בוורוד

בסרטים אמריקאיים אומרים: כשאתה מסיים משהו, עשה זאת בבאנג. אז הנה הדרך לסיים את הפרויקט הזה בבאנג: סנדל Chloris 105 של אס"ל. עניין פעוט של 895$. באנג!

בוורוד

Roca Wear עם מגפון ורוד על עקב דקיק, חרטום פתוח ומראה ספורטיבי. מהרו, נשארו רק כמה זוגות אחרונים והם עולים 50$ בלבד (מזל ש-Zappos לא באמת שולחים לארץ).

רשמים משופוני

כבר כתבתי כאן בעבר שיריד הנעליים שופוני עדיין מחפש את דרכו. היריד הנוכחי מסמן, להבנתי, את תחילתו של המסלול שראו מארגני הארוע בחזונם. הרבה חוזקות, מעט חולשות בלתי נמנעות ובסך הכל - אווירה טובה הרבה יותר וארגון מתוקתק הרבה יותר מבעבר הופכים את היריד הנוכחי לשווה ביקור. גם אם לא תקנו, הוא מעניין.

המיקום והמתקנים: שופוני עדיין בנמל יפו, אבל הפעם בחלל הרבה יותר מוקפד (והרבה פחות מסריח מדגים). החלל גדול - מאוד - עם מבחר מצומצם יחסית של מציגים ועמדות די גדולות ונוחות עבור הלקוחות, גם למדידה. רוב המציגים הציגו מגוון די רחב של דגמים, מה שהיה נחמד. היו גם מעט יחסית דוכנים שלא החליטו מה הם מציגים והציגו בלגן בלתי מאורגן. החלל נמצא בקומה במעלה המדרגות. יש גישה לנכים במעלית. עוד דברים חשובים שיש: שירותים נקיים וחניוני חינם מסודרים בסביבה. מיקום מעולה.
אם הדימוי שצרוב לכם במעמקי התודעה הוא של הטי-מרקט למיניהם, עם צפיפות בלתי אפשרית, טווח מזערי של מידות וילדות עם סכין בין השיניים שנאבקות על מקום בתא המדידה - שום דבר מאלה לא יקרה לכם בשופוני. המעברים רחבים ונוחים גם לאמהות עם עגלות, ראיתי עמדות מדידה כמעט בכל הדוכנים וממה שראיתי רובם גם הביאו טווח נאה של מידות.

המציגים והנעליים: כדי לא לשעמם אף אחד אמנע מלחזור על עצמי. אומר רק שיש מציגים מקומיים ויבואנים, כך שאפשר לדבר על נגיעות קצת שונות בעיצוב (תהיתם פעם מדוע יש תחושה שכל המעצבים הישראליים עושים אותו דבר? ובכן, פה יש כל מיני, וכמו שאפשר לצפות מיבוא - זה לא בדיוק כמו תוצרת הארץ, לא מבחינת חומרי הגלם, לא מבחינת התפירה ולא מבחינת החשיבה על הדגם). בלטו בהעדרם דוכנים של חברות מסחריות גדולות כמו טבע נאות, שכן נכחו בירידים קודמים, מה שהפך את היריד להרבה יותר מוכוון אופנה.
הכי אהבתי את נעלי הגברים של ARAMA, נעלי הילדים של זמל'ה וכמה דגמים של Nordik, ליבלינג ודה בראנץ'.

למעלה: קיפודיות של יערה קידר. למטה: עיניים של אריק בוקובזה. במציאות הן הרבה פחות עגמומיות מבצילום וסחטו ממני התפעלות קשה. הצילומים מאתר שופוני

התערוכה: זו הפעם השנייה שאני רואה תערוכה כלשהי המתנהלת בחלל סמוך לחלל המכירה. בפעם הקודמת אלה היו מיצגים שלא הבנתי, הפעם הבנתי כבר יותר. מצד שני, היו יחסית מעט פריטים וחלל התצוגה היה כל כך גדול ועירום, שהם קצת הלכו לאיבוד. מאחר שההכנסות ממכירת פריטי התערוכה ייתרמו למרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, אני מעודדת אתכם בזה לרכוש את שני הדגמים המוצלחים מביניהם, לטעמי, נעלי העיניים של אריק בוקובזה ונעלי הקיפוד (שלא נראות קיפודיות במיוחד במבט מקדימה) של יערה קידר האהובה.

תמחור: עשרה שקלים, זה מה שתשלמו בכניסה, וזה ככל הנראה יהיה המחיר הנמוך האחרון ביריד (למעט בקבוק הבירה שקיבלנו בחינם והיתה טעימה בטירוף). המחירים, כרגיל וכצפוי ממעצבים עצמאיים שתופרים בארץ ומשלמים הרבה על כל דבר, לא נמוכים כלל. דגמי היבוא לא באמת מאזנים את היצרנים, אבל זה ככל הנראה חלק מהעניין: במקום לצפות משופוני שיתפקד כסייל נעליים פראי, מדובר על רכישה תרבותית ומושכלת של נעליים מעוצבות לעילא. בקצרה, מדובר בחנות מעצבים מעוצבת למדי לפרק זמן מוגדר, עם לא מעט מעצבים מוצלחים ובמחירים שאמנם נמוכים ממחיריהם הרגילים אבל עדיין לא מהווים תחרות למחירי הרשתות.

בוורוד

ורוד ממתקי ביותר עם סרט כחול ייצוגי, לא סליזי אלא דווקא רטרו. Miss L Fire, שאחראית לממתק הזה, תגרום לכם לשלם תמורתו מחיר צנוע וסביר של 199$ או לחכות לסופעונה.

נף-נף

בערב קר, בימים עוד חם, לח ומגעיל. שרון ירושלמי ישבה יום אחד ונפנפה בתפריט מנוילן. בין נפנוף לנפנוף היתה לה הארה אלוהית: מה שחסר בארץ אלה מניפות (הנה משהו שהאחיינית שלי יודעת מצוין: היא הופכת כל דף נייר מיותר למניפה מאולתרת ומנופפת בה כאחרונת רקדניות הפלמנקו). מכיוון שהיא בחורה רצינית, שרון ישבה על המדוכה ולא קמה עד שלא יצאו ממנה עשן לבן, קולקציית מניפות עשויות כותנה ועץ ומותג: Fancy Hand Fans.

חלק מהעיצובים מוצלחים מאוד ובעלי הומור אורבני. אחרים עדיין לא החליטו מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, אבל זה בסדר - זו רק הקולקציה הראשונה. בפינת הגימיק, כל מניפה מגיעה עם "מונחון" משעשע שמאפשר תקשורת בשפת המניפות.



המחיר - 80 ש"ח.
רשימת חנויות בהן ניתן להשיג את המניפות קיימת באתר ובעמוד הפייסבוק של המותג.

וווווווווווואווווווווווווווווווו!

זה הזמן לפרגן שוב לטעמם המצוין של בעלי הבוטיק שושו, שפעם אחר פעם דואגים לממתקי עיניים רציניים ביותר במחירים שלפעמים אפשר אפילו להחליט ללכת עליהם. הפעם מעין מגפון עם חרטום קטום של All Black. אין לי מושג כמה עולה, לא בטוחה שמנהלת הבנק שלי רוצה שאדע :)

בוורוד

Gabriella Rocha עם היצירה המופלאה הזו, שיש לה גם אבזמים, גם עקב בלתי אפשרי בעליל וגם גפה בוורוד מסטיק משובב עין ולב. מאחר שזה מותג ביניים גם המחיר צנוע למדי - 93$ בלבד. חבל ש-zappos הפסיקו לשלוח לארץ.

המעצבים - הפנים מאחורי הנעליים: עודד ארמה

אם גם אתם, כמוני, תמיד תהיתם איך נראים מעצבי הנעליים שאנחנו יכולים רק להזיל על יצירותיהם המופלאות, אולי תאהבו את הפינה הזו.

אז נכון, המותג ARAMA עדיין חדש ומחותל, אבל היי, תעשיית הנעליים הישראלית מתפתחת ואדון ארמה עצמו עושה דברים כל כך יפים - ולגברים, נישה די מוזנחת בדרך כלל. יהיה נחמד שתדעו איך הוא נראה, במיוחד עכשיו, ששופוני ממש מעבר לפינה.

והנה כמה מילים מפי המעצב עצמו: "בגיל 24, אחרי כמה שנים בתל אביב בהן התנסיתי בציור, רישום ופיסול, הרגשתי שהגיעה השעה לקחת אחריות על החיים שלי ולהמשיך ללימודים אקדמיים. התעניינתי בלימודי עיצוב נעליים בפירנצה, עבדתי על תיק עבודות לאקדמיה המיוחלת, נסעתי לבקר בה וחזרתי מאוהב. זה היה בית ספר ציורי בפארק יפהפה בפאתי פירנצה. שבועיים מאוחר יותר הגעתי להבנה שאני עוד לא מוכן לבחור תחום כל כך נישתי כמו עיצוב נעליים.



"החלטתי ללמוד עיצוב אופנה. גיליתי עולם מרתק, הבנתי שהשמים הם הגבול! עם סיום הלימודים בשנקר, התעורר בי הצורך לצאת אל העולם הגדול. שלחתי את קולקציית הגמר שלי לבתי אופנה שאהבתי והאמנתי בטוב. בשלב הזה עוד לא ידעתי לאן הדרך תוביל אותי, אבל היתה לי הרגשה טובה. כעבור כמה ימים קיבלתי שיחת טלפון מלונדון, והזמנה לראיון להתמחות אופנה. כעבור שבועיים מצאתי את עצמי ברחבי לונדון, בדרך לראיון בבית האופנה PREEN ואחר כך להתמחות בת שלושה חודשים שהיתה מלאת חוויות. נשארתי עם טעם של עוד.. הרגשתי שאני צריך להישאר בעיר הזאת ורציתי להמשיך ללמוד.
"בהתלבטות בין חייטות גברית לעיצוב נעליים, אני שמח שבחרתי בעיצוב נעליים. הגשמתי חלום ישן ב'לונדון קולג' אופ פאשן', בו שמות גדולים כמו רופרט סנדרסון, ג'ורג'ינה גודמן, ניקולס קירקווד וג'ימי צ'ו החלו את דרכם בעולם הנעליים".

וכמה מילים על הקולקציה החדשה של ARAMA: "ההשראה לקולקציית החורף שלי מגיעה מהתבוננות בטקסטורות ובמתחים ביניהן: מבריק מול מט ומחוספס מול חלק. עורות שחורים ואפורים מדגישים את הצלליות של הנעליים ומעניקים לקולקציה תחושה קלאסית ועל זמנית.
"בחרתי להקים מותג לגברים תוך זיהוי של צורך בעולם האופנה הישראלי בנעלי גברים ייחודיות, קלאסיות ויוקרתיות.
"שיתוף הפעולה עם Sketch של יוסי קצב משקף בעיניי יחסי גומלין נהדרים בין שני מותגים המחמיאים זה לזה בשפה העיצובית ובמיתוג שלהם. מעבר לזה, בעבודה מולו הכרתי אדם מקצועי, כריזמטי ומרתק שתענוג לעבוד איתו".

בוורוד

גם לובוטין נכנע לוורוד-ורוד הזה. אמנם לא 100% ורוד, אבל הנגיעות הוורודות הן אלה הרי שעושות את הדגם הזה נהדר כל כך (והגזרה המצוינת, והעקב הבלתי-אפשרי). תמורת המגפיים הראויים-בהחלט האלה ניפרד מ-1,125$. לצפות בהם זה לגמרי חינם.

בא לי בא לי בא לי

מה רע בקצת ישראליאנה על הבוקר? חיה אלפסי, מעצבת תכשיטים שפתחה עכשיו גלריה ברשפון, אוהבת ליצור תכשיטים עם מוטיבים חוזרים (כמו הפרחים בדגם הזה) ומאוד מאוד עמוסים, גם (ובמיוחד) כשהיא עובדת בזהב, יהלומים ואבנים יקרות אחרות. העגילים האלה מוציאים, לדעתי, את הטוב שבעומס. לא יודעת כמה עולה, אבל לאלפסי יש אתר ואפשר לברר בו (או לקפוץ לגלריה שלה). נ.ב שימו לב לשרשרת מדגם AG16 המרהיבה!

לקוסט: משחקים בשחור ולבן

אחרי פלירטוט קצר אך הכרחי עם גוני הקיץ, עושה רושם, לפחות ממה שראיתי בקטלוג שלהם, שלקוסט ויתרו במידה רבה על גוני החורף העונתיים והלכו על קלאסיקות מנצחות: שחור, לבן וכל הגרסאות של חיבורים ביניהם. אין זאת אומרת שבחברה ויתרו לחלוטין על הגוונים החורפיים, אך ממה שראיתי המינון שלהם נמוך למדי. לעומת זאת, מינון השחור והלבן גבוה למדי, במיוחד בנעליים שמשלבות באופן משעשע את שני הגוונים ובדגמים שיוצרו בשחור וגם בלבן ומהווים כמעט תמונות-נגטיב אחד של השני. וזה נראה ככה:

צילום: יח"צ, ריצ'רד בלוס

הסניקרס יעלו 549 ש"ח, המגפיים (המאוד מוצלחים, שעתידים למצוא את עצמם ממש בקרוב בפינת "בא לי") - 699 ש"ח, הכל ברשת חנויות פיוז'ן ובחנויות נוספות ברחבי הארץ.

בוורוד

טוב, זה ורוד, אבל הדגם הזה יפה לא בגלל הגפה הפרחונית-על-גבול-המשעממת אלא בגלל מסגרת הפלטפורמה החלולה והמרהיבה. גם המחיר מרהיב: 749 אירו.

בפינת הממתק: שופוני

פה ושם כבר פורסמו בבלוג רשמים משופוני. הפעם עושה רושם שהיריד מתחיל לאמץ קו אופנתי יותר, בררני יותר ואם יורשה לי לומר - גם מורכב ומעניין יותר. התמהיל משחק על הטווח העצום שבין כפכפי היבוא שתראו להלן לנעליים האציליות של Nordik, עבור דרך מותג נעלי הגברים המרהיב Arama והתיקים של פיינשמקר. זה נראה מבטיח מאוד, גם אם כרגיל המחירים רחוקים מלהיות אטרקטיביים: כ-700 ש"ח לזוג נעליים תוצרת הארץ וכאלף ש"ח לזוג מגפיים תוצרת הארץ. המחירים הנמוכים יותר שייכים, כרגיל, ליבואנים: רוני קנטור תגבה סביב ה-400 ש"ח לזוג נעליים, כפכפי Toffeln יתומחרו ב-300 ש"ח. גם זה לא זול, אבל פחות או יותר ממוצע לשוק. עם זאת, מדובר בממתקי עיניים רציניים ביותר:



(1) שטוחות בשני צבעים של Lucca. מחיר מלא: 780 ש"ח. ביריד: 625 ש"ח.
(2) אציליות של Nordik (המעצבת השווה והמוכשרת רונית קדרון). מחיר מלא: 897 ש"ח. ביריד: 747 ש"ח.
(3) כפכפי Toffeln. מחיר מלא: 370 ש"ח. ביריד: 270 ש"ח.
(4) אוקספורד משולבות של ShoeStory. מחיר מלא: 860 ש"ח. ביריד: 688 ש"ח.

עוד ממתקים: נעלי הגברים של Arama, שרק לפני כמה ימים השיק את הקולקציה החדשה (והמצומצמת) שלו בחנות בגדי הגברים Sketch שבמתחם התחנה. ארמה מעצב מוכשר וגם יזם צעיר "אמיתי", שעושה לבד את כל עבודת הרגליים - מעיצוב המוצר ועד השיווק ויחסי הציבור. עד כה, הוא עושה עבודה יפה מאוד. מסוקרנת לראות את העמדה שלו בשופוני. יש שם הרבה פוטנציאל.

הכי אוף טופיק: מצב האומלל

מאחר שאני שונא את הראיונות המסורתיים, היתה לי תוכנית פעולה. שאלות שגם יהיו מתחכמות וגם יצרו תשובות מעניינות. ככל שהראיון התקדם הבנתי שאו שנולדת עלי ג'י או שתראיין כמו בנאדם נורמלי.

כולנו זוכרים את רעמת התלתלים של שליין שיום אחד כוסחה לה ללא אזהרה מוקדמת, ולכן פתחתי בשאלה המתחכמת הראשונה: "רזית או שהסתפרת?"
שליין: "רזיתי".
הוא צדק. הוא באמת רזה. מאוחר יותר הגיעה לאולפן גם חברתו מרב מיכאלי שגם היא רזתה. מרב ושליין, שתיהן היו רזות.

עברתי לשאלה המתחכמת הבאה: "במציאות אתם אנשים לא מצחיקים?... כמו בתוכנית?"
גורי: "יפה, אהבתי. זה כמו השאלות שאנחנו שואלים את הפוליטקאים שמגיעים אלינו. אין כל כך מה לענות על זה".
אורנה אמרה שהיא חושבת מחשבות טורדניות ומכורה לתרופות. שאלתי אם היא רצינית ושליין מחה: "אתה לא יכול לשאול 'אתם רצינים או מצחיקים' ואז על התשובה לשאול אם זה היה בצחוק או ברצינות. אתה צריך להחליט בעצמך".

אני: "אתם יכולים להטיל וטו על מי יתארח בתוכנית?"
שליין: "אתה רוצה להטיל וטו?"
אורנה: "הוא התכוון אם יש בתוכנו לפעמים מחלו..."
שליין: "אני הבנתי למה הוא התכוון. ניסיתי למלט אותנו מהשאלה".
אורנה: "אני פעם הטלתי וטו על גורי".



אני: "הרייטינג חשוב לכם?"
שליין: "חשוב במידה. אנחנו בערוץ 2".

אני: "שאלה לגורי. הופעת עם... שליין? ליאור? לא יודע [איך לכנות אותו]?"
שליין: "דובוש".
אני: "דובוש. במשחק מכור ואתה היית הכוכב והוא היה אלמוני בעצם... ועכשיו אתם שניכם סטארים בעצם... איך אתה מרגיש כלפי זה?"
שליין פורץ בצחוק.
גורי: "אני הייתי מפסיק אותך איזה ארבע פעמים באמצע השאלה, אבל לא נעים לי ממך. אין לי דרך לענות על זה".

אני: "תחשבו טוב ותגידו דבר רע אחד על השני".
אורנה: "דבר רע על השני... [מנסה להרוויח זמן]"
שליין: "לא רוצה. הם חברים שלי. אנשים מאוד נחמדים ומצחיקים".
גורי: "אני אין לי משהו רע להגיד".

בשלב זה הפאנל מיהר לסיים את הראיון. מסקנה: אפשר לרדת על כולם, חוץ מאשר על חברים אמיתיים.

* צבי דובוש, מייסד ועורך אישים, הוזמן לצילומי התכנית מצב האומה. לא יודעת למה הוא מתעד את רשמיו דווקא פה, אבל הוא מצחיק.

בוורוד

דגם אלסטיקה עם רצועות גומי ורדרדות מבית דונה קארן. תמורת 205 ליש"ט הפלא הזה יכול להיות שלכם!

סקירה קוסמטית 10/2010

בפוסט הזה אסקור מוצרי קוסמטיקה שניסיתי בזמן האחרון. את חלקם קיבלתי להתנסות, אחרים קניתי מיוזמתי. הסקירה הפעם ארוכה למדי כיוון שבחודש שעבר לא עלתה סקירה.

קרמי עיניים
קלרינס "Special" Eye Contour Balm: קרם עיניים של קלרינס. הנסיינית: אני, 28, עור עדין מסביב לעיניים אך ללא קמטוטים מיוחדים (מקבלת באהבה קווי חיוך). לא יודעת מה "מיוחד" בקרם העיניים של קלרינס, אבל הוא אחד הטובים שניסיתי. מרקם קרם ולא ג'ל, מלחח היטב, נותן תחושה נעימה, לא צורב ולא שורף. עם זאת, אינו מטפל כלל בכהויות מתחת לעיניים ובמראה עור עייף באזור זה. נרכש בסופר-פארם במבצע ב-119 ש"ח. שווה.

קרמי פנים וסרומים
קליניק Even Better Serum: המוצר המאוד-מדובר של קליניק לטיפול בכתמי עור, פיגמנטציה וכד'. הנסיינית: בת 33 עם עור מעורב-שמן ולדבריה, כתמים קלים מאוד. הנסיינית ניסתה את הסרום במשך ארבעה שבועות. כדי להשיג תוצאות מיטביות היא עברה להשתמש גם בשיטת שלושת השלבים ממנה נמנעה עד כה, כיוון שהוסבר לה שעם המוצרים האחרים יושגו תוצאות מיטביות. לדבריה, הסרום אמנם קליל, בעל ריח נעים, מרקם כיפי ומוסיף לחות אך הכתמים לא השתנו כלל.

לנקום Hydra Zen Neurocalm: קרם לחות מרגיע "אנטי סטרס" במרקם תחליבי. הנסיינית: אני, בת 28, עור מעורב-שמן בקיץ וקצת יבש בחורף. סטרס דווקא יש בחיי בשפע. על כל פנים, הוא קליל, נספג יפה, מלחח במידה, מכיל מקדם הגנה מהשמש SPF30. לא הרגשתי באפקט מרגיע במיוחד, כלומר, אני עדיין בסטרס והוא עדיין מתיישב לי על עור הפנים, ולצערי המרקם התחליבי הוא לא המפנק ביותר שיצא לי להתקל בו, אבל הוא בהחלט פרקטי לשרב שיש פה בזמן האחרון.

Weleda Baby קרם פנים קלנדולה: קרם פנים לתינוקות המוגדר "הזנה והגנה אינטנסיבית לעור הפנים". הנסיינית: בת 25 עם עור רגיל, רכשה את הקרם לאחר שקראה שהדוגמנית מלאני פרס משתמשת בו. דבר הנסיינית: "בקיץ הוא כמו יציקה כבדה על הפנים, לא נספג, מחצ'קן בשימוש ממושך, גם בלילה אבל במיוחד במהלך היום. בחורף הוא אמנם מספק לחות אבל אין לו את האפקט המרגיע שיש לקרמי פנים אחרים. יכול להיות שלתינוקות הוא נהדר, לי כמבוגרת הוא לא התאים". הקרם מתומחר בצורה סבירה מאוד: בפארמים בכ-55 ש"ח, באתר דיאדה ב-40 ש"ח.

לכפות הידיים
לייף - מגבונים להסרת לק: פטנט גאוני של לייף, מגבוני הסרת לק הארוזים כל אחד בנפרד ומשווקים עכשיו באריזה חדשה (צבעים חדשים, האריזה הפנימית לא השתנתה). המחיר נוח, עשרה ש"ח בלבד. המגבונים ספוגים במסיר לק ומסירים בצורה סבירה לקים. המגבונים קטנים למדי. מגבון מספיק לכף יד אחת אם היא מרוחה בלק בלבד. אם הלק מוקף שכבות של בייס וטופ, יש צורך בכמה מגבונים לכל כף יד. החיסרון המרכזי של המגבונים: הם מסריחים מאוד.

לייף - מגבוני שמן לטיפוח העור סביב הציפורניים: מוצר שלא הכרתי בעבר. על הנייר, הרעיון לא רע. ברמה הביצועית, פחות התחברתי. המגבונים אמנם שמנוניים במידה ומרככים יפה את העור סביב הציפורן, לא צריך לחפש נייר כדי לספוג את עודפי השמן (מה שקורה לי עם שמן הקוקוס המאוד אהוב עליי, של אורלי), אבל מצד שני - חלק מהכיף הולך לאיבוד. מאוד נחמד לשים טיפה על הציפורניים (או למרוח במברשת כמו במקרה של Solar Oil), ואז לעסות בקצות האצבעות. פחות נחמד כשיש פיסת נייר שמתווכת את כל הסיפור. בנוסף, היא גם לא מעניקה פטור משטיפת הידיים בתום התהליך. בסך הכל, מקיים את ההבטחה ככל שמן לציפורן, אבל גם יקר יחסית לשמנים האחרים שמספיקים לזמן רב, וגם מעט פחות כיפי.

שיער
הוואי - שמפו לגבר עם קפאין: הנסיין: בן 24 עם שיער בריא, מלא ויפה. הנסיין היה מרוצה מאוד מהשמפו, בעיקר בגלל הריח הגברי-נקי. הוא לא הרגיש שהשיער או עור הקרקפת נעשו עירניים יותר, אבל זיק של אושר ניצת בעיניו כשהתברר שהפלא עלה 12 ש"ח בלבד.




גליס - שמפו Liquid Silk: השמפו אמור להפוך שיער עייף, דק ואומלל לבוהק ומלא. בפן החיובי, השיער אכן נראה טוב יותר, אחרי כמה שימושים כבר מורגשת ירידה קלה בשבירה גם ללא שימוש במרכך התואם. עם זאת, השיער כן נשאר קצת יבש ועם קשרים. בקיצור, ממש לא תחליף להרגלי אכילה נכונים ולתספורות תקופתיות.



גליס - מרכך Liquid Silk: קיבלתי אותו חינם במסגרת מבצע (מי שרכש שניים ממוצרי גליס קיבל מרכך במתנה). עושה עבודה טובה, השיער רך יותר, לא כבד על השיער, לא מגביר נשירה, ריח נעים. אני לא יודעת אם השיער נראה בוהק יותר כמובטח, אבל נראה לי שגם אם כן, השינוי לא משמעותי. בנוסף, הבקבוק ההפוך לא כל כך נוח לטעמי.


אביזרים
לייף - צמרונים לתיקון והסרת איפור: הנסיינית: בת 32, מתאפרת מדי יום לפני העבודה ולעיתים לפני ארוע בערב. היתה מאוד מרוצה מהמוצר. בתחילה הופתעה כיוון שהצמרונים אינם מכילים שום חומר (יש להרטיבם במים או בחומר אחר), אך לאחר כמה שימושים הגדירה אותם כטובים מאוד לתיקון איפור עיניים שיצא משליטה. המחיר נוח. האריזה מכילה 80 צמרונים. לדבריה, חבל שהצמרונים לא ארוזים בנפרד, כדי שאפשר יהיה לקחת אותם בתיק בנוחות ובצורה היגיינית. בכל מקרה היא המליצה על המוצר בחום.

Silk'n - מכשיר הסרת שיער לטווח ארוך: מחיר: 1,990 ש"ח במבצע. ההבטחה: "מכשיר ביתי להסרת שיער לטווח ארוך בטכנולוגיית האור". בגלל מחיר המכשיר, עוד קצת פרטים עליו: מדובר במכשיר ביתי להסרת שיער (היום כבר לא משתמשים במונח לצמיתות) במסגרת הכנת הגוף לקיץ. הבנתי שהמכשיר פועל בטכנולוגיית IPL, בשעה שבשוק הבינ"ל קיים גם מוצר ביתי בטכנולוגיית לייזר, שאינו משווק בארץ, עד כמה שידוע לי. הסרת השיער מתבצעת באמצעות ראש מאיר. הנורות ברות החלפה ומספיקות ל-750 הבזקים. המכשיר פועל באמצעות חיבור לזרם החשמל ולא סוללות. למכשיר יש נורית בקרה ודרגות עוצמה שונות. השימוש אינו מומלץ לנשים הרות ומיניקות אך אין כל בעיה להשתמש בו גם בגיל המעבר, למי שזקוקה. ניתן להשתמש בו גם להסרת שיער מהפנים. למכשיר יש התקן בטיחות שלא מאפשר לו להאיר לאוויר מחשש לפגיעה בעיניים. יש להשתמש במכשיר מדי שבועיים בשלוש הפעמים הראשונות, ואחר כך לפי הצורך. כבר לאחר השימוש הראשון אמורים לראות האטה בצמיחה. כל אזור זקוק לכמות טיפולים שונה, המשתנה גם מאדם לאדם. ראש המכשיר קל לניקוי באמצעות מגבון לח, כך שכמה חברות, אחיות וכו' יכולות להשתמש בו יחד, מה שהופך אותו לחסכוני אפילו יותר. עם זאת, למספר משתמשות מומלץ מבחינה הגיינית לרכוש לכל אחת ראש נפרד. הנסייניות: חן, 26, ואני. כל אחת מאיתנו השתמשה במכשיר פעמיים נוספות על בתי השחי שלה. חן מדווחת על האטה בצמיחה, אך השיער לא נעלם לגמרי. במקרה שלי, לא נוספו קרחות חדשות והצמיחה איטית גם כך וללא שינוי. אמשיך לעקוב בסקירה הקוסמטית הבאה.


עד כאן להפעם, מקווה שנהניתם.

בוורוד

אוךךךךך, כמה הן מזכירות מקווין עתיקות כלשהן. הרצועות הוורודות-שחורות האלה הן דווקא של BCBGirls, ועכשיו כשנשארו זוגות בודדים, ב-Endless גובים תמורתן רק 110$. לא מבטיחה שאפשר לצעוד בהן, אבל הן ורודות ויפות עד מאוד.

בוורוד

גם דיזל נרתמים לפרויקט הוורוד שלנו, עם המגפיים החמודים האלה (אפרופו פרץ הנוסטלגיה לד"ר מרטנס שתקף את כולנו). הם אפילו לא יקרים במיוחד - 110$ זה כל הסיפור. מתוקים.

כסא הקשירה

הפוסט הזה היה אמור להתפרסם ב-OnLife. זה לא יצא לפועל, אז אני מפרסמת אותו כאן.

האגדה של ד"ר מרטנס מספרת על סוליית אוויר שפיתח ממציא גרמני גאון, שחוברה לה לגפת עור איכותית במיוחד אותה ייצרה משפחה בריטית עם ייחוס של ייצור נעליים ברמה הגבוהה ביותר. עוד ממשיכה האגדה ומספרת כיצד צמח המותג מלמטה, קודם בקרב הדוורים, הנהגים ועובדי התעשייה, ואחר כך בקרב הצעירים המורדים (תמיד עדיף למרוד כשאת נועלת נעליים נוחות).

אבל מה מכל זה עניין אותי לפני 15 שנה? באותה תקופה פשוט הדבקתי את האף לחלון ראווה של חנות נעליים, הצבעתי על המגפיים הכחולים ואמרתי לאמי המשתאה "את אלה. אני רוצה את אלה". היא אמנם אילצה אותי למדוד אותם, אבל אני הייתי מוכנה באותן דקות להישבע שהן הנעליים הנוחות בתבל, רק כדי לצאת מהחנות עם הזוג המסוים הזה. מכונת יחסי הציבור של ד"ר מרטנס עבדה היטב: יומיים מאוחר יותר התגלה ש"סוליות האוויר" של הממציא הגרמני הגאון הן גומי יצוק ובלתי גמיש בעליל, ואילו גפת העור האיכותית וה"רכה כחמאה" שהובטחה בעיתונים סירבה להתאים את עצמה לכף הרגל של הנועלת. את התוצאה אתם יכולים לתאר לעצמכם. אלה לא היו "סתם" שלפוחיות שעיטרו את כפות רגליי האומללות אלא חתכים עמוקים לכל דבר. גיבורה כמו שרק בת 13 יכולה להיות נשכתי שפתיים, הדבקתי עוד ועוד שכבות של פלסטרים – והתפללתי לנס. כמה ימים אחרי כן אלוהי הד"ר מרטנס שעה לתפילותיי, ובן לילה הפכו סדי העינויים הכחולים עם השרוכים לפיסת צמר גפן מפנקת. לא עוד שריטות, חתכים וצליעה מביכה מבית הספר בדרך לתחנת האוטובוס.



בסירת המרטנס שבה הייתי היו גם כל חובבי הגראנג' בסביבה, עם חולצות משובצות ומגפי מרטנס דהויים. הנועזות שבינינו מרדו עם מרטנס צהובים, ורודים או פרחוניים. הבנים העדיפו שחור. ורק לי היה כחול. כמו מורדת אמיתית מהסוג שלא מאחר לשעת אפס ומכין שיעורים ביום שבו ניתנו, גם אני יכולתי להתהלך בארץ בתחושת אדנות בדוק-מרטנס הכחולות שלי, שבינתיים כבר אימצו לעצמן מראה משופשף ודהוי של נעל צבאית בת עשרים, מה שהוצג אז בכלי התקשורת כמראה היפה ביותר שיכול להיות להן. מה יש לומר, גם אם זה לא היה המראה הכי יפה שיכולתי לצפות לו, מי השתגע לעבור את כל מסלול הייסורים הזה עם זוג נוסף?

אבל אז הם נעלמו!
בשלב מסוים זנחתי את המרטנס לטובת נעלי העקב, כפכפי הטבע ובסופו של התהליך – סניקרס צבאיות. במפתיע, רק מעטות בסביבתי לבשו את המדים שלהן עם ד"ר מרטנס. התפר הצהוב לא היה תקני והדגמים שלא צוידו בו נראו כמו סתם מגף צבאי (מה גם שבמשכורת הצבאית יכולנו להרשות לעצמנו רק מגף בודד בחודש). גם יתר חובבי הגראנג' בסביבה נאלצו להתבגר. חלקם התגייסו, אחרים נרשמו ללימודים אקדמיים, הוציאו רישיון לעריכת דין ועברו ל"האש פאפיז" ו"טימברלנד". אחרים למדו הנדסת תוכנה ועברו לחולצות משובצות עם סנדלי שורש ורכב ליסינג.
המהפכה הושלמה ברגע שהוכרז הטרנד הצבאי וכל רשתות הנעליים העממיות – כולל "ספרינג" ו"גלי" – הציעו משהו שנראה מספיק דומה למרטנס (ובלתי נוח כמו הדבר האמיתי) במחיר שאף אחד לא יחלום למכור בו ד"ר מרטנס.

היום אני מתבוננת אחורה בנוסטלגיה ואין לי שום חשק לחכות עד שהרגליים שלי יגלידו כדי לנעול נעליים נוחות. עם שפע המותגים שסביב, אין לאף אחד היום שום העדפה לנעליים שבשנות ה-70 הובילו מהפכה תרבותית ובשנות ה-90 הובילו מהפכה מוזיקלית. מרטנס חוגגים עכשיו 50 שנה עם פסטיבל מוזיקלי צנוע שבקושי שמענו עליו פה בארץ. עכשיו אפשר לומר שהם ניצבים במקום טוב באמצע השורה הראשונה של "המותגים שהיו".

בוורוד

כמה נקודות כשמדברים על הנעליים האלה: 1. התמונה מחורבנת. 2. הן יקרות בטירוף (880$ בסייל!!!). 3. נשאר זוג אחרון. 4. הן דיור. 5. דיור. 6. דיור. 7. דיור דיור דיור דיור. 8. מהממות.

הכי אוף טופיק: הפרעה יפהפיה שלי

הגרנד פינאלה של ניסוי הגמילה מפייסבוק של דובוש ומרינה, שלא לומר גולת הכותרת שלו, היה פגישה עם פסיכיאטר בתל השומר, שלצערי אני לא זוכרת איך קוראים לו, אבל מה שהוא אמר נחרט בי היטב: מפתחי האפליקציות האלה, כך אמר, הפייסבוק והטוויטר, מכירים היטב את המנגנון של הפרעת הקשב הנרכשת ומשתמשים בו. הדברים התחברו יפה למה שדובוש אמר באחת התכניות של הצינור שבהן השתתף: אני מרענן את עמודי החדשות של האתרים הגדולים אבל כלום לא קורה. בפייסבוק, אמר דובוש, כל הזמן קורה משהו.

טווח הסבלנות שלנו, כך שמתי לב, מתקצר בחדות. אם פעם לא היתה לנו סבלנות לתורים ארוכים, היום יש אפליקציות חכמות כמו האפליקציה של אל על לאייפון, שאמורות לחסוך מאיתנו את הסבל הנורא של המתנת 3 דקות בתור. למי ש(כמוני) טרם רכש אייפון נספר, שאל על השיקו אפליקציה, שבקרוב תהיה זמינה גם עבור מכשירי נוקיה מסוימים, שמאפשרת לעשות צ'ק-אין לטיסה לבד דרך הנייד, בצורה מאוד נוחה ועם ממשק גרפי פשוט וקל (במו עיניי ראיתי, מדובר בממשק כיפי להפליא). כשהתעניינתי מי צריך את זה ולמה, אמרה לי נציגה של אל על: מה זאת אומרת? הגעת לשדה התעופה, יש שם תור ענק, ואז את יכולה לגשת הצידה, לעשות את הצ'ק-אין שלך, ישמרו לך כיסא ולא תצטרכי לעמוד עם כולם. אני מניחה שבשלב מסוים נגיע למצב שכולם לא צריכים לעמוד עם כולם. אז אפשר יהיה לסגור את רוב הדלפקים ולחסוך מיליונים על כוח אדם. בינתיים, באל על היו מאוד גאים בכך שרק כמה מחברות התעופה המובילות בעולם השיקו אפליקציות דומות, או כפי שהם ניסחו זאת: אנחנו בעשירייה הראשונה. האמת, כל הכבוד להם. לא בטוח שבידיים ציבוריות הם היו משקיעים כזה מאמץ באיכות השירות.
גיא לרר, שמנחה את הצינור, הסביר לי בהתלהבות ובתנועות ידיים נמרצות שהפייסבוק שינה את המוח האנושי ועכשיו אנחנו חושבים בהבזקים. רק הזמן יגלה אם הוא צודק ואכן מדובר בשינוי (גנטי, לדורות) או בהסתגלות נקודתית שלא עוברת הלאה, אבל לחשוב בהבזקים מתאים בדיוק לשני הדברים האלה: גם להפרעת הקשב שהפסיכיאטר מדבר עליה, גם לקוצר הרוח והצורך בסיפוקים מיידיים שאל על מכוונים אליו.

כדי לאזן את התמונה, אתמול דיברתי עם מרינה, שהיא, כהגדרתה, דיסלקטית עם הפרעות קשב וריכוז, שיכולה לתת לכולנו שיעורים בחשיבה בהבזקים. גם מרינה עשתה את ניסוי הגמילה מהפייסבוק, והמסקנות שלה היו מעניינות מאוד: פעם, היא אמרה, כדי לדבר עם חברים היינו מצלצלים אליהם. בעצם, תיקנה את עצמה, היינו מצלצלים לקבוע ביקור, כי טלפונים ניידים לא היו ושיחות הטלפון עלו הון. פעם לא היינו מאחרים לכל מקום כי לקחנו מרווחי ביטחון רציניים, אחרת לא היה איך לצלצל ולהודיע שאנחנו מאחרים. אז אפשר בלי פייסבוק? שאלתי אותה. אפשר בלי אייפון? כן, היא אמרה, אבל הכל כל כך איטי. כלום לא קורה אצלך בלי המכשירים האלה. זה כאילו קפאת בזמן.

בוורוד

הוורודה היומית של אוקטובר היא אוקספורד ורודה על עקב, שמגיעה עם חרטום שחור ושרוך ועם השם המחייב ניקיטה. 201$ בלבד והיא שלכם.

בוורוד

הוורודה היומית היא של חביבת המדור בטסי המדהימה, שתעלה רק 150$. אז מה, תראו איזה יופי.

בוורוד

כמו הרבה בלוגים ואתרים אחרים, גם כאן הייתי רוצה לציין את אוקטובר, חודש המודעות לסרטן השד. אנסה לשמור את ההזדהות ברוח הבלוג, עם נעליים ורודות, שערורייתיות ונהדרות. במקרה הזה, פלטפורמות בוהקות של שרלוט אולימפיה. זה הדגם הקלאסי של שרלוט אולימפיה, שמשגרת אותו בכל פעם בגוון אחר (ולפעמים מחומרים אחרים). 598 אירו.

וווווווווווואווווווווווווווווווו!

טרוסארדי מפתיעים עם מגפיים גבוהי עקב (עד בלתי נעילים) בגזרת תחבושות משעשעת. רק חסרים פלסטרים להשלמת התמונה. המחיר, אולי תיארתם לעצמכם, מנדנד עד מנג'ס באופן כללי: 885 אירו. שערוריה.

לא להאמין

יש את הנעליים האיקוניות האלה שנכנסו לתודעה בדגם-הדגל שלהן ומאז אי אפשר להאמין שהם מסוגלים ליותר: קרוקס, UGG, ד"ר מרטנס ואפילו איפנימה. גם הם יודעים שכדי לשרוד צריך לחדש - ואו-הו כמה שהם מחדשים. לא להאמין בכלל.



(1) זה לא UGG, זה קרוקס!
(2) אלה לא אלדו אלא Ipanema.
(3) זה לא לקוסט - זה ד"ר מרטנס.
(4) ממש לא ניין ווסט - אלה UGG.

פואמה למסגרת

מזה שש שנים שאני מרכיבה את אותה מסגרת למשקפי ראייה, המסגרת של פנדי. לאורך השנים קצת התעללתי בה. היא התקלחה איתי, שחתה איתי לפרקים ובעיקר היתה על האף שלי מרגע שפקחתי את העיניים בבוקר (5:20) ועד אחרי שנכנסתי למיטה וכיביתי את האור (לפחות 1:00 בלילה, כל לילה). בשש שנותינו המשותפות המספר שלי טיפס לפחות שלוש פעמים והיא תמיד התמודדה בגבורה עם חילופי העדשות האלה, אבל בשנה האחרונה קצת נמאס לה ממני. עיטור האבזם דהה והתקלף. המסגרת התרחבה. כשכאבי הראש חזרו כבר היה ברור שהמספר שוב עלה, והפעם כבר אאלץ להחליף גם את המסגרת.

את המשקפיים החדשים עשיתי בסופר-פארם אופטיק, מפני שהם עובדים עד מאוחר והעובדים שלהם נראו לי מקצועיים. לא טעיתי. במקום היו מסגרות בטווח רחב מאוד של מחירים, החל ממותגים שלא זיהיתי בכ-300-400 ש"ח, ועד מותגים כמו Ferre במעל אלף ש"ח. בחרתי מסגרת של טימברלנד כי המותג פחות חשוב לי והיא היתה כל מה שרציתי במסגרת: שחורה, מעניינת, עשויה פלסטיק ובמחיר סביר (600 ש"ח לפני 30% הנחה). הבדיקה היתה מקצועית מאוד ואפילו משעשעת לפרקים (נסו לשאול את האופטומטריסט מדוע יש להתנהל לחדר צדדי כדי לבצע את הבדיקה. מובטח שהתשובה תגרום לכם להתגלגל על הרצפה מצחוק).

אז מה למדתי?
1. מאוד חשוב לדעת מה ההסמכה של האופטומטריסט, ואם חושדים - לבקש לראות תעודות (לקח שנלמד כבר בעבר ושוכלל עד כאב בפעם הזו: לאופטומטריסט היו מעל 30 שנות ניסיון, כולל בבתי חולים, וסטודנטית שטרם קיבלה את הרישיון שלה ממשרד העבודה עמדה בקופה ותקתקה במרץ, אך לא הורשתה להתקרב למכשירי המדידה).
בחלק מרשתות האופטיקה הבדיקה קצרצרה ובלתי מקצועית מפני שהעורכים אותה הם סטודנטים במקרה הטוב ואנשים חסרי הכשרה במקרה הרע, המספר לא מדויק ויש לכך השלכות. אז נכון, כמו שאמרה לי אופטומטריסטית חביבה אחרת בסופר-פארם, שמספר שגוי לא גורם נזק לעין (אפשר להפסיק לומר לילדים שהרכבת המשקפיים של ההורים תגרום להם לקוצר ראייה). אבל ברצינות - רק דמיינו את הנזק שעלול להיגרם מנהיגה עם משקפיים במספר שגוי. הוא עלול להתגלות כהרבה יותר גרוע מנזק לעיניים.

למעלה: הפנדי המיתולוגיות. באמצע: הטימברלנד החדשות. למטה: הנרתיק המתוק

2. הרבה פעמים משתלם להיות לקוחות קבועים של חנויות אופטיקה שכונתיות וקטנות, פשוט מפני שהמחירים שם נזילים מאוד וקצת לחץ עשוי לשפר את המחיר בצורה משמעותית, במיוחד אם אתם סומכים על הבדיקה של האופטומטריסט שלכם. כשקניתי את המשקפיים של פנדי מחיר המסגרת בלבד עמד על 1,900 ש"ח. אחרי דין ודברים, הבטחה לתשלום במזומן וקצת חנחונים שילמתי בסך הכל, לפני 6 שנים, 1,600 ש"ח על המשקפיים כולל העדשות. מצד שני, בפעמים אחרות, החנויות הקטנות מתקשות להתחרות במחירי הרשתות, במיוחד על "מותגי הבית".
במקרה הזה, שלא נרכש מותג בית, עבור משקפיים חדשים עם העדשות הזולות ביותר (1.6) שילמתי קצת יותר מ-700 ש"ח, וזה סביר (לעומת 1,600 ש"ח ששילמתי לפני 6 שנים, כן?). מחירי העדשות היו סטנדרטיים לשוק.
לא לשכוח שפריטים כמו מטלית וקופסה מקורית הם חלק מהמחיר. מטליות איכותיות הן עניין נדיר. כבר מעל עשור שאני משתמשת באותה מטלית, סמרטוט עתיק של שאנל שהוא מטלית המשקפיים הטובה ביותר שניסיתי מימיי. שום מטלית חדשה לא מצליחה להבהיק כמוה.

3. המשקפיים היו מוכנים בתוך יומיים (זה החיסרון בכך שהמרשם נשלח למעבדה חיצונית ולא מיוצר במקום כמו בחנויות האופטיקה הפרטיות). מה שכן, אספתי אותם בעשר בלילה, וזה יתרון.

4. מסגרת לא חייבת להיות יקרה (לקח שנלמד אחרי שראיתי שרון אחרת מתהדרת במסגרת שנראתה מיליון דולר והתברר שעלתה 20 ש"ח בתאילנד). האופטומטריסטית החביבה אמרה לי שגם מסגרות זולות שנקנו בכמה עשרות בודדות של שקלים יכולות להתגלות כטובות לעדשות ראייה, השאלה היא רק אם הפלסטיק עבה מספיק כדי לעמוד בתהליך החלפת העדשות. האחריות, במקרה הזה, היא רק עלינו: אם הוא דק ושביר המסגרת הזולה תלך לפח.

5. גם כשהולכים לישון חשוב למקם את המשקפיים בנרתיק ולא פשוט לזרוק אותם במקום רנדומלי. זה חוסך טביעות אצבע, נפילות, שברים ובלאי כללי. כדי לחגוג את המשקפיים החדשים צ'ופרתי בפריט החמוד והמעט-אינפנטילי הזה: נרתיק מגנטי למשקפיים שנצמד לפלדלת, לדלת הממ"ד או לגג המכונית, במטרה שלא נשכח את המשקפיים. הסיכוי שאשכח משקפיים אפסי כי אני לא רואה כלום, ועדיין מאוד נוח לתלות אותם על הלוח המגנטי בחדר העבודה וכך לדעת תמיד איפה הם נמצאים, כדי שלא אפצח במסע החיפושים הקבוע של הבוקר (שידה? לא. שידה 2? לא. רצפה? לא. בין הכריות? לא. מטבח? אולי). הנרתיק קטן ולדעתי לא יכיל משקפי שמש גדולים, אך משקפי ראייה סבירים אפשר למקם בו בנוחות. מחירו 60 ש"ח ברשת Enter. מתנה מתוקה לממושקפים כבדים כמוני.

העשירון העליון

אתמול נערכה התצוגה של קום איל פו. ברשת הרימו ארוע רציני במיוחד, עם לקוחות של הרשת (שלפחות שתיים ששוחחתי איתן דיווחו שהן ממש התחננו שתיערך מכירה אחרי התצוגה, אבל ברשת סירבו לכך - כל הכבוד לקום-איל-פואיות) ונציגי תקשורת, בכללם בלוגרים. דגמנו כמה מפליטות "הדוגמניות", לקוחות הרשת ואולי עוד דוגמנית מקצועית או שתיים. להפתעתי, נראה שהדוגמניות המקצועיות מתקשות ללכת על הנעליים השטוחות של הרשת. ולעומת זאת אני חייבת לרשת תיקון של ההתרשמות שלי מנעלי הפרח של Chie Mihara, שאמנם לא עצרו את נשימתי על המדף, אבל הן מחמיאות מאוד לרגליים ועושה רושם שנוח לצעוד בהן.

המראה הכללי בתצוגה היה לבוש מאוד. חצאיות ארוכות ברובן, חולצות סגורות ונטולות מחשופים, אקססוריז ונעליים סולידיים - אבל העליוניות היו מרגשות, אם הסריגים הקלילים ואם הז'קטים החצי-מחויטים, שנתנו טוויסט שובב לכל ההופעה. כך זה נראה בתצוגה:



וכך זה נראה עם תגי מחיר:



הכי אהבתי את מס' 3, אם כי לשלם 690 ש"ח לסריג זה לא מעט כלל. על כל פנים, היה מאוד נחמד בתצוגה והקולקציה נאה להפליא. זה הזמן לחכות לסוף העונה או לנחיתת הפריטים בחנות העודפים שלהם.

קפה בשרשרת

מכיוון שגיליתי אי שם במעמקי הארון שרשרת עם כוס קטנה וכפית מטופשת הלכתי לבדוק אם הדברים האלה עוד מוצעים למכירה בכלל. להפתעתי גיליתי שהעיצוב הזה, בכל פעם עם כוס וכפית מעט שונות אבל תמיד באותה רוח כללית, חי וקיים, שלא לומר בועט ונושך. במילים אחרות, אם חשקה נפשכם בשרשרת ועליה כוס מיניאטורית, צלוחית וכפית גדולה מדי ביחס ליתר התליונים - אין שום בעיה להשיג כאלה בשוק. שורו, הביטו וראו:



(1) אקססורייז ב-6 ליש"ט. בואו נאמר שבארץ היא תעלה בערך 45-50 ש"ח.
(2)+(3) זוהר מור למותג קולולוש עם שני עיצובים די דומים (אם כי אני חייבת לומר שהכלים מושקעים הרבה יותר מכפי שהם בדרך כלל בתכשיטים מהסוג הזה). קולולוש בינתיים נמכר רק במכירות ביתיות, אבל אולי יש פרטים באתר.
(4) משהו מ-Etsy ב-17$.

הרבה מאוד אופציות למי שרוצה לשתות קפה בכוס מזערית...

לאהוב או לשנוא?

היום בנעלולה: האקססורי הטיפשי ביותר שראיתם מימיכם - מלווה באושיית התרבות הטיפשית ביותר שראיתם מימיכם! כן, אלה משקפי השמש מצופי התחרה. זה האקססורי שיש רק תירוץ אחד להשתמש בו: אתם עיוורים (או ריהאנה). עד לא מכבר אפשר היה להשיגו ב-Brown's תמורת 220 ליש"ט, אבל לשמחתנו המלאי אזל וריהאנה כבר שכחה מהם לטובת משהו טיפשי אחר.
האמת? הפוסט הזה הוא רק תירוץ לספר לכם שקניתי משקפי ראייה חדשים שיחליפו, בשעה טובה, את משקפי הפנדי שהפכו לסימן ההיכר שלי. הפנדים כבר מתקלפים והמספר לא מתאים, אי לכך החלטתי לנסות להחליף את המשקפיים דווקא בסופר-פארם אופטיק, ולמען האמת הופתעתי לטובה. פרטים ממש בקרוב, בינתיים תתחלחלו ממשקפי התחרה המזוויעים.

ביי לפייסבוק: היום הארבעה עשר והלא אחרון במפתיע

היום היה אמור להיות היום האחרון לגמילה* שלי, אבל צינוק לילה (קרדיט לרוית יעקב פעם שנייה ואחרונה. יותר אני לא נותן. הביטוי הפך לנחלת הכלל) פנו אליי והציעו לי הצעה שאפשר לסרב לה: להאריך את הגמילה בשבוע. אמרתי כן, כי כרגע, אחרי שבועיים, הקשר שלי עם פייסבוק הוא כמו הקשר בין זקנים לסקס: אני רוצה לחזור לעשות את זה שוב, אבל אני לא זוכר למה.

אז אחרי שעברתי תקופה לא פשוטה, נשאלת השאלה, מה הלאה?
אני נזכר בהתמכרות האחרונה שלי שגם היא באופן מפתיע קשורה לפייסבוק: פארמוויל. זה נראה כל כך מזמן, אבל זה בסך הכל לפני כמה חודשים. הייתי האיכר הכי מוכשר מבין חבריי החוואים. גרפתי, זרעתי, זיבלתי, קצרתי ברינה וללא דמעה. ואז יום אחד ברמה 61 (9 רמות לפני הסוף) פשוט הורשתי את החווה לבני בן החמש וחצי. ככה הפסקתי. cold turkey
יכול להיות שאחרי שלושה שבועות, אני לא ארצה לחזור? לא אבין מה כולם צוחקים מסטטוסים מטופשים, סליחה, שנונים? הנה כבר התחלתי ללכלך על קבוצה שהייתי חלק אינטגרלי ממנה.
התשובה בקרוב.

* צבי דובוש, מייסד ועורך אישים, משתתף בניסוי גמילה מהפייסבוק של התוכנית צינור לילה בערוץ 10. במסגרת הניסוי התחייב לא להיכנס לפייסבוק במשך שבועיים ועכשיו התברר שזה שלושה שבועות.

לאהוב או לשנוא?

קצת כמו חולצת הגורילה של כריסטופר קיין, גם הנעליים האלה מעוררות את השאלה הנוקבת "יפה או מכוער?" ואת בת דודתה "האם הביאו רוקמת פרחים הונגרייה במיוחד לתהליך הייצור?". כך או אחרת, קיין לא שוכח את הדבר הכי חשוב באופנה: תמחור. תמורת הדגם הזה נשלם לא פחות מ-1,360$. או שבסכום הזה אפשר לקנות ארון חדש הביתה.

בא לי בא לי בא לי

סולאנז' אזאגורי, מעצבת אקססוריז מבריקה (שאפילו עיצבה בשעתו קולקציה מוגבלת ל-H&M), עם טבעת חיפושית שמלהיבה בדיוק מכל הסיבות הנכונות: הצבעים מדויקים, היא קטנה ומדויקת בצבעיה, ולמרות שהיא מעט ילדותית - היא מצליחה להישאר מאוד מאופקת. היא מצליחה לתסכל בדיוק מהסיבה הלא נכונה: 2,980$. לפחלץ חיפושית לא אמור לעלות כל כך הרבה.

הכי אוף טופיק: לרדת על הגדול

לכבוד השקת "לרדת בגדול" הזמינו אנשי ערוץ 10 בלוגרים לארוע השקת התכנית במלון קראון פלזה סיטי סנטר בעזריאלי (אני אוהבת ארועים במלון הזה כי יפה בו והאוכל נהדר תמיד. אני מודה שהמיקום שיחק תפקיד חשוב בהחלטה להיגרר מהמיטה ביום שישי על הבוקר לארוע בלוגרים כלשהו, בידיעה מוקדמת שזה יהיה סוג של יום ספורט, גם אם מושקע). אחרי ארוחת בוקר בריאותית, מפוארת ונהדרת ושיעור קיק-בוקס לא לחלוטין בפוקוס עם מוטי חטואשווילי הגיע הזמן להרצאה עם המלווה המקצועי של העונה הנוכחית, עונת הזוגות, יאיר קרני. וכאן אני רוצה להתעכב על שני דברים:

משרד החינוך לא רוצה להשקיע בחינוך לתזונה
תמיד טענתי שיש 3 מקצועות שלא מלמדים אותנו בבית הספר והם שימושיים לחיים: ניהול זמן, ניהול התקציב המשפחתי ותזונה. בקול סדוק אמר לנו קרני שכבר עבר את כל שדרת הפיקוד של משרד החינוך, אבל לא הצליח להכניס את עניין התזונה לתכנית הלימודים. למה, התעניינתי. כי הם רוצים לבנות בניינים, הוא ענה. התשובה שלו הזכירה לי רופא מתוסכל שפעם אמר לי שבתי החולים סובלים ממחסור עצום בתרופות והתורמים ממשיכים לתרום בניינים. למה, התעניינתי. כי על תרופות אי אפשר לתלות שלט עם שם התורם, הוא ענה.

להיות שמן זה הגורל הכי שחור, העלבון הכי גדול, מושא לפחד וחשש
קרני הגיע להרצאת הבלוגרים הזו כמו לפיץ' מכירות. אני מבינה אותו. יש לו עסק לקדם ומשקל הוא סוגיה שנוגעת לרובנו. אז קרני שלף את הארטילריה הכי כבדה שהיתה לו. לפי התיאורים שלו, להיות שמן זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאדם. לאורך דבריו קרני פשוט ניסה להפחיד אותנו שאדם עולה בממוצע קילוגרם בשנה ועל כן בעוד 20 שנה נעלה 20 ק"ג, אלא אם כן, כמובן, נתפוס את עצמנו בידיים וניקח ממנו טיפים מועילים.
אין שום דבר רע בהרצאה מכירתית גם אם לא לשמה התכנסנו, אבל עלייה במשקל היא לא בהכרח לחתום לעצמך על גזר דין מוות. יש עוד הרבה מאוד דברים באמצע. שמנים יכולים להיות בריאים, מאושרים ושלמים עם עצמם גם אם ה-BMI שלהם לא נמצא בגבולות המוגדרים כתקינים. יתרה מזה, הרעיון שצריך לחיות בחרדה מפני השמנה לא חיובי בעיניי כי יש הבדל עצום בין חרדה למודעות. אורח החיים שקרני מקדם מגיע מחרדות והפחדה עצמית וזה עצוב; להשתמש במילה שמן כדי לאיים עלינו במטרה שנאמץ את אורח החיים הזה - זה כבר מרגיז ממש. שמן זה לא איום, שמן זה תיאור מבנה גוף בנקודת זמן.

לרדת בגדול, ערוץ 10, החל מ-10/10 ב-21:00

וווווווווווואווווווווווווווווווו!

הפעם בפינת הוואו: קורט גייגר עם דגם טראשי אך מוצלח ביותר שכולל פלטפורמה גסת רוח ומחוצפת, אבזמים, גרב ואת שילוב הצבעים חום ושחור, שיש מי שיישבע שלא ייצא איתו מהבית. אני הייתי יוצאת בהם בכיף. כמה חבל שמחירם 180 ליש"ט, וזה קצת יקר אפילו יחסית למגפונים חמודים על פלטפורמה.

הכי אוף טופיק: לא משיקה (ושוב איתכם)

בוודאי שמתם לב שבזמן האחרון תדירות העדכונים פה ירדה בפראות. ספטמבר היה החודש הכי דליל בתולדות הבלוג מאז היווסדו, מה שאומר שהייתי ממש ממש עמוסה.

זה התחיל בדירה החדשה. אחרי שנתיים של המתנה מורטת עצבים (במיוחד בחודשים האחרונים), לפני חודש העברנו את פקלאותינו לדירה חדשה ונוצצת, הישר מנילוני הקבלן. מכיוון שלא ממש צברנו רכוש בשנים האחרונות ומכיוון שדירת קבלן מעצם הגדרתה רק מחכה שיגלו את כל הבאגים שלה, התברר שאם אני רוצה לגור בדירה נורמלית, לישון במיטה ולאכול מצלחת, אצטרך לפנות זמן לכל הדברים האלה: רכישות, אנשי מקצוע, איתור תקלות וטלפונים אין-סופיים לטיפול בהם. הוסיפו לכך את העובדה שחיי המשפחה שלנו טולטלו בפראות בזמן האחרון ואהבה חדשה שמצאתי (פולני ישן בשקט) - וכך הגעתי למסקנה שאני צריכה ללמוד לנהל את הזמן שלי מחדש. באופן מודע ברובו, אם כי בלתי נמנע לאור העומס החדש, החלטתי שצריך למנן מחדש את האהבות הישנות כדי לפנות מקום לחדשות. הפסקתי ללכת לארועים לגמרי (אני מקווה שימשיכו להזמין אותי. בינתיים אני לא ממש בודקת מה קורה עם הזמנות). דיללתי באופן משמעותי את תדירות העדכון, ההודעות בפייסבוק, הציוצים, הפעילות בפורומים ושאר הפעילויות האינטרנטיות. את הזמן שהתפנה אני מקדישה למשפחה, לבית ולאהבה חדשה שאי"ה, תעלה ותפרח. בקרוב יתחיל הסמסטר, וצריך להתחיל כבר עכשיו להתארגן עם שעות יממה פנויות כדי להכיל גם אותו בקשת הפעילויות.

האהבה החדשה: StarTAU
איכשהו גיליתי את מרכז טיפוח היזמות באוניברסיטת תל אביב, StarTAU (האתר פה, עמוד הפייסבוק פה). גיליתי קבוצת מתנדבים נמרצים שנותנים את הנשמה לקידום יזמים צעירים, שמגיעים בטפטופים מהפקולטות השונות באוניברסיטה. גיליתי אנשים שאכפת להם וחלום אחד גדול: שיהיו סטודנטים יזמים. שסטודנטים יידעו שהם לא חייבים לממן את התואר כמאבטחים, מלצרים או טלפנים, אלא שיש אופציה אחרת ויש מי שייתן להם גב והנחיה.
אני מאמינה גדולה ביזמות. אני מאמינה שהיא עשויה לשפר את תנאי ההעסקה (במיוחד של נשים) ולשפר את היכולת לאזן חיי עבודה ומשפחה בשוק תחרותי, והחל מלפני שבועיים גם אני מתנדבת במרכז. לא בטוח שאני יודעת הכל, אבל אני נותנת למרכז את כל מה שיש לי, בעיקר זמן וקצת קשרים. אם אתם רואים סטטוס שלי שעוסק ביזמות, זו הסיבה. אם תהיתם מדוע החתימה שלי בתפוז השתנתה, זו התשובה.

השלב נטול-ההשקות הזה הוא חוויה נהדרת ומקרקעת עבורי. קיבלתי הזדמנות חיים נדירה לבחון מחדש את סדרי העדיפויות שלי. זכיתי להיטהר מהרבה דברים שמזה זמן הפריעו לי. טוב לי להיות פה. טוב לי שאתם פה, ואני מקווה שגם לכם טוב להיות פה איתי.

אוהבת,
נ.

בא לי בא לי בא לי

היא מלהיבה, לא? טבעת קיפודית וקצת מגוחכת עם קריסטלים מבית אלופי העיצוב הקנדיים Erickson Beamon. הצוות הזה עיצב בעבר לכמה מהשמות הגדולים של המסלול (שאנל, דיור, ג'יבנשי), עד שבסוף נמאס להם וב-1983 הם הלכו לעשות לביתם - ויופי של עבודה. 250 ליש"ט תעלה הטבעת הנהדרת הזו. למי בא בלינג?

תנו לי ל'

ולא, לא כמו בלפ-דאנס אלא כמו ב"לובוטין. כריסטיאן לובוטין". במילים אחרות: מה חדש אצל מופתי הנעליים, הג'יזל של המעצבים, למעט הקמפיין המהמם?



(1) מגפון עם רצועות עור נחש. אם נתעלם מהקונוטציה הדי-דוחה של נשל נחשים, מדובר בדגם יפהפה לכל הדעות עם עקב שיענה כהלכה גם נועלות מיומנות במיוחד. 1,495$, מי מסתערת?
(2) פאמפ קלאסית שהטוויסט שלה הוא דוגמת רוכסן בעקב הלובוטיני האדום. 795$.
(3) משהו שנראה כאילו יצא מפס הייצור של דולצ'ה וגבאנה בתקופת ההתחרפנות הכוללת שלהם, או שמא רופרט סנדרסון הגיע להגיד שלום? תמורת קשקוש הנמרורים הזה נשלם 1,795$, בהנחה שלא נתעשת עד שנגיע לקופה.
(4) והנה עוד סירה חביבה עם תחרה. הייחוד הפעם הוא בדוגמת התחרה המאוד-מוצלחת, שהופכת את הדגם הזה לנעים במיוחד. תג המחיר - 438 אירו - נעים הרבה פחות.

סתיו נהדר לכולנו!

ביי לפיסבוק: היום השישי

וביום השישי לגמילה שלי* נברא הפרופיל המזוייף Real Zvi Dobosh.

אז קודם כל, תנו לי להכחיש את השמועות. לא אני יצרתי אותו. לא ביקשתי מאף אחד ליצור אותו. אין לי מושג מי יצר אותו. איי דיד נוט האב סקס וויד דיז וומן. זה גם לא ההפקה של ערוץ 10 יצרה אותו, כי הם לא כאלה מתוחכמים (היי חברים, אני לטובתכם).

דבר שני, אחרי שיצאתי מההלם, התחלתי לחשוב שאולי זה לא כזה רעיון גרוע. בכל זאת, לבנאדם יש טעם טוב, הוא בחר לזייף אותי. אז מי זה איש או אשת המיסתורין הזה? החשד הראשון שלי נפל על נינט, כי היא זייפנית ידועה וגם כי צחקתי בקול רם (הייתי שיכור, דה) על השיער שלה בהשקה של חסמב"ה.

בכל מקרה, אני רוצה להודות ל-Real Zvi Dobosh, אתה איש דגול. אל תשכח להוציא את הילדים מהגן ומהבית ספר ואח"כ לקחת אותם לחוג לגו הנדסי, לנקות את הבית, לעשות כביסה, להכין אוכל לכולם, לספר סיפור לפני השינה. בכל זאת, אתה ה-Real Zvi Dobosh.

נ.ב.: נינט הכחישה נמרצות, מה שרק מחזק אצלי את החשד שזאת אכן היא.

צילום: דנה פלוטקין

* צבי דובוש, מייסד ועורך אישים, משתתף בניסוי גמילה מהפייסבוק של התוכנית צינור לילה בערוץ 10. במסגרת הניסוי התחייב לא להיכנס לפייסבוק במשך שבועיים.