנחן ומצד שני גם לא מתנשא או מנוכר. העיצוב של המקום בהחלט תורם לאווירה של איכות ומקצועיות עם שיק צרפתי. בשונה ממכוני היופי הגדולים כאן מדובר במקום אינטימי ומעוצב וזה מורגש בפרטים קטנים כגדולים, החל בכלי הזכוכית שבהם מאוכסנים הקרמים או צמר גפן, עבור בתמונת השמן היפה וכלה בטפטים על הקירות. מוזיקת הרקע נעה בין ביטלז לשנסונים צרפתיים ובווליום סביר. העובדות מקצועיות ואדיבות.
מבחינת איכות הפדיקור זכיתי לתמורה מלאה. בסיום הטיפול הרגל נראתה מצוין והתחושה היתה נעימה. במילה אחת: כיף.הכללים של פרויקט פדיקור:- אחת לכמה זמן נסקור מכון אחר.
- בלי חינמים, הכל על חשבוננו.
- המכונים לא יידעו מראש על כוונתנו להגיע לסקור אותם.
- כל פוסט ביקורת יפורסם תוך 24 שעות מרגע הטיפול, כל עוד הכל טרי.
- כל מכון יקבל ציון בקטגוריות מוגדרות, בסקאלה שבין 1 ל-10.
- הציון הסופי ניתן בכוכבים, מאחד ועד חמישה.
מי שחשב שסנדלי הגלדיאטור פסחו עלינו בקיץ הזה כנראה לא שמע את צמד המילים "מיתוג מחדש". אז סנדלי גלדיאטור כבר לא, אבל סנדלי רצועות - כן וכן. וגם השנה הם שטוחים, מלאי רצועות ובעיקר שאלה של טעם.
1. אלדו עם רצועות צבעוניות. בארץ הן עולות 349 ש"ח.
2. נעלי פאולה, מותג שמעולם לא ידעתי שמנסה לצעוד עם הטרנד, קופצים על הרכבת עם דגם רצועות טורקיזי מעוטר ניטים.
3. נטורלייזר עם רצועות לבנות בעיטור אבנים. 359 ש"ח.
4. בי יוניק הלכו העונה על הרבה מאוד רצועות: מצטלבות, צמות, סתם רצועות. המחירים, לפחות ממה שראיתי בסניפים, תחרותיים.
הוא בהחלט לא מטריד, המגפון הזה. אני אפילו בטוחה שיוצריו קיוו שיהיה מעט שנוי במחלוקת או מעניין וזה לא כל כך הצליח להם, אבל קצת קשה לי להתחבר לנקודות שחוררו בסמוך לכף הרגל ולעודף העור (דמוי העור) שאמור לכסות אותה בצורה משוחררת שכזו. מבחינתי, הוא לא שווה גם 154$.
אני רוצה לצ'פר אותך, אמרה לי ליאת, אחת היחצ"ניות היותר-מפרגנות וטובות לב שיוצא לי לעבוד מולן. בואי לעבור מהפך בביוטי סיטי. מהפכים זה לא אני, אבל היה משהו בצליל קולה שגרם לי להסכים. ליתר ביטחון, גייסתי את חן שתשגיח על התהליך. כלומר, תוודא שאני אכן מגיעה ולא בורחת ממראה עמדות האיפור.
יום שישי, עשר בבוקר. תור של 15 נשים משתרך בכניסה לביוטי סיטי. חלקן מנופפות בכרטיס ברכישה מוקדמת, אחרות חושקות שיניים ושולפות ארנקים. חן ואני מצטיידות בכרטיסים ונכנסות לחכות לליאת בבית הקפה המרכזי. בפנים מתחולל סניף ענקי של סופר-פארם. אינספור עמדות בישום, איפור וטיפוח ולצידן מסכי ענק, במה ו"מנהרת המהפך" המפורסמת, נקודת היעד שלנו.
השולחנות בבית הקפה נתפסים בשיטת הכיסא החם, כלומר, כמו מקומות חנייה בתל אביב. עוד לא הספקת לקום וכבר ניצב לצידך מישהו שמסמן טריטוריה. חן מסמנת עבורנו שולחן ואני הולכת להביא קרואסונים וקפה, שקדים לה, קינמון עבורי. המוכרת עייפה, גם הקרואסונים. הקפה מצוין.
גברת כבר לא צעירה שואלת אותנו איפה תצוגת האופנה. אנחנו מפנות אותה לבמה הגדולה, המוקפת מסכי ענק. היא נעלמת וליאת מגיעה.
עוד ביס מהקרואסון ואנחנו כבר בפתח המנהרה באמצע תור של כמה עשרות נשים. ערן הצלם פוקד עליי לעמוד ליד קיר ועושה לי פוטו-רצח. אחר כך מתחילים בעמדת ההכנה: קרמים ועיסוי לפנים. חן וליאת מעודדות מאחור והדיילת פוקדת עליי להוריד משקפיים ולהירגע. אני לא מצליחה כל כך. נדמה לי שהוקל לה כשעברתי לעמדת האיפור. המאפרת יפה, את זה יכולתי לראות גם בלי משקפיים. היא שולפת ספוגית נקייה ועושה את הקסם שלה. אני בודקת בדאגה את ההבעה על פניהן של חן וליאת, אבל הן מפרגנות אז הכל בסדר.
המנהרה כפי שהיתה אמורה להיות, לפני שעברו בה עשרות נשים, אבקות שנשפכו וחפיסות טישו שנגמרו
בינתיים אני שומעת את אריק אנטוניוטי, המאפר הראשי של קלרינס, עולה לבמה. אנטוניוטי הוא רוק-סטאר, יש לו קסם אישי בלתי נדלה, שיזוף מלאכותי וז'קט צחור. הוא פוצח בהסברים נלהבים על המייקאפ החדש (והמוצלח) מבית קלרינס, ואי אפשר שלא להישבות בקסמו. אחרי שהוא מדגים את הקסם שלו על נשים אקראיות, רובנו נהיה מוכנות לקנות כל דבר [זה המקום לציין שהייתי בפרזנטציה שערך לעיתונאיות על המייקאפ החדש והמוצלח להפליא של קלרינס. הוא פשוט השפריץ כריזמה ומחמאות לכל עבר, במבטא חצי איטלקי-חצי צרפתי. במחי מכחול ומחמאה הפכתי מ"מרוטה פלאס עצבים" ל"יו הב פורסליין סקין! פורסליין סקין!", שזו כבר סיבה מצוינת לחבב מאוד מאוד גם את קלרינס וגם את אנטוניונטי באופן אישי].
בעמדת השיער הבחור החביב מתלבט עמוקות, אבל בסוף אני מכריעה: לא לחינם עמל הספר היקר על תספורתי החדשה שקלעה בדיוק לסוג השיער שלי (מחורבן) ולמידת המוכנות שלי להתעסק איתו (אפס) - שום פן לא יהיה פה. אי לכך, עשרים דקות טרח עליי הבחור מעמדת השיער, נאבק בשיערי הסורר ובמכשיר בייביליס אימתני. הייתי צריכה לתת לו טיפ על המאמץ, אבל זה לא היה חלק מהעניין.
שנייה לפני סיום מורה לי ערן הצלם לחייך. אני מחייכת, אבל בתמונה יוצאת קפואה. שנינו מסכמים שמוטב שלא אחייך, והוא מצלם אותי שוב בהבעת הרוצחת השכירה הרגילה. ליאת זורחת וחן מודיעה לי שיצא סבבה, וכולנו יוצאות מהדלת להתחיל את סוף השבוע. תודה, חברות!
אמנם הפוסט הזה החל כשגיליתי שלחנות הקוסמטיקה המקוונת סטרוברינט קיים בסניף איביי, אולם סטרוברינט אינה בשום אופן החנות היחידה שמחזיקה במקביל בחנות וירטואלית "רגילה" ובחנות איביי. סטרוברינט - כאן. סטרוברי איביי - כאן.
היתרונות של רכישה בחנות איביי:
1. הבדלי מחיר: במוצרים מסוימים, סניף איביי פשוט זול יותר, גם אחרי ההנחה ללקוחות מתמידים שסטרוברינט מעניקים.
מצד שני, במוצרים אחרים, ובמיוחד כשמדובר במוצרים במבצע, סניף איביי לא משתלם כלל (ראו כאן וכאן, הפרש של 36$ לטובת החנות הרגילה אחרי חישוב עלויות המשלוח).
2. הפרשים בדמי המשלוח: במקרה של סטרוברינט, למשל, על רכישת בשמים בחנות המקוונת תשלמו 10% דמי משלוח (עד לסכום כולל של 15$), ואילו בסניף איביי המשלוח הוא חינם.
3. בדיקת חנויות חדשות: אם רציתם לקנות בחנות מקוונת מסוימת שאינכם מכירים ולא קיבלתם עליה המלצות, סניף איביי הוא אפשרות קנייה בטוחה יחסית, עם כתובת להתלונן אליה.
לפני שאתם קונים בחנות וירטואלית, נסו לברר אם יש לה סניף באיביי. משתלם להשוות מחירים.
אז מצד אחד, מדובר במגפון עם שלושה צבעים ופלטפורמה גסה, מלא קסם אישי ושיגועים. מצד שני Finsk כנראה לא החליט אם מדובר בניסוי א-לה גארת' פיו או שהוא הולך על משהו קצת יותר קומוניקטיבי. תמורת 446 אירו הייתי מצפה שלפחות יהיה החלטי.
אחרי שהחבר'ה מערוץ 10 רצו שנחווה קצת הישרדות ולשם כך לקחו אותנו ליער בן שמן לאכול קצת קרואסונים פלאס זבובים (אמיתיים! כמו בהישרדות רק בלי גיא זוארץ!) ולהתיירט בפיינטבול, הפקתי מכל העניין לקחים ומסקנות, ולהלן הן לפניכם:
1. הבא ליירטך השכם ליירטו, אחרת תחטוף כדור תועה כואב בחלקי גוף שהשתיקה יפה להם כמו הבוהן הגדולה של הרגל.
2. יותר משהווסט מגן עליכן הוא מבעיר אתכם. הצטיידו במאוורר נייד.
3. לבנים שבחבורה - התחילו כבר בבוקר להשתמש בדאודורנט מגה-אולטרה-אקטיבי. תודו לי אחר כך.
4. לבנות שבחבורה - מכנסיים קצרים יגרמו לשריטות בברכיים (תשאלו את מיכל). צמודים ולא נוחים יפגעו ביכולת לזוז (תשאלו אותי). הכי טוב טרנינג, סוף סוף זה טוב למשהו.
5. לקרביים שבחבורה - חלאס עם הפזצטאות! אין לכם מילואים או משהו?
6. לקבוצתיים שבחבורה - זה לא באמת השבט האדום נגד הכחול, זה רק בכאילו, כן?
7. לממושקפים שבחבורה - המסכה תגמוז אתכם. לכו לעשות לייזר.
8. למדריכים שבחבורה - זה יפה שאתם לוקחים ברצינות את זה שהקבוצה "שלכם" הפסידה. עכשיו צאו מזה.
9. לעצלים שבחבורה - העובדה שישבתם בצד כל המשחק לא מקנה לכם את הזכות להצטרף לצד המנצח לאחר מעשה, כן?
10. לצופי ערוץ 10 - הישרדות בעונה חדשה החל מה-6/6.
למרות לוח זמנים צפוף ומייגע מצאתי את עצמי הולכת באמצע היום, על חשבון הפסקת צהריים, לבית הספר שנקר למה שהוגדר כתצוגת אופנה יצירתית פרי שיתוף פעולה בין טריומף לשנקר. בפועל היו שם שמונה צוותים של סטודנט או שניים שהציגו פרשנויות אמנותיות על הלבשה תחתונה. אם להודות בכנות, אף אחד מהדגמים לא עצר את נשימתי. חלק מהדגמים היו די מסחריים, כלומר, אחרי שתלו לנגד עינינו לוח השראה מאוד מרשים ההלבשה עצמה התגלתה כדי סטנדרטית. אישית, הכי חיבבתי את הדגם עם הכדורים (שהיה אמור להיות בהשראת בועות סבון אבל הוא נראה כמו כמה בלונים עטופי תחרה שהוצמדו לבגדים). הדגם הזוכה, לעומת זאת, היה דגם קצת קלסטרופובי לטעמי, שכלל את הצווארון של אליזבט הראשונה ותחתונים.
הדגם השחור עם הבועות הגיע למקום השלישי, באמצע הדגם שהגיע למקום הראשון
למען האמת, אני חייבת לומר מילה טובה על בחירת הדוגמניות, כולן יפהפיות וסקסיות, ואף לא אחת מהן כחושה, גרומה או בעלת מראה לא בריא.
הדגם הזוכה ייצג את ישראל בתחרות העיצוב השנתית של טריומף. בשנה שעברה, אמר מנכ"ל טריומף ישראל, הגענו למקום השלישי. השנה הוא זומם על המקום הראשון. כולי תקווה שהוא יצליח, כיוון שהדגם הזוכה ייוצר בסרה אמנותית ומוגבלת.
הגרלה בבלוג האחות של הבושם החדש והשווה של קלוין קליין לגברים - איטרניטי אקווה. הפרטים כאן.
אני לא מאמינה שהגעתי ליום שהעליתי ביקיני לבלוג, ולא שיש חשד שאלבש כזה בעצמי (פרונט נדיב מדי), אבל דוגמת הפלפלים החריפים - הוררררררררררסת! הפלא שייך למותג חדש ש"אפרודיטה" מייבאים - פוקו פאנו, ומחירו 450 ש"ח. לא זול עבור פלפלים.
אני ממש מתנצלת, הגרלתי כבר בשבת אבל לא הספקתי להעלות את השמות הזוכים לבלוג ולא רציתי להודיע לזוכים בפייסבוק לפני כולם. אז הנה השמות הזוכים, ותיכף תהיה עוד הגרלה ונוכל להתחיל לשחק מחדש :)
רבות כבר נכתב על נעלי הקיץ הצבעוניות והמשמחות של נייקי, אז תרשו לי להתעכב לשנייה על הזוג הוורוד ולומר שהצליח להם מעל למשוער. אם בדרך כלל אני מפגינה אדישות מלבבת לסניקרס, הוורודים הללו סוחטים ממני קריאות התפעלות. 101$ בלבד יעלה התענוג. זול יחסית במונחי נייקי/נעלי מותגים וכו'. אני לא יודעת כמה יגבו עבורם בארץ.
המנהרה כפי שהיתה אמורה להיות, לפני שעברו בה עשרות נשים, אבקות שנשפכו וחפיסות טישו שנגמרו
הדגם השחור עם הבועות הגיע למקום השלישי, באמצע הדגם שהגיע למקום הראשון
