skip to main |
skip to sidebar
אוטוטו הבית החדש שלי יהיה מוכן. אני פתאום חוזרת ל-mode השיפוצניקית שלי. רהיטים מהוהים שבעיני רוחי הופכים לברבורים יפהפיים, חללים וגופי תאורה שפתאום חוזרים לרתק אותי מחדש. כך שבינתיים, ברשותכם, אעסוק קצת בעיצוב פנים. לא הרבה, לא המון, אבל עיצוב מכל סוג הוא השראה ואושר.
פתאום קלטתי את יפה לך. התערוכה, התערוכה של נירלט במתחם התחנה. על הנייר זה נשמע ממש טוב (היו גם גלויות יפות): קירות שעוצבו בהשראת פריטים שעיצבו מעצבים כמו טובהל'ה, נעמה בצלאל, מיכל נגרין, ששון קדם ורונן חן, 14 קירות בסך הכל. אני מודה שהרעיון של צביעת קיר בהשראת פריט לבוש לא גורם לי ליפול מהרגליים, אבל לפחות בתמונות נראה שנעשה מאמץ לתפוס משהו מרוחם של המעצבים. נעה יער, למשל, שמעצבת בגדי ילדים באווירה נסיכתית-פייתית קיבלה קיר ורדרד, פודרתי ומנוצנץ בנצנצים כסופים חמודים שבסך הכל יכול להיות קיר נהדר בחדרה של ילדה נסיכתית בת 6, נניח:
עם מיכל נגרין, לעומת זאת, יש לי תחושה שמעצבי הקירות נצמדו לעברה כנצנצנית סדרתית והתעלמו מהגלגול הנוכחי של העיצוב שלה, שבו היא יוצרת תכשיטים מפוסלים (חלקם מוצלחים ומתוחכמים מאוד). היא קיבלה קיר שחור (וכל מי שרכש אצלה אי פעם יודע שהגב' נגרין לא משתגעת על שחור וממעטת להשתמש בו) עם נצנצים צבעוניים. מעודן יותר מהסגנון הרגיל שלה, אבל לתחושתי קצת חוטא לגברת:
נעמה בצלאל, שמחבבת מאוד את שנות החמישים ומתעקשת לעצב ברוחם, זכתה לקיר עם סטנסיל ולרהיטים שנבצעו בווש חצי אטום ועם "קילופי" צבע. בימיי כשיפוצניקית, זו היתה הדרך הכי מהירה להרוויח את לחמי כי האפקטים קלים לביצוע ומרשימים מאוד:
ורונן חן, מעצב שאליו אני לא מתחברת ברובד הכי בסיסי, זכה למעין קיר עץ משונה בגלל אפקט הזרימה או משהו בסגנון. התמונה עושה לקיר הזה עוול, כי במציאות הוא היה פחות סינתטי למראה:
זו לא היתה באמת תערוכה במלוא מובן המילה, כמובן. החלל היה אפרורי ובעייתי מבחינת תנאי התאורה, שלא כל כך החמיאו למיצגים. לא זכיתי לתחושה של אמנות אלא היתה לי תחושה שאני מטיילת פשוט באחד החדרים של איקאה או באולם תצוגה משודרג של הום סנטר. האפקטים היו מוכרים ברובם (למעט קיר שנצבע ונתן אפקט מרהיב של עץ), ובסך הכל ההבטחה הגדולה לא לחלוטין התממשה. עם זאת, זו היתה סוכריה של השראה למשפצים שבינינו. אם יש לכם זמן מחר וכוח לכתת רגליכם למתחם התחנה, התערוכה תהיה מחר מ-10 בבוקר ועד 10 בלילה, ואחר כך היא תינעל.
הדבר הראשון שעלה בדעתי כשראיתי את הגופייה הזו, שמגיעה לארץ באדיבות בוטיק MAIO'S בקניון רמת אביב, הוא הקלאצ'ים של פפראצי. שניהם מפעילים עיקרון פשוט אבל עובד: אם זה נראה טוב בכרומו, זה ייראה טוב גם עלייך.
(תודו שהדמיון מורגש; הקלאצ'ים, אגב, עולים 76$ והם כאן וכאן). לא מדדתי את הגופייה, אבל אני יודעת מניסיון עבר עגמומי שאם ההדפס לא יושב בצורה מאוד מדויקת, את נראית כמו מורה בשנות החמישים שלה שרצתה לעזור לחבר'ה בחדר המורים להרוג שתי ציפורים במכה אחת: גם לקרוא עיתון וגם לשתות קפה בהפסקה הקצרה-מדי בין השיעורים. אני מקווה שההדפס יישב בצורה מדויקת יותר, כך שנימנע מלוק האייטיז המופלג הזה ונקבל מראה קצת יותר מהוקצע. על כל פנים, מגה-לייק לגופייה של MAIO'S. אני רק מקווה שהם נכנסים לסוף עונה, כי מהחומרים שיש לי עולה שמחירי החולצות שם מתחילים ב-199 ש"ח.
עד כמה אתם אוהבים טרפזים? Lara Bohinc הלכה עם עניין הטרפזים הזה עד הסוף: הרבה מאוד טרפזים קיפחו את חייהם כדי ליצור את הדגם הזה, מעין גרסה גאומטרית לדוגמת העלים המפורסמת. עוד במפרט: עקב עצום של 12 ס"מ, פלטפורמה פנימית ו-540 ליש"ט. אני בעד!
ארבע שנים חיכיתי לחופשה (כלשהי). איכשהו, נדחקתי לתחתית סולם העדיפויות הפרטי שלי. העבודה חשובה, פולני חשוב, כולם חשובים, אסור לאחר, אסור לוותר. כשנחתה ההזמנה מקראון פלזה לצאת ליומיים בים המלח, התלבטתי. אחר כך הסכמתי, כי העייפות הכריעה, וגם העובדה שכבר הרבה זמן אני בקושי סוחבת. אז הנה אנחנו בים המלח וחם ואני עם ארבע בחורות שאני לא מכירה. הגר מתחרפנת מול מצלמות. להדר יש צחוק מתגלגל. מרינה משיגה ה-כ-ל. אני הוורקוהולית שלא מסוגלת לשחרר. ורותי, מה אנחנו יודעים על רותי חוץ מזה שהיא קצת יותר מבוגרת מאיתנו.
בתמונת הפרופיל שלה בפייסבוק היא קפואה ולבנבנה כמו בובת שעווה. לצלם עד קו החזה זה מחטב, היא צוחקת מעל צלחת מרק קובה בארוחת הצהריים. כמו כל בחורה עם היסטוריה של השמנה אני מבינה אותה. מרוב הבנה ארוחת הצהריים שלי מורכבת מעגבנייה וכמה פלפלים חריפים. מרינה לא תשכח לי את זה, הפה שלה בוער אחרי ביס בודד.
הנוף מהחלון מדהים. הדבר הראשון שאני עושה הוא לצלם את מה שנשקף מהחלון, כי אין כמעט מילים לתאר את זה. מים כחולים, חוף ג'ינג'י. שמשיות. יש לנו חדר משפחתי: שני חדרים זוגיים ענקיים שמחוברים ביניהם בדלת כפולה. מרינה והגר בחדר אחד, הדר ואני בחדר השני. החדר הרבה יותר גדול ממה שציפיתי. אפשר לשכוח מפארטייה מטורפת עד הלילה: אני מחסלת את כל האשכוליות בצלחת הפירות שחיכתה לנו בחדר, הדר צונחת ונרדמת, הגר ומרינה נחות.
החום משתק. אדווה מהמלון נחרדת מהרעיון להיכנס למים בשעות החום. מה פתאום, היא פוסקת. המים מגיעים לטמפרטורה של 35 מעלות. אם אי אפשר ללכת לים הולכים לספא, למסאז'. 30 דקות לא יספיקו להם לעבור על כולי, צוחקת רותי. היא דוחה את המסאז' ליום למחרת ובוחרת במסאז' קצוות כלשהו: כפות ידיים ורגליים, קרקפת. אני שונאת מסאז'ים, אני אומרת לכולן. נקבע לי מסאז' קלאסי. אף פעם לא הולך לי עם מסאז'ים, אבל הפעם הצליח לי. אחרי שלולה מסיימת לעבור בידיה על הצוואר המאוד תפוס שלי, היא עושה לי שיעור ביציבה נכונה. את לא זקופה מספיק, היא אומרת. ללכת זקוף זה הרבה יותר קל כשאת נותנת לראש פשוט לצנוח אחורה עד שמתחילה לאבד תחושת יציבות. אני מתרגלת את הטיפים שלה עד היום. נראה לי שבאמת יש שיפור ביציבה שלי. ללא ספק יש שיפור נמשך בתחושה. היא גם נותנת לי טיפ זוגיות חמוד: ללחוץ בכפות הרגליים על הכתפיים של בן הזוג. נסו את זה בבית, זה נורא כיף. אפילו פולני שיתף פעולה.
בין לבין יורדים למסעדה לארוחת ערב. אם לא טעים לי אני לא אוכלת, אומרת רותי, נוגסת בעיטור הבצק שלצד הפאד-תאי השמנוני והבינוני שלי ומאבחנת שיש דברים שצריך רק להתבונן עליהם. קרם הברולה שלי דווקא נוחל הצלחה אצלה, אני מצליחה להשתלט רק על שליש אבל היא עוזרת בשאר. הוא מעולה, היא תכתוב אחר כך בבלוג שלה. היא צודקת, מתוקים בכלל הם הצד החזק שם, בקראון פלזה. לי הם מתוקים מדי, עבורה הם מתוקים בדיוק במידה.
אחרי ארוחת הערב כולן נחות חוץ ממני. אני יורדת למטה, גם שם אין הרבה מדי תעסוקה, ומוצאת תייר צעיר למשחק פינג פונג. אני גרועה בפינג פונג, אבל הלילה הוא נקודת תורפה עבורי: מי שלא ישן - משתעמם.
שבע וחצי בבוקר ומכל הקבוצה רק שתינו משכימות קום לארוחת בוקר. לה יש טיפול, אני בדרך לחדר הכושר. אוכלות מעט, מקשקשות הרבה, אחר כך מתפצלות. אני מגלה שחדר הכושר קטנטן אבל המכשירים בתוליים, כנראה היו בשימוש מועט מאוד. על הבוץ והגופרית ויתרתי, אבל הבנות דווקא לא. הן סיפרו שהבוץ השאיר את העור רך ונעים, אני העדפתי לבלות את הזמן בחדר, כי באמת היה לי נעים מאוד שם. הייתי מוכנה לשבת שם עוד, עם הנוף והמזגן.
בדרך חזרה כולם כבר עייפים. נופש הוא דבר מעייף, גם כשכיף. תודה לקראון פלזה ים המלח, לששת ומרינה שהזמינו אותי. פרגון כל כך נחוץ, הפוגה קטנה מהחיים, בנסיבות הכי בלתי צפויות.
תמיד כיף לי לפרגן למעצבים ישראליים. במקרה הזה, הייתי צריכה לפרגן כבר מזמן, כי בשוק הפלסטיק שלפני הלילה הלבן קניתי ממאיה (שפועלת תחת המותג Pepita Bijoux) יצירת אמנות של ממש, שרק במקרה היא כינתה אותה תליון. מאיה היא בלונדינית יפהפיה שיוצרת בזכוכית. נסו לגשת לדוכן ולבקש לראות את האצבעות שלה, ויתברר לכם כמה ליצור בזכוכית עשוי להיות לא קל בכלל. ובמעבר חד אל השרשרת הזו: אמנם חמסות הן בדרך כלל לא הטעם שלי, אבל זהו Statement Necklace של ממש מבחינת הגודל, החומרים ושילוב הצבעים שאי אפשר להתעלם ממנו. אני לא יודעת מה המחיר המדויק אבל בגדול, השרשראות שלה עולות 150-400 ש"ח. מאוד מקסים בעיניי, ואני אומרת באחריות שהשירות ומאור הפנים שבה היא מקבלת לקוחות נהדרים.
הנה אני קוראת את הידיעות על מותם של בריטאני מרפי ובעלה, סיימון מונג'ק. מרפי היתה כוכבת קולנוע יפהפיה. כשנפטרה היה נוח מאוד לכלי התקשורת בארה"ב לתלות את אשמת מותה בבעלה. הוא כלומניק, הגדירו אותו כלי התקשורת האמריקאיים. תסריטאי מאיכות ירודה ששפר עליו גורלו להינשא לברבורה היפהפיה והמצליחה. הדבר המרכזי שאף אחד לא דיבר עליו אבל עשה את כל תעשיית ההאשמות כלפי הבעל קלה יותר היה המשקל. מונג'ק היה גבר שמן. ולא רק שמן, גם מזיע. וגם יהודי.
לא היה צריך הרבה כדי לרמוז שהבעל הוא המרוויח הגדול ממותה. מאבק הירושה המתוקשר עם אמה של מרפי הספיק כדי להרים גבות. איך הגבר השמן הזה העז להינשא למישהי שנמצאת כל כך הרבה דרגות מעליו בסולם האסתטיקה? ואיך עכשיו הוא מעז לא לוותר על חלקו בחיים המשותפים איתה? הוא ודאי זמם להשתלט על כל רכושה. הוא בטח רצח אותה.
שיהיה ברור, מונג'ק הוא לא תסריטאי-עילית. הוא היה לוזר. בקריירה ההוליוודית שלו הוא היה מעורב רק בפרויקט גדול אחד. אין שום ספק שהנישואין למרפי עשו לו טוב. אין שום ספק שלשניהם היה עניין שהקריירה שלה תשגשג. העניין הוא שמפה ועד להאשים אותו בציניות אינסופית, החל מכך שדחף אותה לעבור עוד ועוד ניתוחים פלסטיים ועד לרצח - אמור להיות מרחק. נראה לי שהמרחק הזה התקצר משמעותית במקרה של מונג'ק רק מכיוון שהוא היה שמן ומיוזע, מה שהפך אותו לדוחה מספיק כדי שיהיה קל להאמין עליו לדברים הכי גרועים. היה גם קל להניח שמרפי בעלת הפרעות האכילה וההתמכרות לניתוחים פלסטיים וסמי ההרגעה שבצידם נכנעה לו. במאזן בין אישה קטנה ורזה לגבר שמן ומזיע, די ברור מי הצד המכניע. הדבר הכי טוב שקרה למונג'ק היה מותו. בדיעבד זה היה גם הדבר הטוב ביותר שקרה למרפי, כי אז מישהו סוף סוף טרח לבדוק את בית המגורים. האם יכול להיות שאילו כולם היו עוזבים לרגע את הפרסונה התקשורתית הדוחה של מונג'ק ועושים מאמץ לבדוק את בית המגורים שלהם ולגלות בו פטריה קטלנית שהרעילה את שניהם לאט אבל בטוח, אפשר היה להציל את חייו?
הפוסט הזה לא קשור ישירות לשומרי משקל. שומרי משקל הם כלי, סימפטום לתופעה. שומרי משקל עוזרים לנו לא להפוך למונג'קים של העולם, הרבה פעמים - כי השוטר הפנימי רשע ואכזרי יותר מכל השוטרים החיצוניים. יש הרבה יופי בתמיכה שהם מספקים. אין לי ספק שהם מקלים על חיינו. השאלה האמיתית היא מי הקשה על חיינו מלכתחילה.
רותי דיוויס יקרה שלום, אני יודעת שאומרים שאת מוכשרת. אני יודעת אפילו שחפערס בזאר הסיני נתן לך קרדיט כאחת משבעת מעצבי הנעליים המופלאים בתבל. אבל אני, רותי יקרה, לא מבינה כיצד דווקא במשמרת שלך יצא דגם כזה, שנראה כמו שאריות מעוד אחד מההתקפים האפילפטיים של לובוטין עם ניטים. מה יהיה, רותי? לא רק שתבזקי ניטים קוצניים ביד קלה, עוד תדרשי עבור התענוג 1,295$? אין גבולות, אני אומרת לך.
מחר יהיה ט"ו באב. במשך שנים נטיתי להתעלם מט"ו באב מכיוון שמעולם לא התחברנו לכל הקונספט של לחגוג אהבה בשופינג, ועוד חודשים ספורים אחרי שוך מהומות הוולנטיינ'ז, שמניב מדי שנה קמפיינים רעשניים והרבה מאוד לבבות ופריטים ורודים ואדומים. במחשבה שנייה, גם ט"ו באב מגיע עם לשלשת ורודה ולבבית. מכל הדברים שהגיעו אליי למייל לא הצלחתי למצוא אפילו פריט אחד שעורר בי רצון לכתוב בגינו פינת בא לי. אפילו לא סטטוס קטנטן. אבל בעולם הגדול, שבו בכלל לא מציינים את ט"ו, נותנים לנו תענוגות לבביים ורודים ואדומים במשך כל השנה, רק שניקח.
אין מספרים הפעם, אז נתחיל בצד שמאל למעלה: טבעת כסף עם לב, Delfina Delettrez, שמחירה 209 אירו מופרכים לגמרי. עגילי דובדבן עסיסיים שמחירם 8 ליש"ט בלבד. עגילים פרחוניים של טרינה טרנטינו, שעזבה לרגע את הקיטי-שמאלץ המאפיין שלה. את התמחורים היא לא עזבה, הם עולים 31$. הטבעת הקוצנית אמנם חסרת לבבות, ורוד או אדום, אבל היא מזהב ונראית לי מאוד ט"ו באבית. 127$. מתחתיה טבעת עם אבן אופל ורודה שמחירה 170$. צמיד ניטים ורודים של 5$, ולסיום: עגילים מליין Disney Couture בצורת תפוח תכלכל עם לב, שמחירם 165$.
תמיד נחמד לפרגן למותגים מקומיים. לרגל הקיץ שממשיך וממשיך אפשר להתנחם בכובע פרחוני ומתקתק, קצת ילדותי אבל חמוד במיוחד מבית קאלה שמחירו 110 ש"ח. מתוק.
אני זוכרת את צונאמי ההתרגשות ששטף את כולנו לקראת נחיתתה של H&M בישראל. תקוות והבטחות לעיצוב טוב יותר, לאיכות גבוהה יותר ובעיקר לטלטלה משמעותית בתחום האופנה - במיוחד למידות 44-50 ולמחירים שפויים יותר. ביום הפתיחה כבר אפשר היה לומר במידה סבירה של ודאות שהישראליות מעדיפות בגד חדש על תינוק בן יומו, לא פחות.
בשוך הסערה הסתבר ש-H&M אכן זולים יותר אבל לא מחדשים שום דבר. הפרחים אותם פרחים, השחור אותו שחור, טרנד המלחים בעינו עומד ואופנת הקיץ - היא נראית כמו שכפול של הסחורה בזארה, ברשקה, קסטרו, רנואר ואחיותיהן. עם מטען ציפיות מונמך משמעותית הגעתי לבדוק מה צופן לנו החורף של H&M, וגיליתי שבמערב אין כל חדש: שוב גוני החורף הקבועים (אפור, שחור, חום, קצת בז' וקמצוץ של גוונים צבאיים), שוב הטרנד הצבאי המהוה, שוב מעילי טרנץ'. מעט מאוד מנומרים, מעט מאוד גוונים חיים.
קולקציית הגברים התגלתה כמוצלחת יותר מביניהן (לא ראיתי את קולקציית הילדים) מבחינת גזרות וצבעים. העיצובים סולידיים וקלאסיים, כלומר די משעממים, אבל אני לא יודעת עד כמה באופנת גברים מסחרית יש נטייה לקחת סיכונים ולהתפרע.
קולקציית הנשים, לעומתה, היתה בליל של טרנדים, חלקם צפויים ונדושים, ברמת ביצוע לא אחידה. גזרות מצוינות בצד גזרות סתמיות ואף בלתי לבישות, דוגמאות מוצלחות יותר ופחות, בדים חורפיים חמים לצד בדי ניילון שיסבו, גם בחורף הכי גרוע, סבל רב ללובשת.
בגזרת האקססוריז, בעיקר לנשים, יש הפתעות חיוביות בים של בינונית: סיכת דש בצורת ינשוף שהתגלתה כגדולה ומוצלחת, עוד סיכות דש מבדים מנוקדים, צעיף בצבעי גלידה בדוגמת עיפרון (לא נשמע טוב, אבל נראה נהדר), כמה דגמים לא רעים של נעליים וכמה תיקים. לצידם כיכבו פריטים תמוהים כמו קשת עם אזני ארנב ונעלי באולינג מנומרות ומוזרות.
בתמונה: מוצלחים במיוחד: סיכת ינשוף, נעלי עקב שחורות בדוגמת תחרה והתיק החום. שאריות מפורים: קשת אזני ארנב, שרשרת עם פפיון גדול.
שורה תחתונה: קולקציה חורפית מקצוענית עם כל הטרנדים הידועים של החורף וכמה אקססוריז מוצלחים, חזקה יותר בגזרת הגברים.
ט"ו באב - ותעיד על כך תיבת המייל המפוצצת שלי - כולו אדום-לבן-ורוד-לבבות-נצנצים-קנו אותי בבקשה. בעצם, מי מתאימה יותר לממתקים שכאלה יותר מבטסי ג'ונסון, אהובתי משכבר הימים, שדי הרבה זמן לא זכתה להתייחסות פה בבלוג? ואכן, בטסי לא מאכזבת. יש לה הכל: גם לבבות, גם ורוד ואפילו שפתיים. אני מרוצה.
השפתיים הענקיות הן שרשרת (40$). מליין השפתיים יש גם צמידים, עגילים ועוד כמה דגמי שרשראות.
הכתר הוא טבעת (45$). מליין הכתרים עם הלבבות יש רק את הטבעת בדגם הזה ועגילים צמודים לאוזן.
הפנינים המזויפות עם חתימת השפתיים מחוברות לזוג עגילים מתוק מתוק (42$). הפנינים האלה מככבות גם בשרשרת.
שעון בצורת לב (85$).
מזהים את השפתיים שדיברנו עליהן קודם? הפעם הן חלק מצמיד קסם עם עוד כמה לבבות וקשקושים (129$).
הכוסות האלה שייכות לעגילי לב חמודים ביותר (51$). הלבבות השחורים מככבים בעוד כמה דגמי עגילים, צמידים ושרשראות.
היה מאוד מתוק, מקווה שגם הסופ"ש יהיה כזה :)
נ.
עוד מעט מסתיימת כרטיסיית הפגישות שלי בשומרי משקל. כרגע אני 8 קילו פחות, עם הרגלי תזונה פחות עקומים וחיפוש דרך בניסיון לאזן את החלקים שאליהם יותר התחברתי בשיטה עם החלקים שאליהם פחות התחברתי.
אני מסתכלת על המדריכה העולצת שלי ויודעת בוודאות שאני לא כזו. היא עולצת, חייכנית, קלילה (ואני יודעת שאולי היא לא כזו באמת, אולי זה הכובע שהיא חובשת כשהיא מגיעה לעבודה, אבל כך אני רואה אותה). אני מנתחת כל דבר, חופרת בכל דבר ובמידה מסוימת - לוקחת כל דבר קשה יותר מאחרים. שינוי תזונתי קשה לי כמו מעבר לדירה חדשה, אולי יותר, כי דברים שנעשים עכשיו ילוו אותי לשארית החיים, פחות או יותר.
אני שמה לב, למשל, שכפי שהזהירו אותי בחוברת, המנות אכן גדלות כשהמסגרת מתרופפת. טיפין טיפין, הארוחות הקטנות והמפוזרות כבר לא כל כך קטנות אבל עדיין מפוזרות. אבל הן לא תהיינה מפוזרות עוד זמן רב אם הן גדלות, מאחר שאי אפשר לאכול ארוחות גדולות כל שעתיים-שלוש. כמו אנתרופולוגית טובה אני עושה לעצמי תצפית משתתפת, מנסה לעמוד על ההרגלים ולמפות אותם, ובמקביל לרשום לעצמי נקודות לשינוי. ההצלחה בתפקיד הכפול, עד כה, לא מדהימה. אנתרופולוגית נקודות שכמותי.
בשבוע הבא יהיה המפגש האחרון. האתגר האמיתי יהיה אחריו. אני מניחה שלתקופה כלשהי אנסה להתנהל בלי מסגרת, ואז אבחן את הצורך בחידושה.
סדרת פוסטים מתוך הרעיון שיש כל מיני אוצרות שאנחנו לא מכירים - מהארץ ומחו"ל. כמה פעמים אמרתם לעצמכם (ובעיקר לעצמכן): "חבל שאני לא בניו יורק, הייתי הורגת בשביל הסבון של פילוסופי" או "אוף עם הבוטס האלה שלא עושים משלוחה לארץ של מוצרי נאמבר סבן המיתולוגיים". ולא רק קוסמטיקה: גם בגדים, אקססוריז שווים ונעליים - יש הרבה דברים שאפשר למצוא ברשת. בכל פוסט אתר אחר, עם כתובת ומפרט של מי הם ומה הם עושים. מקווה שתיהנו!
Urban Outfittersמה זה? חנות אופנה, קוסמטיקה ומוצרים לבית.
מה יש שם? בגדים, נעליים ואקססוריז לגברים ולנשים, מוצרי איפור, לקים וקישוטי ציפורניים, בשמים, מצעים, ספרים, צעצועים וקישוטים אחרים לבית, וכן מדריך טרנדים.
תנאי תשלום: כרטיסי אשראי בעסקת אונליין בלבד. אין אפשרות לתשלום בפייפאל.
תמחור: לא זולים. כ-50$ לכל פריט לבוש ולנעליים, 15$ ללקים.
גובה דמי המשלוח: 10$ בקנייה עד 150$ ומעבר לכך - חינם.
נגישות במייל: טובה. מענה זריז במייל, לפעמים באותו יום.
זמן אספקה: כשבוע כולל משלוח.
טיפים מאביגיל:
1. באתר קיימות ביקורות - הן מומלצות בחום (יש 20-30 ביקורות בממוצע לכל פריט). כשמדובר בבגדים, ברוב הביקורות המבקרות כותבות בדיוק איך הבגד ישב על כל חלק בגוף ורובן מציינות את מידת הבגד, הגובה, המשקל ומידת החזייה שלהן (חלק גם מצרפות תמונות).
2. בתקופת הסייל מחירי רוב הפריטים יורדים לפחות מחצי מחיר. בשוקינג סייל פריטים נמכרים ב-5$ בלבד, אבל הם נחטפים במהירות ושווה להתעדכן בפייסבוק של אורבן אאוטפיטרס.
3. מידות הן לא התחום החזק שלהם - רק עד 12 אמריקאי _(בערך 42-44).
4. אזהרת מכס: מסיבה כלשהי שמלה שעלתה 30$ נעצרה במכס ונגבו בגינה כ-35 ש"ח תמורת עמילות מכס. עם זאת, היא הובאה עם שליח עד פתח הבית.
תודה לאביגיל על המידע
טוב, הפעם זו אהבה. הפעם זה סופי. טבעת הצפרדע של פול וג'ו עושה לי קיצי קיצי בגב, מנעימה את שעותיי הקשות ומצננת את רוחי בהעדר מזגן בסופ"ש. אז מה אם היא עולה 159 אירו? אז מה אם היא מיועדת לטינאייג'ריות? ממתי דמי כיס עומדים על מאות אירו ממילא. אז זהו, בא לי ודי.
על הנייר זה נשמע כמו שילוב שקשה לעמוד בפניו: מותג האופנה המלאה ML מארגן ארוע תמיכה והתרמה לעמותת ביתך למאבק בהפרעות אכילה. המטרה היתה כל כך נשגבת שלא התעכבנו ממש כדי לשאול את עצמנו איך נוכחות של שניים וחצי סלבס אמורה לסייע לקידום הנושא. מה שבטוח, כל כלי התקשורת היו שם וגם כל מיני שמות כמו מרב מיכאלי והפרזנטורית נועה תשבי, שכל קשר בינה לבין מידות גדולות מקרי בהחלט.
הדבר הראשון ששמנו לב אליו היה שלמעט ארבעתנו (נילי ומאיה מפורום אופנה מלאה, שרונה ואני), לא היתה במקום אפילו בחורה אחת במידה שעלתה על 38. במקום זה היו במקום אינספור בחורות שלבשו את מפית האף של אבא שלי ובמידה שהיתה גורמת לברבי לפתח הפרעות אכילה. אבי מלכה הקריא מהנייר נאום כלשהו שממנו הבנו ש-ML היא רשת שמובילה שינוי חברתי, ואחריו עלתה לדוכן נועה תשבי שלחששה בקול נמוך ומפתה "לא הכנתי נאום... אז תזרמו איתי". זרמנו, אבל לא באמת היה לה מה לומר.
וזה היה העיצוב האופנתי של הערב: שורת חולצות תלויות על חבל ומעליהן מתנוסס באופן כה סימבולי ובלתי מתוכנן שלט בוהק של קופת חולים כלשהי, לאמור, במקרה הזה, חבר'ה, רק הרפואה תסייע
בשלב זה ניתנה יריית הפתיחה לחשיפת אמצעי התרומה באמצעותו מתעתדת ML לגייס תרומות לעמותה: חולצות שעליהן קריקטורה של שתי נשים, אחת מהן רזה מאוד, שמפיה נאמר "I feel so fat today". מעבר לדאחקה המיידית שמזנקת לראש כשרואים אישה במידה 50 לובשת חולצה עם כיתוב כזה (מ"הדמות השמנה על החולצה עוד רגע תאכל את הרזה" ועד "כרגע אכלתי שש אנורקטיות!"), מוכרחים לתהות אם זו הדרך וזה האמצעי הנכון ביותר לקדם את המטרה החשובה מאין כמוה של סיוע לנשים שאמצעי הסיוע האחר העומד בפניהן הוא אשפוז כפוי. כי איך שלא נסתכל על זה, ההפך מהפרעת אכילה הוא לא השמנה פראית (הגם שמהאיור לשנייה אחת לא עולה שהדמות הלא רזה היא שמנה), אבל זה בדיוק מה שמשתמע מהחולצות האלה, במיוחד במידות גדולות. ההפך מהפרעת אכילה הוא אדם בריא, נקודה.
יש בי הרבה כבוד כלפי ML, עוד בגלגולה הקודם כמתאים לי. היכולת של הרשת הזו לשווק מידות גדולות מבלי להתנצל, לגייס אליה פרזנטורית מלאה באמת (אז זו היתה זהר גבע שנעלמה בזמן האחרון) ולגרום ללא מעט נשים להרים את הראש ולדעת שיש להן כתובת היתה דבר אדיר לצעירות מלאות שלא רצו להתלבש בכוכים שאליהם הלכו עד אז נשים שלא עמדו בסטנדרט המידות הנוקשה של הרשתות. מהבחינה הזו, מתאים לי סימנה שינוי גישה עצום ונפלא, אבל השנים נקפו, המידות בכל הרשתות החלו לזלוג לכל הכיוונים ועכשיו, כנראה, מנסים ברשת להמציא את עצמם מחדש, גם באנגלית, גם נגד הפרעות אכילה, גם בטווח מידות הרבה יותר מצומצם ועם פרזנטורית זוהרת במיוחד. אני בעד שיתופי פעולה, אני אפילו בעד שיתוף הפעולה הזה אם הוא יקדם את פועלה החשוב של העמותה, למרות הטעם המר בפה כשאני רואה חולצות כאלה במידות שבהן יוצרו ובאמירות המשתמעות מהבחירה הזו.
מוסקינו פשוט מחלקים את הצמיד הנהדר הזה, עם העיצוב הצ'יפ-אנד-שיקי-מיני-מאוסי שלו ב-140$. ברצינות, אלמלא היו לי מכס ושילוח על הראש, מזמן כבר הייתי מזמינה אותו ומודיעה לפולני שקנה לי מתנת יום הולדת מוקדמת. או מאוחרת. או שי לרגל תחילת שנת הלימודים. או משהו.
גדולים, עמוסים ומלאי נוכחות, אלה יהיו הצמידים שלנו מעכשיו ועד הודעה חדשה. הם לא באמת זקוקים לחברה כשעונדים אותם על היד, אבל לא נרתעים מחברת צמידים אחרים (או אפילו שעון), למי שהמשקל והעובי לא מרתיעים אותה.
בשורה העליונה:
עם הציפור הוא צמיד Cuff של המעצבת הניו יורקית Wendy Mink חובבת שווקי הפשפשים. המחיר הרבה פחות פשפשוק ממה שהייתי רוצה, 120 ליש"ט. טוב, הוא מצופה זהב 14K.
הזיגזג הוא צמיד שניקול ריצ'י משווקת תחת מותג העיצוב שלה, House of Harlow 1960. גם הוא מצופה זהב 14K, אבל עולה קצת פחות מהציפורי: 100$.
בשורה השנייה:
לא קשקשו עליו בירוק, זהו צמיד Cuff הגרפיטי של מעצב התכשיטים המוצלח Alexis Bittar, שמבקש תמורת התענוג סכום צנוע של 325$.
כדי לאזן אותנו מבחינת מחיר, באסוס מציעים את הצמיד השקוף עם כדורי הפלסטיק הצבעוניים ב-13.5$ בלבד.
שתהיה לכולנו שבת נהדרת!
גלית קול אגינסקי אומרת שהיא "חוקרת לאורך השנים אמנות נשית בתרבויות שונות". במילים אחרות, אגינסקי (שפועלת תחת המותג לולה) עובדת בטכניקות מסורתיות בניסיון לקבל עיצובים מודרניים יחסית. התוצאות כוללות את הצמיד המופלא הזה, שלצערי באתר שלה לא מספרים כמה הוא עולה או היכן נמכר הפלא. עדכון: גלית עצמה עדכנה שמחירו 240 ש"ח, ואפשר לרכוש בסטודיו ברמת השרון. פייר אינאף.
שלשום גיליתי ש"כתבו עליי בעיתון", כמאמר המשורר. העילה: אייטם רכילותי-למחצה במגזין "את", שהנה הוא לפניכם:
זהר פורמן הוא אדם רציני, אין לי ספק שיחסי הכוחות בין עיתונאים לבלוגרים מעסיקים אותו בכנות. אין לי גם ספק שברטלה צודק: עמדתו בעד או נגד בלוגרים פחות מעניינת מאשר עמדתו של כל עיתונאי סלב. במילים אחרות, סביר להניח ששם גדול יותר היה מפיק כפולת עמודים ולא אייטם רכילותי קטן על רבע עמוד ליד תמונה של אסתי גינזבורג בלי חולצה.
רצה הגורל ובאותו ערב נערכה גם פגישת ועדת היגוי של בלוגריות, שעסקה בחיפוש ראשוני אחרי הקול שלנו, הבלוגריות, וניסיון להכניס קצת סדר לבלגן שהוא התפקיד שלנו, מה שאנחנו עושות - והאחריות שלנו כלפי מה שאנחנו אומרות ועושות.
הפגישה הזו חשפה אותי, קודם כל, לשורה של בלוגריות אחרות, שאת חלקן קראתי ואחרות לא, ובעיקר חשפה בפניי חיבוטי נפש שונים שבלוגריות חוות במתח המובנה שבין האופי המאוד מסחרי של התכנים בבלוגים שלנו לבין הרצון להישאר אמינות ונאמנות לעצמנו ולגולשים שתומכים בנו בנוכחותם.
התובנה המרכזית שאליה הגענו בפגישה היתה שבלוגר בשום פנים ואופן אינו עיתונאי. אנחנו כאן עם הלב, האישיות, הנוכחות שלנו. איננו מסתתרים מאחורי אובייקטיביות ושכבה עבה של עורכים ויועצים משפטיים. הנכס הגדול שלנו הוא המגע הישיר עם הקוראים, והחשש הגדול הוא לאבד אותם אם ירגישו שהבלוג מכיל כמויות גדולות מדי של תוכן שיווקי.
בהקשר הזה, ד"א, נתקלתי בטור הזה, שבו מתלונן היחצ"ן על השימוש שעושים כלי התקשורת הממוסדים והלגיטימיים בהודעות יח"צ. אנחנו מנצלים אתכם כדי להעביר תוכן שיווקי, שואל היחצ"ן את העיתונאים. אתם מנצלים אותנו כדי שנייצר לכם תוכן ועוד תקבלו עבורו משכורת.
ואצלנו, הבלוגרים? יש תכנים ואין משכורת, אף אחד לא שש לשלם, חלקנו אפילו לא יודעים ממי לבקש כסף, וכשמעמידים אותנו אלה בצד אלה עם עיתונאים, אחרי שלקחנו חצי יום חופש כדי שנוכל להגיע, הם עוד חשים שמדובר בפחיתות כבוד. עולם הפוך.
שני מכוני פדיקור-מניקור שנפתחו בזמן האחרון הזמינו אותי להתארח ולרוץ לספר לחבר'ה. הנה סקירה קצרה.
בורה בורה, אזור התעשייה הרצליה פיתוח: בורה בורה (BoraBora In the City, בשמו המלא), שנפתח לפני כשבועיים, הוא מכון לשיוף ציפורניים והסרת שיער שבצידו ספא ובית קפה חלבי שמגיש אוכל בסיסי ומוצלח. במקום משתמשים אך ורק בלקים של Essie ובמוצרי הידיים של CND. מבחינת טיפולי הפנים, משתמשים במוצרי יונקה וד"ר האושקה.
תפריט הטיפולים ארוך וכולל שלל קומבינציות אופנתיות לטיפולי ידיים (הלם נרשם כשגיליתי שיש טיפולים מיוחדים של חצי שעה לילדות בנות 5-12, שמחירם 90 ש"ח לטיפול ידיים ו-130 ש"ח לטיפול רגליים), רגליים, פנים, הסרת שיער, עיסויים וכו' וכו'. התמחורים די סטנדרטיים: 50 ש"ח לשיוף ולק בידיים, 90 ש"ח אם רוצים מניקור קצת יותר רציני, 70 ש"ח לשיוף ולק בכפות הרגליים ו-150 ש"ח אם רוצים פדיקור קצת יותר רציני.
ביררתי, ובמקום ממליצים לקבוע תור מראש.
Happy Hour, דיזנגוף סנטר: Happy Hour הוא אחד המכונים שצצו בזמן האחרון ומציעים שירותי ציפורניים, עיסוי וטיפולי פנים. במקום משתמשים בלקים של OPI, Color Club ו-Le Chat.
גם כאן תפריט טיפולים ארוך שכולל קומבינציות שונות ומשונות לטיפולי ידיים ורגליים וגם כמה פניני לשון משעשעות כגון "זה הכל בשבילק" ו"בכפיים, ברגליים". השוס הגדול הוא ה-Happy Hour ב-4 ידיים, שמוגדר כפדיקור ומניקור שנעשים במקביל. גם כאן, תמחורים שכבר התרגלתי לראות: 45 ש"ח לשיוף ולק בידיים, 85 ש"ח למניקור קלאסי, 55 ש"ח לשיוף ולק בכפות הרגליים ו-145 ש"ח לפדיקור קלאסי.
במקום מתהדרים בכך ש"לא חייבים להזמין תור. פשוט מגיעים", אבל מניסיוני אם לא רוצים לחכות זמן רב בתור במכונים מסוג זה, להזמין שעה לא מזיק.
ההתרשמויות שלי:
מבחינת החוויה, אני לא בטוחה שאני קהל היעד של המקומות האלה. ויזואלית, הפער בין הלקוחה שיושבת על הכורסה הענקית, המוגבהת והנהנתנית לבין העובדת שעמלה על רגליה מפריע לי, במיוחד כשהכורסאות ניצבות מאחורי חלון ראווה ענק ושקוף באמצע הרחוב ואינן מוצנעות בתוך ספא כמו במקרה של בורה בורה.
הטיפולים במקומות מסוג זה הם פונקציה של העובדת הספציפית וכמות הלקוחות במקום ברגע נתון. בבורה בורה נכחתי בארוע בלוגריות מצומצם יחסית, ולכל אחת הוקצה מניקור באחת משלוש עמדות. אני הרגשתי שכל העובדות במקום היו מקצועיות, אם כי ללא ספק העובדת ש-VanityGirl זכתה לה היתה המקצועית מבין השלוש (VanityGirl אפילו אמרה שייתכן שתאמץ ממנה כמה טיפים). לעומת זאת, הארוע ב-Happy Hour נמשך חצי יום וכלל טיפולים שניתנו לכמות גדולה יחסית של בלוגרים ועיתונאים. אני הפקדתי את כפות רגליי בידי עובדת דקדקנית שעבדה לאט יחסית, לא הכאיבה לי ולא פצעה אותי, אבל שרונה יצאה פצועה. החוויה הזו מצטרפת לחוויה שלי אצל יוליה, ומובילה אותי למסקנה שבהעדר המלצות מראש על מי שתטפל בי (או יטפל בי, אם כי מעולם לא ראיתי גברים בתפקיד), שווה מאוד "לראיין" את המטפלת העתידית כדי לוודא שהיא עירנית, עדינה, במצב רוח טוב ויודעת על מה היא מדברת, וכמובן, להבהיר מראש ששום דבר כמו חפירה בכרית הבוהן לא נעשה בלי תיאום מראש. דרך אגב ולידיעתכם, ממה ששמתי לב לפחות 3 מהעובדות ב-Happy Hour עבדו אצל יוליה בסניף שסקרתי עבור פרויקט הפדיקור.
לפני המון זמן הייתי שיפוצניקית. היינו צמד, למעשה. הוא היה סטודנט להנדסת חשמל, אני לא, ושנינו מימנו את אוניברסיטת ת"א בדרך הכי נוחה שמצאנו: שיפוץ דירות ישנות וקטנות שבעליהן לא היו בעלי תקציב עודף.
אני הייתי אחראית על העיצוב והצלת הרהיטים הישנים, הוא על עריכת תכנית חשמל מסודרת יחסית. היינו צוות טוב, רק שבשלב מסוים נמאס לנו מהעבודה הפיזית וכל אחד פנה לדרכו. זה היה קשור גם לכך שסיימנו ללמוד ורצינו להתמקצע, כל אחד בתחומו. אי לכך, כשלא מכבר קיבלתי מייל שהציג בפניי מדבקות לשדרוג עצמי של הנעליים, הדבר הראשון שעלה לי בראש היה שמדובר באותו פטנט של הדבקת טפט צבעוני על שידה ישנה בניסיון להפוך אותה מפריט מתקלף לפריט עיצובי מנצח.
הקונספט (הפשוט) כולל מדבקות שעוצבו בידי אמנים, ציירים וגרפיקאים שתורמים את עיצוביהם, אתר אינטרנט ממנו ניתן לקנות את המדבקות וגלריית דוגמאות שבה אפשר לחזות במימוש של הפלא.
לפחות ממה שראיתי באתר, המדבקות מתאימות יותר מבחינת העיצובים והרוח הכללית לסניקרס ולנעליים ספורטיביות. לא התנסיתי בהן בעצמי ולכן קשה לי להצביע על נוחות העבודה, אבל עושה רושם שמדובר בדרך סימפטית וזולה יחסית (7$) להחיות נעליים עייפות שכואב הלב להיפרד מהן.
איפה האנונימי שטען שיש לי "טעם של ערסית מאשקלון"? בוא, בוא. תראה את הכפכפופרחה הזה, עם הגפה המנומרת (שלא לומר, המדולמטת) והפלטפורמה האדומה, הצווחנית וקלת הדעת. דיסקו רוסו, שכרגיל באתר שלהם לא מופיעים מחירים, אכן שיחקו אותה מבחינתי עם הדגם הזה.
הנה מר לובוטין ממחזר הצלחות בדוקות, גם אדום וגם דוגמת שן כלב וכמובן, עקב שאי אפשר באמת לנעול אותו. הדגם הזה כל כך יפה ודומיננטי, שקל מאוד לשכוח שתמורת התענוג ניאלץ להיפרד מ-646 אירו. וגם לדפוק את הגב לנצח. אבל תראו איזה יופי.
לפני זמן מה הוזמנתי להשקת מוצרי לה רוש פוזה בישראל. יש לי הרבה כבוד למותגי קוסמטיקה שעושים עלייה ארצה, במיוחד למותגים נחשבים כמו לה רוש, שפורומי טיפוח בינלאומיים מלאים מחמאות אליהם. מאחר שבקרוב אעלה סקירה קוסמטית בה ייקחו חלק כמה ממוצרי המותג, אפנה כרגע את תשומת ליבכם לכמה נקודות צרכניות מעניינות הנוגעות אליו.
אסטרטגיית המכירה הבינלאומית: בשעה שרוב חברות הקוסמטיקה טורחות ומגייסות לשורותיהן פרזנטוריות שגובות מאות אלפי דולרים, האסטרטגיה של לה רוש פשוטה: הם עובדים בעיקר מול רופאי עור, כך שעיקר הפרסום למעשה מושג באמצעות המלצות של רופאי עור, הממליצים על מוצרי המותג ללקוחותיהם.
זאת ועוד: במותג לקחו על עצמם להעלות בקרב ילדים את המודעות לחשיפה מבוקרת לשמש ולטיפול נכון בעור. הם עושים זאת באמצעות העברת סדנאות בגני ילדים (הדבר הוצג בבירור במסיבת העיתונאים בה נכחנו). אני עוד זוכרת את פרויקט במקום לזרוק - ליצור, במסגרתו הגיעו נציגי תנובה לגני ילדים על מנת ללמד את ילדי ישראל מיחזור מהו באמצעות יוגורטים של המותג. איני יודעת אם גם בארץ האסטרטגיה של לה רוש תהיה דומה ואיני מפקפקת בחשיבות החינוך לחשיפה מושכלת לשמש ולטיפול נכון בעור. עם זאת, קשה לי להתחמק מתחושת חוסר נוחות בעניין.
סוגיית המחיר והנוכחות בשוק: לה רוש יתומחרו בארצנו במחירים שלא יעלו על 160 ש"ח. אסטרטגיית התמחור נובעת מאסטרטגיית המכירה: מוצרי המותג לא יופצו בארץ ברשתות הפארם (ומתוך כך, גם לא יעסיקו צבא של דיילות). תחת זאת, מעדיפים במותג למכור את מוצריהם בבתי מרקחת פרטיים ועם המלצה של הרוקח או רופא העור.
זה הזמן להודות בזה: עם השנים הפכתי לאכלנית קטנה. אני זוכרת שכילדה, אבא היה מניח על השולחן קופסת עוגיות (2 קילו ומאתיים גרם של גביניות שמנוניות לתפארת), וכולנו היינו מתנפלים עליהן. כל זה היה קורה, כמובן, אחרי ארוחת צהריים מלאה שכללה לפחות כוס שלמה של אורז שמנוני, שניצל שמנוני וספרייט. מי אמר הרגלי אכילה בריאים ולא קיבל.
בצבא שירתתי בחור כל כך גרוע שהדבר היחידי שפיצה על הנמלים באוכל (פרוטאינים, אמרנו כולנו והלכנו לתקוע בורקסים שמנוניים בשקם) היה השמן בטוסט. לגבינה היו 200% שומן וחלפו כנראה כמה שנים מתאריך התפוגה שלה, אבל כשרעבים ומשעמם, הכל הולך.
אחר כך הגיע הבנזוג שאוכל רק במסעדות ורק מנות נדיבות ועתירות כל מיני סוגים של שומנים. בשלב הזה נדמה לי שזה לא שהיו לי הרגלי אכילה, לאכילה שלי היו הרגלי שרון. לשמחתי גם לדברים טובים יש סוף. הסוף של זה הגיע כשיום אחד פתחתי את חשבון האשראי וגיליתי ששילמנו כמה אלפי שקלים על מסעדות.
עכשיו אני מנסה לנרמל את הרגלי האכילה. גיליתי שארוחות קטנות מפוזרות על כל היום, אפילו אחת לשעתיים-שלוש, מחליפות עבורי את הרישום הבלתי פוסק. גיליתי שלגוני דיאט, ירקות טעימים, פשטידות נהדרות. גיליתי בחזרה את חדוות הבישול (בעיקר האפייה) ואת החיבה שלי למטבח. הכי נחמד זה שגיליתי שהשיטה ממשיכה לעבוד גם בלי לרוץ בכל רגע לחוברת הכתומה.
עוד מהדורה מיוחדת של מדור הנרגנת, הפעם (שוב) בפרגון לקמפיין. באופן עקרוני, אני חושבת שהקמפיינים של קליניק גאוניים בחוזק הדימויים הוויזואליים שהם יוצרים. הניקיון הצורני של המודעות, הדיוק המרשים בבחירת האימג' שמלווה את המלל המועט כמו גם הקו העיצובי האחיד שמלווה את החברה לאורך השנים, יוצרים בעיניי מראה מדויק מאוד ורקע מוצלח מאוד למסר שקליניק מנסים להעביר. גם הקמפיין החדש לא מאכזב, ומציג תמונה בלתי צפויה - של ביצים.
איזו פשטות נהדרת. ביצה עם כתמים ("לפני"), ביצה בלי כתמים ("אחרי") והסרום עצמו, בוהק בלובנו. כמה פשוט, איזה מסר חזק: עברנו ממוכתם לעכור ולצחור בוהק, והכל במחי מוצר אחד.
המציאות:
הבחירה באריזה לבנה לסרום שתכליתו להיאבק בכתמי עור נכונה ומדויקת. שעה שהגוון ה"רגיל" של מוצרי קליניק הוא ירוק קליני ומעט "בית חולימי"/רפואי, הרי שהאריזה השונה מעבירה את המסר באופן ויזואלי: Even Better לא רק רפואי (שהרי אריזת הקרטון עודה ירוקה בית חולימית), אלא גם מבהיר, מלבין ומטהר.
טרם התנסיתי בסרום מספיק זמן כדי לדווח עליו, אבל האריזה והפרסומות נעשו במומחיות המאפיינת את קליניק. כולי תקווה שהסרום יהיה טוב כמו הקמפיין לקידומו.
מהדורות החדשות מלאות עכשיו במה שמוגדר כפופוליזם החדש, כלומר התקנות החדשות לחוק הגנת הצרכן, המחייבות את בתי העסק להחזיר כסף מזומן בגין כל זיכוי. מכיוון שהנושא מעניין אותי באופן אישי וקשור ישירות לתחומי המחקר שלי, אני רוצה להגיד בנושא כמה מילים, ברשותכם.
המצב היום: לחוק הגנת הצרכן היתה תכלית מוצהרת של, ובכן, הגנה על הצרכן. מה שמסדיר בפועל את האספקטים השונים של ההגנה על הצרכן הן התקנות להגנת הצרכן. התקנות מכסות קשת רחבה של נושאים, כמו למשל החזרים כספיים בעת החזר וגודל האותיות בחוזה אחיד, נושאים שיש להם מגע ישיר איתנו כל יום.
בביטול עסקה בית העסק לא מחויב להחזיר לצרכן את כספו. הדבר היחיד שהוא מחויב לו הוא לתלות שלט ברור שיגדיר מהי מדיניות ההחזרה של החנות, ולכן הוא גם יכול לתלות שלט שבו ייכתב בבירור "אין החלפות והחזרות".
התקנות החדשות: התקנות החדשות אמורות לתת מענה להחזרת מוצרים שעלותם מעל 50 ש"ח ושלא נעשה בהם שימוש. הדבר הזה נועד למנוע את המצב שקיים בארה"ב, למשל, שאנשים "לוקחים בהשאלה" בגדים ומחזירים אותם בתוך תקופת ההחזר (שבארץ תעמוד על 14 יום). אופן ההחזר הוא בהתאם לאמצעי התשלום: מי ששילם באשראי יזוכה בכרטיס האשראי, מי ששילם במזומן (או בצ'ק שכבר נפרע) - יקבל את כספו במזומן.
גם עם התקנות החדשות אי אפשר יהיה להחזיר הלבשה תחתונה, בגדי ים ומזון לא ארוז (כלומר כזה שנקנה במשקל), וגם לא לקבל החזר על ביטולים של כרטיסי טיסה. בגדים אפשר יהיה להחזיר עד יום העסקים הבא (תודה לספי שהסבה את תשומת ליבי לכך).
ומה אומר אוריאל לין? לין, נשיא לשכת המסחר, טוען שלחייב בתי עסק להחזיר את הכסף במזומן מהווה פגיעה בבתי עסק קטנים, שמסתמכים על ההכנסה הזו. טענה אחרת של לין היא שגם מהצרכן נדרשת איזושהי החלטיות.
נתחיל בטענה הראשונה: זו פעם ראשונה (לפחות ממה שזכור לי) שמישהו אומר בקול רם את העיקרון הכלכלי הידוע, שהכנסות מייצרים מטעויות בשיפוט. מה שלין אומר, למעשה, הוא שכדי לשרוד בתי עסק מסתמכים על כך שהצרכן "נתקע" איתם ברגע שעשה את הטעות הקריטית של לשלם להם פעם אחת. במילים אחרות, אלה בתי עסק שנבנים על לקוחות חד פעמיים שהם מספקים להם תמורה מעטה, אם בכלל. לין אמנם לא ממציא שום דבר חדש, אבל יש טענות שעושות לך שירות דוב. זו אחת מהן.
לגבי הטענה השנייה של לין, כאן יש בדבריו מידה של צדק, למרות שהתקנות כן מחייבות את הצרכן לאיזושהי החלטיות, למשל, בעסקאות שעלו פחות מ-50 ש"ח או בכאלה שעברו שבועיים מיום ביצוען. למעשה, הבעיה של לין היא עם הסכום עצמו, 50 ש"ח. אני מעריכה שהיתה הרבה פחות ביקורת מצידו אילו היו מעמידים את סכום המינימום של עסקאות עליהן יתקבל החזר במזומן על 300-400 ש"ח.
אני חושבת שגובה הסכום נקבע כך שכל שכבות האוכלוסייה יוכלו "ליהנות" ממנו. קביעת רף גבוה יחסית היתה מעוררת את הביקורת החברתית הוותיקה שמדובר בחקיקה לעשירים. כאן, אני לא בטוחה שאפשר לפתור את הנושא בחקיקה. פערי המעמדות, ההכנסות וגם הבזבוזים בארץ חריפים, וכל ניסיון לחוקק חוק שיחול על כולם משאיר בהכרח מישהו לא מרוצה או נפגע.
מי שירצה לעיין בנוסח התקנות החדשות מוזמן לפנות אליי ואשלח לו במייל.
זה הזמן לומר בקול רם: אני ליאת גינזבורגופילית. אני אוהבת את הפלסטיקים הגדולים, הצעקניים והחד פעמיים שהיא חתומה עליהם. אני אוהבת את הצבעוניות, משחקי השקיפות והבוטות שביצירות שלה (ובד בבד, אין לי כרגע ולו אחת מהן. עניין של שימושיות וקצת של תעוזה, אבל כממתק לעיניים - התכשיטים שלה לגמרי ממתיקים את זמני). 330 ש"ח וצמיד הבובות המשעשע הזה שלי. מי קונה?
זה עתה חזרתי מקיר הנשיקות הכחולות למען העמותה ליתר לחץ דם ריאתי, שמטרתו "שבירת שיא גינס באיסוף נשיקות של שפתיים צבועות כחול, כיוון שאחד מסימני ההיכר של הסובלים מהמחלה הוא שפתיים כחולות הנובעות מחוסר חמצן".
המחלה: יתר לחץ דם ריאתי שכיחה בעיקר בקרב נשים צעירות וגורמת לפגיעה בכלי הדם המעבירים דם לריאות, מה שמוביל לקשיי נשימה (במקרה הגרוע: אי ספיקת לב ואף מוות). לנשים שלוקות במחלה לא מומלץ להכנס להריון משום שהמאמץ עלול לסכן את חייהן. אחד הסימנים הוא כחלון בשפתיים ובקצות האצבעות, עקב חוסר חמצן בדם. אי אבחון בשלב מוקדם של המחלה עלול לגרום למוות, שניתן היה למנוע ע"י אבחון וטיפול בשלב מוקדם של המחלה.
הארוע עצמו: כארוע יחסי ציבור ביסודו הובטחו שלל סלבס, אבל אני מודה שלא ראיתי מפני שהייתי שקועה מדי בלוודא שהאחיינים לא בורחים לשום מקום. מתברר שאת הנשיקות לא מטביעים על הקיר עצמו אלא על גלויה מעוצבת שנראית כך:
הארוע היה מאורגן טוב יחסית לארועים מסוגו. בשתי עמדות היו נציגות אדיבות מאוד של העמותה, שהעמידו לרשות המגיעים שפתונים כחולים, מברשות (השימוש בהן היה חד פעמי, ממה שראיתי, ועל כך שאפו. כל אדם שלקח מברשת יכול היה לזרוק אותה. כל הכבוד על המודעות לבריאות הציבור), מראות, מגבונים להסרת השפתון וכו'. אחת הנציגות איפרה את האחיין הסרבן בן השש ואז עזרה לו לנשק את הגלויה והסירה מעליו את השפתון לפני שהגב-גבר הנועז ייצא מדעתו.
חשוב להגיע ולהעלות מודעות למחלה. הקיר נמצא בשד' בן ציון פינת רח' קינג ג'ורג' בת"א, היום עד 18:30.
בפינה השמאלית, מהעונה שחלפה, עקב פרחוני של ולנטינו שעולה בימינו רק 269$. בפינה הימנית, מהעונה הנוכחית, דיסקו רוסו מוכיחים שמה שעבד לוולנטינו יכול בהחלט לעבוד גם להם, אפילו שהגפה פחות מעניינת (ובאתר שלהם לא מספרים כמה זה עולה).
אני לא זוכרת את עצמי מתפעלת מדגמים של ג'ורג'ינה גודמן עד כה, אבל מתברר שתמיד יש פעם ראשונה. ונכון שאלה סנדלי גלדיאטור בעלי רצועות צבעוניות, אבל גודמן עשתה אותם לא רע בכלל. גם המחיר לא רע בכלל, לפחות עבור גודמן: 378$. כן, ברגע שיתפנה לי קצת כסף ואמאזון ישלחו לארץ.
מאז רכשתי את סנדלי היונייטד ניוד המלבבים שלי, שמתי לב שיותר ויותר עקבים מפוסלים מסתובבים פה בינינו: יונייטד ניוד, אירגיולר צ'ויס, Miss L Fire בשושו. דווקא השמות הגדולים לא נסחפו במיוחד. הם ממשיכים להציע הרבה מאוד עקבים סטנדרטיים, ולצידם רק מעט עקבים מפוסלים ויפים.
(1) Dsquered2 הם כנראה היחידים שאוהבים ממש את העקבים המפוסלים ויש להם יותר מדגם או שניים בעלי עקבים מפוסלים בקולקציה. 517 אירו.
(2) Proenza Schouler עם גוש עקב מפוסל וגס בו זמנית. הוא גם בסוף עונה ויעלה "רק" 608 אירו. חינם ממש.
(3) והנה ויקטור ורולף עם סוליה מפוסלת שלמה בהשראת... טרקטור? אולי הם התנדבו בקיבוץ ולא ידעתי. 499 אירו וזה לכם.
(4) כריסי מוריס מציגה את הגרסה שלה לעקב "מפוסל": סולידי עם מרובע אדום בתחתיתו.
עד כאן להפעם ואני מקווה שנהניתם. היה נחמד לסקור שוב נעליים. אני צריכה לעשות את זה לעיתים יותר קרובות.
עוד מעט תסתיים כרטיסיית הפגישות שלי. נותרו לי שתיים בלבד, ואני מתחילה לחשוב על המשך. האם אני רוצה להמשיך בשומרי משקל, עם הקבוצה, המדריכה, הרישום הבלתי פוסק, השקילות והחוברות הכתומות, או מעדיפה לעשות את זה לבד, עם פחות דרמה.
חברתי מ' השילה 40 ק"ג ממשקלה אחרי שבמקום להגיד לכולם שהיא בדיאטה פשוט צמצמה מנות, סידרה אכילה ובאופן כללי לקחה את עצמה בידיים. היא אומרת שכל הרעש והצלצולים האלה לא היו בשבילה. שבכל פעם שלקחה על עצמה תכנית מסודרת, היא מצאה את עצמה זונחת את התכנית ועולה במשקל אפילו יותר. חברתי ד', לעומתה, מוכנה להישבע שאין כמו קבוצה ושקילות שבועיות כדי לתת לך את הכוח להצליח. ואני? אני איפשהו באמצע. הרישום, המעקב, כל האלמנטים שאני מחבבת יותר, הם פעילויות בודדות. אני עושה אותן לבד, לבד מול הדף, מול המחשב, מול עצמי. השקילה, לעומתה, היא טקס שבו מישהו אחר אומר לי אם ירדתי, כמה ירדתי ולפי הבעת השמחה או האכזבה של אותו אחר אני אמורה ליישר קו. לא אכחד, טקס השקילה והשיחה הקבוצתית לא מעוררים בי השראה. הם גורמים לי לרצות לברוח. זו הדילמה שלי, השבוע ובשבועיים הקרובים.
הייתי אמורה להצטרף לקרן, תמר ורעות ב"סלון הבלוגריות" הלילה, בשוק הפלסטיק במגדל שלום.
הרעיון מעולה וכל בלוגרית הגיעה עם הזווית שלה: קרן עם פרויקט "בלוגרית ליום אחד", תמר עם תא וידויים לחטאי שופינג.
אבל לצערי, לחיים היו תכניות אחרות, וכך מצאתי את עצמי לפני רבע שעה מקבלת מהרופא הסבר מלא על כך שאני מדבקת ולא כדאי להיות במחיצתי בחלל סגור.
אי לכך, אני מתנצלת בפני מארגני שוק הפלסטיק ובפני תמר וקרן, שממש ציפיתי לראות שם, ובפני מי שתכנן לבוא ולראות אותי. סליחה - ואני מקווה שתיהנו שם המון!
שופינג בתקופת המונדיאל נחשב לעיסוק נשי יותר מבדרך כלל, כזה שמצריך מבצעים מיוחדים ותמריצים לבזבז עוד ועוד כסף בחנויות בשעה שבן הזוג רובץ ומרייר מול המסך. בהפוך על הפוך מגיעות הוויאנס וטוי ווטש, שזה עתה הושקו בארץ, ומציעות בזבוזים לאישה המעודכנת (איזו קבוצה בן זוגה אוהד) או לבן הזוג שטוף המונדיאל, שהרשה לעצמו לעבור לשנייה בקניון. וזה נראה בערך ככה:
הוויאנס עם כפכפים של הנבחרות שעשויות לעלות לגמר (הולנד, ברזיל גרמניה). בינינו, הזוג ההולנדי הכי חמוד, כולו כתום וקיצי שכזה. ואילו טוי ווטש עם שעוני דגלים של שלל נבחרות. הולנד אמנם אין להם, אבל ארצות הברית ושוויץ - דווקא כן.
מותג השעונים Toy Watch עושה בימים אלה עלייה לארץ, ולכבוד העניין סגרו את הקולוסיאום (מי אמר "גם אני תקוע בשנות ה-80" ולא קיבל?) לקומץ בלוגריות, ביניהן שני, מיראל, ניצן, דנה, ספי, The Eye, ויקטוריה ו-Standing Ovation. כפי שהתברר מאוחר יותר, הזמינו לארוע נפרד גם קומץ סלבס.
הקולקציה והמותג
אם הדגמים האלה נראים לכם מוכרים, אתם לא לבד - ו-Toy Watch לא היו כאן תמיד: הם קיימים רק חמש שנים שבמהלכן הספיקו להתחבב על הרבה מאוד סלבריטאים. נראה לי שסוד קסמם נעוץ בשלושה גורמים מרכזיים: העיצוב הספורטיבי, שמתאים לתרבות הפנאי האמריקאית, קלות המשקל והמחיר הנוח (הכל יחסי, כמובן. לא מדובר במתחרים למחירים של סווטש): הדגם הכי יקר של Toy Watch יעלה בארצנו הלא זולה כלל 1,700 ש"ח, עדיין מחיר סביר בשוק שבו שעוני יוקרה עולים 3,000 ש"ח ויותר.
הארוע
Toy Watch ישראל לקחו ברצינות תהומית את כל העניין. הקולוסיאום עוצב כמו אחת מחנויות המותג: קירות צבועים בצבע אפוקסי שחור והשעונים מוצגים בסטנדים מוארים מזכוכית. עיצוב החנויות, הבטיחה הילה טובי, מנכ"לית המותג בישראל, יהיה זהה לעיצוב השחור והחללי בעולם. אחרי פרזנטציה קצרצרה שכללה תמונה של המעצב מרקו מאווילה (הנהו לפניכם, עם נעמי קמפבל), עלינו לקומה העליונה, שם חיכו לנו השעונים.
אני קיבלתי את הדגם הזה, כרונוגרף גדול בצבע כחול פטרול:
ההשוואה
מאחר שיש לי Ice Watch אחד, שלפחות בתמונות הוא מאוד דומה ל-Toy Watch, נראה לי שאפשר לדבר על השוואה קלה. מבחינת מחירים, Ice Watch הרבה יותר נוחים: הדגמים שלהם עולים סביב 450 ש"ח, לעומת מעל אלף ש"ח ל-Toy Watch. מבחינת איכות אני לא יודעת לומר, אבל מבחינה אחת אני יכולה לומר לכם ש-Toy Watch עולים על Ice Watch עשרות מונים: קלות המשקל. למרות הרצועה המרשימה והכבדה למראה והגודל הבלתי מבוטל, Toy Watch כמעט לא מורגש על פרק היד: הוא שוקל פחות מ-50 גרם. הרצועה עצמה עשויה מחומר קשיח, לעומת הרצועה הגמישה של Ice Watch, ונראה לי שהחומר פחות נוטה להתלכלך.
